המזרח התיכון ועוד

מאמר
אשה במחנה הפליטים אל-הול בסוריה (צילום: Y. Boechat, מתוך ויקימדיה)
26.04.2020

נשות דאעש המובסות רוצות לחזור למערב

נפילת זרוע דעאש בסוריה הותירה שני מחנות מעצר המלאים נשים של לוחמי הארגון שמתו או ברחו, ובילדיהן. חלק מהן שָם כי נישאו בכפייה, אחרות רומו או פותו להצטרף לארגון, ורק מיעוטן תמכו בו אידאולוגית. רבות הגיעו ממדינות מערביות שכעת אינן ששות לקבלן חזרה. האם זו בסך הכל גזענות במסווה?
לאחר נפילת ארגון דאע״ש בסוריה, נותרו במדינה עשרות אלפים מלוחמי הארגון ומבני משפחותיהם. אנשים אלה, שמוצאם ממדינות שונות בכל רחבי העולם, מרוכזים כיום במחנות מעצר המנוהלים על ידי כוחות כורדיים בצפון-מזרח סוריה. סוגיית הטיפול בעצורים המזוהים עם דאעש, ובפרט בנשים ובילדים, היא אחת השאלות הרגישות ביותר שעומדות לפתחה של הקהילה הבין־לאומית בכל הנוגע לסוריה. בצמד מאמרים שהתפרסמו בעיתון א־שרק אל־אוסט בנובמבר ובדצמבר 2019, עוסקת העיתונאית מהא עקיל בנשים הכלואות עם ילדיהן במחנות המעצר, ופורשת את המורכבויות ואת הדילמות שמתלוות לנושא טעון זה.
 
עקיל מסבירה כי אותן "נשות דאעש" נחלקות לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של נשים שמוצאן מהשטחים שהיו בשליטת דאעש, ואשר מרצונן או שלא מרצונן נישאו ללוחמי דאעש. הקבוצה השנייה מורכבת מנשים שהיגרו אל שטחי השליטה של דאעש מארצות אחרות. ביניהן, ישנן שברחו מארצות מוצאן והצטרפו לדאעש מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה ועם המטרות של הארגון, ואילו אחרות פותו או רומו, לעיתים בגילאים צעירים. ישנן אף כאלה שהצטרפו לבעליהן מבלי לדעת כלל שמטרת נסיעתם היא חבירה לדאעש.
 
הנשים מהקבוצה השנייה הן אזרחיות של מגוון מדינות בכל רחבי העולם, והן מציבות דילמה קשה בפני ארצות המוצא שלהן. מצד אחד, מדינות אלה מתייחסות בחשש ואף בסלידה אל הנשים שהיו חלק מהמנגנון של דאעש, ונרתעות מלאפשר את חזרתן. מצד שני, מרבית הנשים הללו לא השתתפו בלחימה, ולגבי רבות מהן ניתן לטעון כי הן קורבנות של הנסיבות. נשים אלה חיות כיום עם ילדיהן במחנות מעצר בתנאים קשים ביותר וללא אפשרות של שיקום. השארתן במחנות היא לא רק בעייתית ביותר מבחינה הומאניטארית, אלא גם מייצרת סכנה של הקצנה שעלולה להפוך את "נשות דאעש" ואת ילדיהן לכוח רדיקלי ומסוכן, שיש המזהירים כי הוא עלול להביא לעלייה מחודשת של דאעש.
 
הנושא עלה ביתר שאת לכותרות באוקטובר השנה, כאשר בעקבות המתקפה הטורקית על צפון-מזרח סוריה, הצליחו אסירים להימלט מחלק ממחנות המעצר. על פי הדיווחים, מאות נשים בעלות אזרחות זרה הצליחו לברוח עם ילדיהן ממחנה עין עיסא באזור א־רקה שבסוריה. חלקן נתפסו, ואילו מקום הימצאן של האחרות אינו ידוע. כתוצאה מכך, גובר החשש של מדינות המערב מהסתננות לא מבוקרת של אזרחיות תומכות דאעש חזרה לשטחן.
 
