מאמרים
מאמר
הפגנה בעזה נגד התוכנית לצמצום אונר"א, ינואר 2021 (רויטרס)
16.02.2021

המלחמה הדמוגרפית של ישראל בעזה

פרוטוקולים שנפתחו לאחרונה מגלים כיצד בשנות הכיבוש הראשונות ממשלת ישראל עסקה באינטנסיביות בניסיונות לעצב מחדש את הדמוגרפיה הפלסטינית ברצועת עזה, במטרה לספח את הרצועה מבלי שתצטרך לאזרח מספר גדול של תושבים ערבים. מה עשויה להיות הרלוונטיוּת שלהם לימינו אנו?
בקיץ 2019 הופיעו ידיעות בתקשורת הישראלית שלפיהן ישראל ניהלה מגעים עם מדינות אחרות כדי לארגן הגירה מסודרת אליהן מרצועת עזה. לפי התוכנית, לאחר שתימצא המדינה שתסכים לקלוט מהגרים מהרצועה, ישראל תקים נמל תעופה בדרום, תסיע אליו עזתים באוטובוסים, ותטיס אותם לארצם החדשה. הידיעות הללו עוררו לרגע את השאלה: האם במאה העשרים ואחת מדינת ישראל עוסקת בטרנספר? ואכן, לא רק שתוכנית פנטסטית זו לא הוכחשה על ידי גורמים רשמיים, אלא שהיא זכתה לאישוש מיידִי מפי מי שהייתה זמן לא רב לפני כן שרת המשפטים, איילת שקד. בריאיון לרדיו סיפרה שקד כי היא תומכת בעידוד הגירה מהרצועה, ולא זו בלבד אלא שהיא הייתה מי שדחפה לכך בקבינט במשך שנים רבות. 
 
הציבור בישראל ובעזה זוכה לזרזיפי מידע על תוכנן של אותן ישיבות קבינט שבהן מוכרע גורלה של אוכלוסיית הרצועה. איננו יודעים, למשל, באילו אמצעים הציעה השרה שקד לעודד הגירה מעזה, ואיך הגיבו לרעיונותיה חבריה השרים – שכן הפרוטוקולים של ישיבות הקבינט נותרים חסויים למשך חמישים שנה, ונוכל לעיין בהם, אולי, רק בשנת 2069. ואולם, בשנים האחרונות החלו להיפתח לעיון פרוטוקולים רבים של ישיבות קבינט מהשנים הראשונות של הכיבוש בשטחים. מסמכים אלו עשירים במידע והם מאפשרים לנו בפעם הראשונה להסיר את מסך החשאיות מעל תהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל בכל הנוגע לחיי נתיניה הפלסטינים
 
מאמר חדש פרי עטי, אשר מתבסס על מקורות אלו, מראה כי בשנים הראשונות של הכיבוש עסקה ממשלת ישראל באינטנסיביות בניסיונות לעצב מחדש את הדמוגרפיה הפלסטינית ברצועת עזה. תחילה, הממשלה הציבה לעצמה יעד להפחית ככל האפשר את מספר תושבי עזה, ובראש סדר העדיפויות שלה עמדה השאיפה לעודד את הגירתם של יושבי מחנות הפליטים. הגשמת המטרה השאפתנית הזאת הייתה אמורה לאפשר לישראל בסופו של דבר לספח לשטחה את רצועת עזה בלי שיהיה עליה לאזרח מספר גדול מדי של תושביה הערבים. האמצעי העיקרי לעידוד ההגירה היה מצד אחד שמירה על מצב כלכלי רעוע, ומצד שני הענקת סיוע לאלה שרצו לעזוב. בשנת 1968 לבדה היגרו לצמיתות 32 אלף פלסטינים מהרצועה, שמונה אחוזים מיושביה באותה העת, ויש בכך כדי ללמד שלמדיניות זו הייתה השפעה בשטח. אילו נמשכה מגמת ההגירה כמה שנים נוספות, סביר להניח שתוכנית הסיפוח הישראלית הייתה מתגשמת לבסוף. אך עד מהרה גילתה ישראל שמלבד השיקולים שהנחו אותה היו עוד כוחות שהשפיעו על המציאות. 
 
בראשית אוגוסט 1968 החליטה ממלכת ירדן לאסור כניסת עזתים נוספים לשטחה, עקב המתח הפנימי שהלך והחריף בממלכה בין השלטון ההאשמי לארגונים הפלסטיניים. באותו הזמן חל זינוק במספר פעולות ההתנגדות לשלטון הכיבוש הישראלי ברצועה. התפתחות זו הדאיגה את כוחות הביטחון, ומחשש ליציבות שלטון ישראל בעזה הם המליצו לממשלה להפוך את מדיניותה: במקום לחץ כלכלי, לשפר את כלכלת הרצועה כדי לשכך את האיבה לישראל. מכיוון שנחסמה הדרך לירדן, יעד ההגירה העיקרי מעזה, לא היה עוד טעם להמשיך במדיניות של לחץ כלכלי. מדיניות זו, כך נטען, רק הגדילה את מספר המצטרפים אל שורות ההתנגדות. 
 
