המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
תיירת באיסטנבול (Carlos ZGZ, pxhehre)
25.02.2019

ישראל בעיניים טורקיות

קשה להפריד בין הכעס והטינה לבין החיבה והסקרנות שהישראלים והטורקים מפגינים אלו כלפי אלו. אולם בשני הצדדים יש הבדל מובהק בין הזעם המופנה אל ה"מדינה", לבין ההתייחסות הלבבית לאדם במפגש פנים אל פנים
כשהאינפלציה עולה, הכלכלה מפרפרת ומהלכים מדיניים נכשלים בזה אחר זה, יש לנשיא הטורקי ארדואן תחבולה קבועה – הוא מאשים את "לובי האינטרסים הבין־לאומי", שמאחוריו, כידוע לכול, עומדים אנשי כספים יהודים הפועלים באמצעות שירותי המודיעין של ישראל ואמריקה. זה עובד תמיד ומאחד מאחוריו את ה"בּייס".
 
בעניין זה טורקיה היא תמונת ראי של ישראל. כשם שאנו אוהבים לשנוא את ארדואן ואת מדיניות ממשלתו, את האנטישמיות העמוקה שהוא מתקשה להסתיר, ואת תמיכתו המובהקת בחמאס הפלסטיני ובאחים המוסלמים, כך הטורקים אוהבים לשנוא את נתניהו ואת ממשלתו, המזוהים בעיניהם עם אסלאמופוביה גלויה, עם שחצנות ועם התעללות בפלסטינים. וכשם שהכעס והבוז האלה לארדואן ולפמלייתו משותפים לרוב הישראלים, הטינה למדיניות ישראל היא אחד הנושאים היחידים המאחדים את כל הטורקים, מן הימין הדתי־פשיסטי ועד השמאל הרדיקלי.
 
בסדרת הטלוויזיה האהודה "עמק הזאבים – פלסטין" מ־2010 יוצא ג'יימס בונד הטורקי, פוֹלאט אַלֶמדאר, לסגור חשבון עם שירותי הביטחון הישראליים, ובראשם הגנרל האכזר משה בן אליעזר. במהלך המשימה פוגש פולאט חיילים ישראלים המתנכלים לפלסטינים חפים מפשע, ונוקם בהם ללא רחם. שידור הסדרה האנטי־ישראלית, שזכתה לפופולריות גבוהה במיוחד בטורקיה, הוביל גם לנזיפת "הכיסא הנמוך" של סגן שר החוץ, דני איילון בשגריר הטורקי צֶ'ליקול, ולמשבר נוסף בין המדינות.
 
ובה בעת, כפי שכל מי שביקר בשכנתנו הצפונית יודע, הטורקים שמחים לפגוש בישראלים ומקבלים אותם בלבביות. לצד היכולת להפריד בין המישור הלאומי למישור הפרטי, ייתכן שהשמחה הזאת נובעת גם מן התחושה שיש דמיון רב בין הציבורים הלאומיים – שניהם ממקמים את עצמם מבחינה אידאולוגית ופוליטית בין המזרח התיכון לבין המערב; שניהם מביטים בחשדנות על העולם הערבי הסמוך, אבל סופגים לא מעט מתרבותו; שניהם נקרעים בין דת, מסורת וחילונות, ושני הציבורים מביטים, מי בשמחה ומי בדאגה, בהשתלטות הלאומנות הימנית־דתית על השיח הציבורי.
 
בקרב הציבור המשכיל בטורקיה יש גם הערכה גדולה לישראל, שלעיתים מזינה דווקא את הטינה ואת הכעס של הציבור המבוסס פחות, המקשר בין השכבה החילונית המשכילה, שהם קוראים לה "הטורקים הלבנים", לבין ישראל. בעיני רוב המשכילים ישראל נמצאת במקום שטורקיה שואפת אליו – דמוקרטית יותר, מתקדמת מבחינה טכנולוגית ואקדמית, ומקיימת קשרים מצוינים עם ארצות הברית ועם אירופה. הציבור הזה, שאינו מכיר את המאבקים הישראלים בעניין ההדתה בבתי הספר ולימודי הליבה, סבור שבניגוד למערכת הישראלית המעולה, משרד החינוך הטורקי מעדיף לימודי קוראן ודת על ביולוגיה ואנגלית.
 
כאשר אנשי אקדמיה טורקים מגיעים לביקור בישראל, להרצאות וכנסים או למחקר מתקדם, הם אורחים רצויים, ואפילו בעיתות משבר וכעס עוינות אישית נגדם נדירה מאוד. כך חשים גם הישראלים המבקרים בטורקיה. מכיוון שהטורקים מנומסים יותר מאיתנו, במרבית המקרים אפילו מי שזועמים באמת על ישראל ועל מדיניותה יפטירו משהו לא מחייב כמו "אהלן שכנים" (בעיני הטורקים אי־אמירת "ברוכים הבאים" היא כבר חוסר נימוס מגונה). מרביתם יאירו פנים, יתעניינו בשלומכם, ירצו לדעת מה דעתכם על המקום, ויתנדבו לסייע במציאת כתובת או בהמלצה על מסעדה.
 
טורקיה של היום שונה מזו שלפני שני עשורים. אז, כאשר היו הישראלים בני בית באיסטנבול, לא היה אפשר לעבור בבזאר הגדול בלי שסוחרי השוק יזהו אותם ויזמינו אותם בעברית להיכנס לחנותם. היום, כאשר רוב הישראלים המבלים באיסטנבול הם דוברי ערבית, לסוחרים הצעירים אין ממי ללמוד עברית, ורבים מהמבוגרים יותר כבר שכחו את משפטי המפתח, אבל הם עדיין שמחים לפגוש בהם, להזמין לכוס תה ולשוחח. ומה שנכון לבזאר באיסטנבול נכון גם לאזורי התיירות. אולי יותר מבכל מקום אחר על פני הגלובוס, ישראלים מתקבלים בשמחה ובאהדה באנטליה, בקפדוקיה, בחוף הים האגאי, בהרי הקצ'קר ובחופי הים השחור.
 
גם במישור התרבותי החיבור בין העמים איתן. מוזיקאים ישראלים, מיסמין לוי דרך מרק אליהו ועד Balkan Beat Box, פופולריים מאוד בטורקיה, ואין צורך להכביר מילים על האהבה הגדולה בישראל לסדרות טורקיות, כמו "המאה המופלאה" ו"הכלה מאיסטנבול". ולכך יש להוסיף את הפריחה ביחסים הכלכליים בין המדינות. הסחר הביטחוני הנרחב הצטמצם אומנם, וגם התיירות פחתה מאוד, אולם בכל שאר המישורים – מוצרי גלם, כימיקלים, טכנולוגיה, חקלאות, תעשייה ושירותים – העסקים פורחים. למרות גירוש השגריר וצמצום הצוות הדיפלומטי באנקרה ובאיסטנבול, עומד הסחר בין שתי המדינות היום על קרוב ל־5 מיליארד דולר, ובשנים האחרונות ניכרה עלייה מחודשת בתנופה.
 
דווקא בתקופת השפל שבה אנו נמצאים, כאשר היחסים הדיפלומטיים הרשמיים קרובים לנתק, הדיאלוג האסטרטגי הוקפא, הממשלה הטורקית מסייעת לאויבי ישראל וממשלת ישראל תומכת באויביה של טורקיה, מעידים הקשרים ההדוקים האלה על עומק הקשר בין העמים.
 
מאמרים נוספים