בעקבות המתקפה הטורקית ובריחת העצורות, פורק מחנה עין עיסא, וכיום הנשים המזוהות עם דאעש מרוכזות בשני מחנות מעצר: מחנה אל־הול באזור אל־חסכה ומחנה נוסף קטן יותר באזור אל־מאלכיה. עקיל מתמקדת בכתיבתה במחנה אל־הול הענקי, שבו מוחזקות מרבית הנשים. על פי נתונים מספטמבר, באל־הול חיים כ־72 אלף פליטים ועקורים, מתוכם 90% הם נשים וילדים. אבותיהם של הילדים הם ברובם לוחמי דאעש שנהרגו, נשבו או שמקום הימצאם אינו ידוע. 30,875 מבין שוכני המחנה הם עיראקים, ו-30,593 הם סורים. מלבד זאת, קיים במחנה אגף נפרד שבו חיים כ־10,734 נשים וילדים שמוצאם ממדינות אחרות. 3,177 מתוכם הם נשים, חלקן קטינות, והיתר ילדים מתחת לגיל 15.
 
הרכב האוכלוסייה של "אגף המהגרות" במחנה אל־הול הוא מגוון מאוד. באגף זה חיים 2,010 נשים וילדים מרוסיה, 2,320 ממדינות מרכז אסיה, 1,200 מאירופה, 1,453 ממדינות ערב, וכן נשים וילדים מאמריקה ומאוסטרליה. עקיל מציינת כי מפתיע לגלות שנשים ממדינות ערב הן מיעוט בקרב הנשים הזרות שחיות במחנה, וכי נשים רבות כל כך מגיעות ממדינות מערביות הנחשבות חילוניות וליברליות. למעשה, הנשים שמוצאן מארצות ערב מגיעות בעיקר ממרוקו וממצרים, הידועות כמדינות מתונות ויציבות שמעמד האישה בהן טוב יחסית. לכן, אומרת עקיל, "לא ניתן להסביר את ההשפעה של רעיונות קיצוניים על גברים ועל נשים אלה באמצעות גורם בודד, כמו תוכניות הלימודים, תעמולה דתית או המדיה החברתית. מדובר כנראה במספר רב של גורמים שמזינים אלה את אלה, וייתכן כי המניע החזק ביותר הוא גורמים משפחתיים, כלכליים ונפשיים אשר קבוצות מאורגנות השכילו לנצלם למטרות פוליטיות". עקיל ממשיכה וטוענת כי עוני, בורות, דיכוי ואפליה, כמו גם הרצון להינשא, הם בין הגורמים המרכזיים שמניעים נשים לחבור לדאעש.
 
מצבם של הנשים והילדים במחנה הפליטים אל־הול קשה ביותר, והם זקוקים בדחיפות לעזרה פיזית ונפשית כאחד. רובם חוו מלחמה על בשרם ונחשפו לזוועות קשות, והם זקוקים לביטחון, לתזונה נכונה, לסביבה בריאה ולהשגחה רפואית, אולם למחנה אין משאבים מספיקים כדי לספק צרכים אלה. מי שנפגעים הכי קשה מהמצב הם כמובן הילדים. לפי דו"ח של האו"ם, במהלך החודשים הראשונים של שנת 2019 נפטרו במחנה 126 קטינים, וכ־40 אלף ילדים בני 12-6 חיים בתנאים בלתי נסבלים.
 
היחידה לאכיפת אידאולוגיה דעאשית
אולם, למרות הצורך הדחוף להעביר את הנשים והילדים לסביבה מתאימה יותר, רק למעטים מהם יש אפשרות לצאת מהמחנה. נכון לספטמבר 2019, רק 319 מהנשים בעלות האזרחויות הזרות חזרו עם ילדיהן לארצות המוצא שלהן. לפי הדו"חות שהתפרסמו בנושא, המדינות שקיבלו בחזרה מספר גדול יותר של אזרחיהן הן מדינות מרכז אסיה, כמו אוזבקיסטן וקזחסטן. מבין מדינות ערב, רק מרוקו וסודן הסכימו לקבל מעטים מאזרחיהן. מדינות אירופה ברובן מסרבות לקבל בחזרה את אזרחיהן, מלבד מספר קטן של ילדים יתומים.
 
