יחסי יהודים ערבים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
אחד מחדרי המוזיאון היהודי בפאס (צילמה: עינת לוי)
16.01.2019

זיכרונות דיגיטליים ממרוקו: מקהילה מקומית לקהילה וירטואלית

קבוצת תיעוד בפייסבוק, שהוקמה בעקבות ביקור במוזאון קטן בפאס שבמרוקו, מצליחה לקבץ מחדש את בני הקהילה היהודית של העיר שהתפזרו ברחבי העולם, את צאצאיהם, וגם את שכניהם המוסלמים

הכול התחיל במבנה קטן בקצהו המרוחק של בית הקברות היהודי, סמוך לארמון המלך בפאס. מבנה זה שימש בעבר את בית ספר "אם הבנים", שהיה חלק מרשת מוסדות חינוך יהודי שהוקמה ב־1912. מכיוון שכבר לא נותרו בקהילה היהודית צעירים, ולא היה עוד צורך בבתי ספר, הקים בו אדמונד גבאי, אחד מאחרוני היהודים בעיר, מוזאון. במוזאון מוצגים תשמישי קדושה, ספרים, תעודות, חפצים ותצלומים משפחתיים והיסטוריים. כל אלו מצאו את דרכם למקום בכל פעם כשאחד מבני הקהילה נפטר או עזב את העיר.

הכניסה למוזאון מובילה לאולם המרכזי, שהיה בעבר בית כנסת וכיום משמש לתצוגה. מהאולם אפשר לצאת אל חדר התצלומים, שבמרכזו שולחן עץ קטן, ועליו מונחים אלבומים משפחתיים, המזמינים את המבקרים לצלול פנימה אל זיכרונות מפעם. מחדר זה אפשר להמשיך לחדר ובו חומרי לימוד ותעודות מבית הספר, לחדר ציוד בית החולים היהודי "ביקור החולים" ועוד. 

סיור וירטואלי במוזיאון בפאס (יש לעשות שימוש בחצים הלבנים כדי לנוע בין החדרים)

המוזאון הקטן שהקים גבאי מספר מעט מאוד מקורותיה של הקהילה המפוארת. הקהילה היהודית בפאס נחשבה אחד ממרכזי היהדות המשגשגים בעולם. יהודים חיו בפאס מהמאה התשיעית, ולאורך ההיסטוריה הצמיחה העיר ומשכה אליה גדולים בתורה, כמו הרמב"ם, שהתגורר בלב העיר העתיקה והתחנך באוניברסיטת אל־קראוויין, הנחשבת האוניברסיטה הראשונה בעולם. יחס השלטון כלפי היהודים השתנה משושלת לשוללת, והקהילה בעיר ידעה עליות ומורדות, אך נותרה פעילה לאורך השנים. דעיכת הקהילה החלה בסוף שנות ה־40, על רקע התעצמות המאבק לעצמאות מרוקו והפעילות הציונית בממלכה. יהודים רבים היגרו לישראל, לצרפת ולקנדה, ומספרם בפאס הלך וירד. המספרים מדברים בעד עצמם, בשנת 1947 חיו בפאס 22,500 יהודים, ב־1951, ירד מספרם ל־12,650, בשנות ה־70 ל־ 1,000, והיום נותרו בה כ־50 יהודים בלבד.  

 (אדמונד גבאי בכניסה לחדר העבודה הסמוך למוזיאון, צילמה: עינת לוי)

סיור וירטואלי בעיר העתיקה (המדינה) של פאס

ההגירה מפאס לישראל ולמדינות אחרות הייתה כרוכה בחוויה של עקירה ופליטות, בין שההחלטה להגר נבעה מרצון, בין מכורך, בין שהתקבלה בשמחה, בין בעצב. חוויה מורכבת זו השפיעה לא רק על הדור הראשון שעלה לארץ, אלא גם על הדורות שבאו אחריו וחוו את התהום העמוקה שנפערה בין ההווה הישראלי לבין העבר שנותר מאחור. אפשר להבין את התהום הזאת טוב יותר בעזרת ההבחנה שהציע ההיסטוריון דומיניק לה קפרה בספרו "לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה". לה קפרה הבחין בין שני סוגי טראומה: הראשון, טראומה מסוג אובדן – הכוונה לאובדן של משהו שהיה אך איננו עוד, ובכלל זה אובדן קהילה, בית, רחובות ונופים מוכרים, חברים וזיכרונות ילדות, ולעיתים אף בני המשפחה שהתפזרו בעולם; והשני, טראומה מסוג היעדר – מעין הרגשה שמשהו חסר או איננו, תחושה מופשטת, הבאה לידי ביטוי לעיתים בקושי לתאר מהו אותו היעדר.

