יחסי יהודים ערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
נהר פרת (David Mark, Pixabay)
23.04.2019

פתח תקווה מארץ הנהרות: ישראל בעיני עיראק

העיראקים חונכו אומנם לשנוא את ישראל, אך בשנים האחרונות ניכרים שינויים ביחס לישראל וליהודים. בעבור העיראקים החוקרים את הקהילה היהודית, המפעל שלהם הוא צעד במסע הארוך למניעת אובדנו של הפלורליזם בעיראק
בינואר האחרון, בהתבטאות ראשונה מסוגה של גורם עיראקי בכיר זה שנים, התייחס שר החוץ העיראקי החדש, מוחמד עלי אל־חכים, לישראל ולסוגיה הפלסטינית, ואמר: "עמדתה העקבית של עיראק בסוגיה הפלסטינית מבוססת על יוזמת השלום הערבית משנת 2000". בהזדמנות אחרת אמר השר לכלי התקשורת כי "הסוגיה הפלסטינית מוסיפה להיות סוגיית מפתח עבורנו, ואנחנו מאמינים בפיתרון שתי המדינות". גם אם כוונתו של השר הייתה לחזור על העמדה העיראקית הרשמית בסוגיה הפלסטינית, היו בפרלמנט העיראקי מי שפירשו את דבריו כהכרה דה פקטו בישראל, העניין עורר סערה זוטא, וצירים רבים מיהרו להעביר למשרד החוץ בקשות בהולות להבהרות.
 
לא מפתיע שהזכרת סוגיית ההכרה בישראל מעוררת סערה בעיראק. בעיראק שלאחר 1948 הייתה ישראל טאבו מוחלט, והמשטרים השונים במדינה, בלא קשר לזיהויים העדתי, חינכו את אזרחי המדינה לשנוא את ישראל, שכונתה בעיראק "הישות המפלצתית" (אל־כיאן אל־מסח'), ולשלול את קיומה. מדיניותה של עיראק אף גובתה פעמים רבות במעשים: בהיותה מדינת מפתח בעולם הערבי, שלחה עיראק את צבאה פעם אחר פעם להשתתף במלחמות נגד ישראל וגילתה כלפיה עוינות רבה, עוינות שבאה לידי ביטוי גם במתקפת הסקאדים ב־1991 ובתמיכה שהעניק סדאם חוסיין לאש"ף ולפלסטינים.
 
יוצאים מן הכלל יחידים בהקשר זה היו האזרחים הכורדים בצפון. השלטונות בבגדאד דיכאו את המיעוט הזה ואת זכויותיו הקהילתיות והלאומיות, ולכן סירבו מרבית הכורדים לקבל את הנחות היסוד שכפה עליהם המשטר, ובכללן את השנאה לישראל. יחסי האמון החמים בין ישראל לתנועה הלאומית הכורדית בעיראק, שהחלו בשנות ה־60 וה־70, תרמו רבות גם הם לצמצומה של שנאה כורדית רחבת היקף לישראל.
 
דור חדש וסקרן בעיראק חדשה
הרוח האנטי־ישראלית, שהגיעה לשיאה בימי שלטונו של סדאם חוסיין, נותרה על מכונה גם לאחר הפלישה האמריקנית ב־2003 והתבססות השלטון החדש, השיעי בעיקרו. אלא שעיקר עיסוקו של המשטר החדש היה בחזית הפנים ובשיקומה של המדינה, והסוגיה הישראלית נדחקה לקרן זווית. עיראק אישררה את מחויבותה ליוזמת השלום הערבית בכינוס הפסגה הערבית בבגדאד ב־2012. גם אם היו במדינה מתנגדים לצעד זה, בשגרה קולם כמעט שאינו נשמע, זולת מקרים חריגים, כמו למשל בעיתות מלחמה בעזה, או כאשר מתגלה מעת לעת נוכחותם של ישראלים בחבל הכורדי בצפון.
 
בד בבד ניכרים שינויים בהלך הרוח הציבורי בעיראק ביחס לישראל, ואף יותר מכך, ביחס ליהודים. אף שמעולם לא ראו יהודים בסביבתם ושהתחנכו תחת תעמולה לשנאת יהודים, עיראקים רבים, בעיקר בני הדור הצעיר, מגלים סקרנות רבה מבעבר ביהודים ובישראל ומבקשים לקשור קשרים עם יהודים עיראקים, לרבות בישראל. הרשתות החברתיות מאפשרות למאות ואלפי עיראקים ולישראלים ממוצא עיראקי לנהל דיונים ישירים אלו עם אלו, למרות חוקים המבקשים להגביל תקשורת כזאת.
 
המגע המתמיד ברשתות מבוסס על עניין משותף, ועם העניין המועט שמגלה המדינה העיראקית בישראל בהיעדרם של גבול משותף וסכסוך פעיל, הם מסייעים בנטרול הבעייתיות והנפיצות של מגע עיראקי-ישראלי כזה. גם אם הקשרים האלה נסבים בעיקר סביב סוגיות הקשורות בעבר היהודי בעיראק וסביב ניסיונות משותפים ליהודים ולעיראקים לאתר מורשת יהודית שנותרה מאחור ושהיום רק העיראקים יכולים לגשת אליה ולתעד אותה, עד מהרה נמצאים מכנים משותפים נוספים, היוצרים נוסטלגיה משותפת, רומנטית מאוד בחלקה, ואף קשרי חברות אמיצים.
 