בראשית שנת 1969 אימצה ממשלת ישראל את המלצת כוחות הביטחון, ובין השאר פתחה בפני תושבי הרצועה את האפשרות לעבוד בישראל. החלטה זו הובילה לשני עשורים של צמיחה כלכלית ברצועה. אף על פי כן, השיקול הדמוגרפי לא נזנח לחלוטין אלא רק שינה את פעולתו: במקום להתמקד במספר העוזבים החלה ישראל לבחון את מאפייניהם של המהגרים, ובעקבות זאת הצעירים המשכילים הפכו ליעד המרכזי של מדיניות עידוד ההגירה. כך, למשל, בדיון שנערך באפריל 1969 בנושא תוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים ברצועה, השרים לא התעניינו בקשר שבין השכלה להצלחה אישית, אלא בקשר שבין השכלה להגירה. עד לשנת 1967, כך התברר להם, יצאו אלפי עזתים בכל שנה ללמוד באוניברסיטאות במצרים, לאחר שעברו בהצלחה את בחינות הבגרות של מדינה זו. אך בקיץ 1967 גנז משרד החינוך הישראלי את כל ספרי הלימוד המצריים בעזה, בטענה שהם היו מלאים "דברי שטנה", והחליפם בספרי לימוד ישראליים בערבית. בכך חסם המשרד במו ידיו את הגישה של הצעירים העזתים למוסדות ההשכלה של מצרים. כך הסביר שר הביטחון משה דיין לחבריו השרים את הרציונל של החזרת תוכנית הלימודים המצרית: "אם זה מסתדר [...] אז 5,000–6,000 מהנוער הזה נוסע בתקווה שלא נראה אותם בחזרה. אם אנחנו עושים תוכניות להגירה, זו ההגירה החשובה ביותר, כי זה הציבור המתפרע ביותר. כפי שאמרתי אני תומך בדבר מסיבה זו, כדי להיפטר מהם, כי רצועת עזה זהו מקום שצריכים להוציא ממנו אנשים". 
 
כפי שעולה מדברי דיין, עידוד הגירת צעירים משכילים היה אמצעי לייעול השליטה הביטחונית בפלסטינים, שעלה בקנה אחד עם שיקולים דמוגרפיים. הצעה זו לעידוד ההגירה, כמו הצעות אחרות, התקבלה. בשנת 1970 חזרו ללמוד תלמידי התיכון ברצועה בעזרת ספרי לימוד מצריים ופעם נוספת נפתחה בפניהם האפשרות לגשת לבחינות הבגרות של מצרים ולהגר אליה לצורכי השכלה גבוהה. ואכן, לאורך שנות השבעים והשמונים היה זרם קבוע של הגירת צעירים משכילים מן הרצועה ללימודים ולעבודה בעולם הערבי. המסמכים החדשים שנחשפו מלמדים כי אין להפריד בין מגמה דמוגרפית זו לבין המדיניות הברורה, אך הסודית, של ממשלת ישראל. 
 
לנוכח הממצאים החדשים מן הארכיון, ומעט המידע שזולג אלינו דרך אמצעי התקשורת, יש מקום לשאול שאלות חדשות על מדיניותה של ישראל בעזה גם היום, בין השאר השאלות האלה: האם הגירה מן הרצועה היא אחת ממטרותיו של המצור על עזה ולא רק תוצאה שלו? האם ברקע הפתיחה של מעבר רפיח בשנת 2018, אשר הובילה להגירתם של 35 אלף איש, עמדו שיקולים דמוגרפיים? והאם הניסיונות האחרונים לעודד הגירה, שבהם פתחנו, מיועדים לפלסטינים באופן כללי או לחתך אוכלוסייה מסוים, כמו שכבת המשכילים? כפי הנראה לא נדע את התשובות על שאלות אלו בזמן הקרוב, מפאת מסך העשן שמטיל הממסד הביטחוני על נושאים אלה. אך מסמכי הארכיון מראשית הכיבוש מעידים שניתוח המציאות מחייב להביא אותן בחשבון. 
 
ד"ר עמרי שפר רביב הוא עמית קרייטמן במרכז עזריאלי ללימודי ישראל, אוניברסיטת בן גוריון
מאמרים נוספים