אפשר ליישם את ההבחנה שהציע לה קפרה גם על דעיכתה של קהילת פאס. חוויית האובדן מאפיינת בעיקר את בני הדור הראשון, מי שנולדו בפאס והיגרו לישראל או למדינות אחרות. הם הותירו מאחוריהם את המוכר והידוע, בית, חברים וקהילה. לעומת זאת, תחושת ההיעדר מאפיינת יותר את בני הדור השני והשלישי, את הצברים שנולדו בארץ ואת ילדיהם. חלקם רק שמעו על פאס, אך אינם יודעים הרבה מעבר לכך. תחושות האובדן וההיעדר הועצמו לאורך השנים, לנוכח המקום המועט שזוכה לו מורשת יוצאי ארצות ערב והאסלאם בתוכניות הלימודים בבתי הספר בישראל ובנרטיב הישראלי.

בפעם הראשונה ביקרתי במוזאון של אדמונד גבאי באוגוסט 2013. החשיפה לעושר המורשת שנאגר בחדרי המוזאון עמדה בניגוד גמור לכל תחושת היעדר וחוסר שחשתי קודם לכן בזהותי המרוקאית. הדקות הקצרות שבהן שהיתי במקום גרמו לי להבין שהמזור הטוב ביותר לתחושת ה"אין", היא הנכחת ה"יש", ושה"יש" הזה נמצא במרוקו ובזיכרונותיהם של תושביה באשר הם. התובנה הזאת שקעה לה לאיטה עד ששבתי למוזאון שלוש שנים לאחר מכן, במרץ 2016. הפעם עמדו לרשותי ארבעה ימים כדי לתעד את המוזאון עם צוות מתנדבות.

ביום הראשון לתיעוד שאלנו את השאלה המתבקשת – מאין מתחילים? הכל נראה חשוב, דחוף ומסקרן. האם כדאי להתחיל בתצלומים העתיקים יותר, או אולי דווקא באלבומים שעל השולחן? בתמונות שעל הקיר, או אולי במסמכים הפזורים בחדרים? החלטנו להתפצל, אִבּתִסאם צילמה את החפצים, ואני את אלבומי התמונות. המפגש עם פני האנשים שבתצלומים היה מרגש ונטע בנו תחושת משמעות עמוקה. בחלק מהתצלומים נראו משפחות בבגדים חגיגיים שלבשו לכבוד הצילום. תצלומים אחרים תיעדו אירועים קהילתיים, והשמחה ניכרה בפניהם של הילדים.

 (מסיבת הכנסת ספר תורה בראשית שנות ה־50, פאס, צלם לא ידוע)

ביום השני לתיעוד כבר היו ברשותנו מאות תצלומים, אך לא ידענו את הקשרם ואת הסיפור שמאחוריהם. השאלה מה אפשר לעשות כדי לפצח את הסיפורים, לאתר את המצולמים ולהשיב להם את עברם, הדהדה בי. חיפשתי דרך לאתר את יוצאי פאס, לאגד אותם יחד ולהסתייע בהם ל"פיענוח המונים" של התמונות שתועדו במוזאון. וכך, ביום השני לתיעוד פתחתי קבוצת פייסבוק ושמה The Jewish Fes-book Project – פרויקט התיעוד של יהדות פאס". בתוך יומיים הצטרפו לקבוצה 600 איש, וכיום היא מונה כ־2,200 חברים. העלייה במספר החברים הייתה מגמה הפוכה להצטמצמות הקהילה בפאס. התצלומים שתועדו במוזאון אורגנו בארבעה אלבומים: הראשון הוקדש לתצלומי ילדים, השני לנשים, השלישי לגברים, והרביעי לתמונות קבוצתיות. חברי הקבוצה התבקשו לציין את השנה ואת המקום שבו צולמה כל תמונה ולתייג את המצולמים. בכל פעם כשאדם תויג הופיעה התמונה בעמוד הפייסבוק האישי שלו, וכך התפשטה הידיעה על קיום הקבוצה המרגשת כאש בשדה קוצים. בהמשך הפכו החברים למתעדים פעילים, הם שלפו את האלבומים שלהם וסרקו תצלומים משפחתיים, סייעו בפיצוח תצלומים שהעלו חברים אחרים, ושיתפו בזיכרונות ובסיפורים מן העבר.