דיווחים מתוך המחנה מבהירים כי החששות של מדינות המערב לגבי נשות דאעש אינם חסרי בסיס: לפי דו"חות של האו"ם ושל מנגנוני המודיעין האמריקאי, מחנה אל־הול הפך לחממה של אידיאולוגיית דאעש, המהווה קרקע פורייה לצמיחת מחבלים בעתיד. על פי הדיווחים, נשות לוחמי דאעש בעלי האזרחויות הזרות הקימו יחידה של נשים הפועלת כדי לכפות ולהגשים את האידיאולוגיה של דאעש בתוך המחנה. בין השאר, יחידה זו מענישה נשים שמבצעות "מעשים מגונים", מניפה דגלי דאעש, תוקפת את שומרי המחנה וקוראת ללוחמי דאעש המעטים שנותרו לתקוף את המחנה ולשחרר אותן כדי שיוכלו לחזור אל "אדמת הח'ליפות".
 
אולם עדויות אלה, מדאיגות ככל שהינן, אינן הגורם היחיד לרתיעה של מדינות אירופה מקבלת נשים וילדים המזוהים עם ארגון דאעש בחזרה אל שטחיהן. לדעת עקיל, אל ההסתייגויות ואל השיקולים הענייניים מצטרפת האווירה הגזענית והאסלאמופובית הרווחת כיום באירופה ותעמולה פופוליסטית של הימין הקיצוני באירופה. לפי סקר שנערך לאחרונה בצרפת, מעל 40% מהמוסלמים במדינה חוו יחס גזעני בחמש השנים האחרונות. לפי אותו סקר, נשים מוסלמיות נפגעות מאפליה יותר מגברים, בעיקר אם הן עוטות כיסוי ראש. תנועות הימין הקיצוני, אשר הולכות וצוברות השפעה ברוב מדינות אירופה, מנצלות את האווירה הציבורית האנטי-אסלאמית לצורכיהן הפוליטיים וממשיכות להפיץ שיח של שנאה בתקשורת ובזירה הפוליטית. הסוגיה של נשות דאעש משמשת פוליטיקאים ימנים קיצוניים כקלף תעמולתי המאפשר להם לקשור בין האסלאם לטרור, לדרוש מהממשלות להצר את צעדיהם של המוסלמים ולמנוע מהם להגר למדינות אירופה.
 
לעומת זאת, ישנם ארגונים, כמו "הסוכנות לביטחון ומאבק בטרור" בהולנד, שסבורים כי החזרת הנשים והילדים ושיקומם בארצות מוצאם דווקא יתרמו לביטחון הלאומי. גופים אלה טוענים כי חיי המצוקה והסביבה הרדיקלית במחנות בסוריה רק תורמים להקצנה נוספת של הנשים ושל הילדים, ויביאו לצמיחת דור חדש של טרוריסטים תאבי נקם וחדורי שנאה למערב.
 
ניכר כי עקיל כותבת מתוך רגשות מעורבים, וכי היא מודעת היטב הן לחסמים העומדים בפני החזרת הנשים והילדים לארצות מוצאם והן לבעיות ההומניטאריות והביטחוניות שנגרמות מהשארתם במחנות המעצר בסוריה. לאור שהותן הארוכה תחת שלטון דאעש, החוויות שעברו והעובדה שחלקן השתתפו באופן פעיל בלחימה ובפעילות טרור, עקיל מזהירה כי ייתכן שחלק מהנשים הללו לא יוותרו לעולם על דעותיהן הקיצוניות. עם זאת, עקיל מדגישה כי לצד כל האתגרים, נשים מהוות גם מפתח חשוב למאבק בטרור. לנשים יש תפקיד מרכזי בחינוך החברה ובגידול הדור הצעיר, ולכן הן יכולות לשמש סוכנות שינוי במאבק כנגד המגמות הרדיקליות שמאיימות על היציבות במזרח התיכון ובאירופה. בפרט, נשים שהיו חלק מארגון דאעש מכירות היטב את ההשלכות האיומות של קיצוניות ושל מלחמה. בעזרת שיקום נכון, העצמה ושינוי של המציאות החברתית והכלכלית שהובילה אותן להצטרף לדאעש, יש תקווה שלפחות חלקן יוכלו להשתלב מחדש בחברה הנורמטיבית ולגדל בה את ילדיהן, ואף לתרום לחוסן וליציבות שלה.

מאמרים נוספים