העניין העיראקי ביהודים, ומתוך כך גם בישראל, קשור ברובו לעניין הגובר של העיראקים בשנים האחרונות בקהילה היהודית שחיה במשך אלפי שנים בארץ הנהרות. העניין בעבר היהודי של עיראק אינו רק נחלתם של עיראקים בעיראק, בשנים האחרונות ניכר גם עניין גובר של בני הקהילה בישראל ובעולם במורשת שהותירה הקהילה בעיראק ובתרומתם של יהודים, כגון שר האוצר הראשון של עיראק, ששון חסקיל, המוזיקאים סאלח ודאוד אל־כווייתי ואחרים, לפוליטיקה, לכלכלה ולתרבות במדינה. ביקורים שערכו יהודים בשנים האחרונות באתרי מורשת בעיראק ובקברי נביאים מקראיים, כגון יחזקאל, נחום ודניאל, וקמפיינים יחידניים של יהודים עיראקים להשבת הרכוש היהודי או להשבת האזרחות ליהודי עיראק (כמו זה של אדווין שוקר, יהודי עיראקי החי בלונדון) הפכו את העיסוק האישי במורשת ובפולקלור לסוגיה פוליטית הזוכה לסיקור תקשורתי נרחב למדי, הן בעיראק הן בישראל.

"בנימין היהודי" נוקש על דלתות בעיר בצרה (צילום מסך מערוץ "ילא")
 
העניין ביהודים והקשרים האלה עברו בשנים האחרונות נורמליזציה מסוימת בעיראק, וגם ישראל עולה לשיח הציבורי מעת לעת, גם אם ברוב המקרים בהקשרים שליליים, כמו לאחר ביקוריהן המתוקשרים בישראל של זוכת פרס נובל, היזידית העיראקית נאדיה מוראד, ושל מיס עיראק, סארה עידאן. היום, דווקא על רקע המתיחות העדתית המלווה את המדינה העיראקית החדשה כל העת, מתנהל דיון נרחב למדי באפשרות (התאורטית, כמובן) של שיבת יהודים לעיראק, בהשבת רכושם האישי והקהילתי ובהשתלבותם מחדש במארג העדתי העיראקי.
 
באוגוסט האחרון העלה ערוץ היוטיוב העיראקי "ילא" סרטון של שחקן המחופש ליהודי חרדי (דמות יהודי שמעולם לא נראתה במרחב העיראקי), מתדפק על דלתות בשכונה היהודית בעיר בצרה ומתעניין באפשרות לרכוש בית בשכונה ולשוב להתגורר בה. התגובות ברחוב לדמות היהודי הסטראוטיפי, הנראה כלקוח היישר מן התעמולה האנטי־יהודית של ימי סדאם ומדבר ערבית משובשת, היו חיוביות ומפתיעות. ואולי אין הדבר מפתיע, שכן רק חודשיים קודם לפרסום הסרטון נשלחה לאיש הדת הפופולרי מוקתדא א־סדר שאלה בדבר אפשרות שיבתם של יהודים עיראקים שהיגרו לישראל במהלך המאה ה־20. תשובתו הייתה קצרה ותכליתית: "אם הם נאמנים לעיראק – אנו מברכים אותם".



"אם הם נאמנים לעיראק – אנו מברכים אותם" – תשובה בכתב ידו של מוקתדא א־סדר לשאלה על שיבת היהודים לעיראק
 
הצצה לעתיד אפשרי
העניין העיראקי במורשת היהודית ובעבר היהודי במדינה אינו תאורטי או נוסטלגי בלבד. היבט אחד לכל הפחות של הדיון בגורל היהודים טומן בחובו גם עניין מובהק בזירה הפנימית העיראקית ובסוגיות היסוד המעסיקות אותה: הקהילה היהודית העיראקית שהתקיימה בארץ הנהרות למעלה מאלפיים שנה, מאז גלות בבל, הייתה הקהילה הדתית הראשונה, ועד עתה גם היחידה, שנרדפה בחסות המדינה וסולקה ממנה כאיש אחד. רבים מהעיראקים החוקרים כיום את תולדות הקהילה היהודית ומגלים עניין בצאצאיה הפזורים ברחבי העולם, רואים בגורלה של קהילה זו מעין הצצה לעתיד אפשרי עבור עיראק. בעבורם הלקח מסיפורם של היהודים חייב להיות מיושם בעיראק החדשה, לבל יהיה גורלן של קהילות מיעוט דתיות אחרות, שעדיין חיות בעיראק – הנוצרים, היזידים והסאבאים המנדעים, למשל – דומה. בראייתם של העיראקים האלה, השבתם של היהודים אל ההיסטוריה העיראקית ואל תודעתם של העיראקים היא צעד ראשון במסע הארוך למניעת אובדנו של הפלורליזם בעיראק.
 
אומנם הדרך לשיפור הקשרים בין עיראק לישראל עוד ארוכה מאוד, וכל עוד לא תירשם פריצת דרך ביחסים עם הפלסטינים, קשה לדמיין חימום של ממש בקשרים הפומביים בין המדינות. עם זאת, דמותם של היהודים בעיראק השתנתה מאוד בעשור וחצי שחלפו מאז נפילת משטר הבעת', וגם ישראל נעשתה נושא רגיש פחות מבכל עת בעבר. מעגלים הולכים ומתרחבים של עיראקים מתוודעים לתרומתם של היהודים לתקומתה של המדינה העיראקית ולמורשת העשירה שהותירו אחריהם. לקחיה של הטרגדיה היהודית בעיראק של המאה ה־20 משמשים כיום רבים מבניה של עיראק במאמציהם לבנות את המדינה העיראקית החדשה, את עיראק של המאה ה־21, על יסודות של פלורליזם וסובלנות, ולמנוע הישנות של טרגדיות דומות כלפי קהילות המיעוט הדתיות שהעשירו את הציוויליזציה של מסופוטמיה ושל עיראק המודרנית מקדמת דנא. 
מאמרים נוספים