הדגש בקבוצה לא היה על "דיוק" הזיכרון או על ויכוחים מה היה או לא היה, הדבר החשוב היה תהליך ההיזכרות, הדרך שבה אנשים מתחברים לזיכרונותיהם ושולפים גם את אלה שהודחקו. כדי לעורר את הזיכרון נעשה שימוש במעוררי זיכרון, כמו השאלה: "באיזה רחוב גרה המשפחה שלכם בפאס?" שאלה שמזמנת שרשור ארוך של שמות רחובות בתעתיקים ובגלגולים שונים. ראה חבר בקבוצה שם של רחוב שקשורים בו זיכרונותיו, מיד היה משתף את יתר החברים, וכך עשו כולם. חשיפת שמות הרחובות אפשרה לחברי הקבוצה גם לגלות מחדש את השכנים, החברים והמשפחה.

דרך נוספת לעורר זיכרון הייתה סיורים וירטואליים באתרי המורשת היהודיים של פאס ב־360 מעלות (מציאות מדומה). כך הועלה לקבוצה סיור וירטואלי בבית כנסת אבן דנאן, שהוקם במאה ה־17 במלאח – הרובה היהודי – של פאס. משנת 1999 בית הכנסת הוא אתר שימור מורשת עולמי מטעם ארגון אונסק"ו. סיור נוסף שהועלה אפשר לחברי הקבוצה לבקר וירטואלית בבית כנסת על שם ראובן בן סעדון, הנמצא בקומה העליונה של אחד מבנייני הרחוב. בית הכנסת הוקם ב־1920 ונחשב אחד היפים והמיוחדים בעיר. הסיורים הווירטואליים אפשרו לחברי הקבוצה להיזכר בזיכרונות ילדותם הקשורים בבית הכנסת, כמו בעלייה לתורה, במסיבות בר המצווה, בטקסי חתונה, בהורים ובסביהם, ברבני הקהילה ובאירועים קהילתיים אחרים שהתקיימו במקום. בתי הכנסת במרוקו היו מרכזים דתיים, אך יותר מכך, הם היו לב הקהילה ומקום שבו המשפחה מתאחדת וחווה את מעגל החיים ואת מחזור השנה היהודית.

סיור וירטואלי בבית כנסת אבן דנאן

סיור וירטואלי בבית הכנסת ע"ש ראובן בן סעדון

 

קהילת יהדות פאס שבמרוקו הצליחה להפוך מקהילה מקומית דועכת לקהילה וירטואלית מתחדשת בפייסבוק, ולאחד את יוצאיה באשר הם. חברי ילדות ובני משפחה מצאו אלו את אלו לאחר שנים של ניתוק. האפשרות לתרגם "פוסטים" סייעה לכולם לתקשר אלו עם אלו, ושיח הזיכרונות היה זורם וקולח. החומר החזותי, בשילוב השיח שהתנהל על כל תמונה, אפשרו לעורר תהליך היזכרות שיתופי ומפרה. חומרי התיעוד שעלו לקבוצה היו זמינים בכל זמן ובכל מקום, והנגישות אליהם סייעה בהפצתם ברבים ובפיענוח שלהם.

הקבוצה עוררה גם את סקרנותם של מוסלמים מרוקאים מפאס שהביעו עניין בסיפור היהודי של עירם. לעיתים היו אלו תלמידי תיכון שבחרו לכתוב עבודה על יהדות מרוקו וראו בקבוצה מקור מידע, לעיתים אנשי קולנוע שיצרו סרט בנושא, או חוקרים באקדמיה שיש להם נגיעה לתחום. אולם יותר מכול, מוסלמים ממרוקו שהביעו עניין בקבוצה עשו זאת בהשפעת הסיפורים ששמעו מסביהם על שכניהם היהודים שחיו לצידם בעבר.

הקול המוסלמי תרם רבות לקבוצה, אם בהשלמת הזיכרון מהזווית המוסלמית, ואם בתיעוד אותנטי בשטח בזמן אמת, כמו איתור קברים, צילום שלטי הרחובות ועוד. המרחב הווירטואלי המשותף ליהודים ולמוסלמים שנוצר בקבוצה סביב נושא יהדות מרוקו הוא תזכורת לכך שמדובר במורשת המשותפת לכל תושבי מרוקו – יהודים ומוסלמים כאחד.  

לסיורים וירטואליים נוספים באתרי מורשת יהודיים במרוקו, ולרשימת כל קבוצות התיעוד הדיגיטליות, ראו באתר The Moroccan Jewish Story in 360


עינת לוי היא חוקרת במכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית ועוסקת בייעוץ אסטרטגי ובפיתוח שותפויות עם מרוקו. 
מאמרים נוספים