מאמר
הסופר הפלסטיני ע'סאן כנאפני (צילום: Justin McIntosh, רשיון CC)
23.03.2020

"ציר הנכבה-שואה": מיהו יהודי בעיני הסופר הערבי?

בחינת היהודי בספרות הערבית לאורך השנים מציירת דמות מורכבת, שחוותה סבל כשם שהיתה שותפה בהנחלתו. ומהו מעמדה המיוחד של המזרחיוּת בתוך הסיפור הזה?
גיליון דצמבר 2019 של מגזין התרבות אל־ג'דיד הוקדש לנושא מרתק: דימויו של היהודי בספרות הערבית. בפתח מאמרו "גלגוליה של דמות היהודי בסיפורת הערבית", שפורסם בגיליון זה, מאבחן החוקר והמסאי זיאד אל־אחמד כי תפיסות דתיות ותרבותיות מערביות חלחלו ליצירות ערביות, והנחילו להן את הדעות הקדומות השליליות המוכרות לגבי היהודים, כגון היותם חמדנים ובוגדניים.
 
כדוגמה למקורות ההשפעה המערביים, מציין אל־אחמד את דמותו של שיילוק, המלווה בריבית מ"הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר, ואת פייגין הכייס מ"אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. בספרות הערבית, יהודי חמדן שכזה מופיע למשל ברומן "היורש" של ח'ליל בידס הפלסטיני (1920). עם זאת, מסביר המחבר, היהודים ביצירות שונות תוארו בצורה מורכבת, כבעלי תכונות ניטרליות ואף חיוביות. כדוגמה לדמות שיש בה מן החיוב, מביא אל־אחמד את האישה היהודייה ברומן "חוזר לחיפה", מאת גסאן כנפאני (1969), שנזכרת במה שעשו הנאצים לאחיה בראותה ילד פלסטיני מושלך למשאית בידי חייל ישראלי.
 
ביצירות מסוימות מופיעים יהודים בעלי תכונות חיוביות הקשורות בהיותם בשר מבשרה של החברה הערבית שבה הם חיים, עד כדי התנגדות לתנועה הציונית במקרים מסוימים. מגמה זו, מאבחן הכותב, הלכה והתחזקה מאז ראשית שנות האלפיים, והיא משתקפת ביצירות מצריות ועיראקיות שונות. במקביל, יהודים החלו להופיע בספרות כדמות מרכזית, ולא משנית כמקודם.
 
דמות כזאת היא עבד א־סלאם ששון ב"על נהרות בבל" מאת ח'אלד אל־קשטיני. א־סלאם מהגר לישראל בעל כורחו, ושם הוא מסייע לעיראקים מוסלמים להגיע לפלסטין כחיילים מתנדבים למלחמה בציונים. ביצירה "אוהבים ממסופוטמיה" מאת ג'אסם אל־מוטיר, מופיעים יהודים אוהבי ממון ומלווים בריבית לצד יהודים המלווים ללא ריבית, יהודים המרגלים אחר אחיהם ויהודים הרואים בעיראק את מולדתם. ביצירות "יהודי אלכסנדריה" של מוסטפא נסר ו"אחרון יהודי אלכסנדריה" של מועתז פאתיחה, מופיעות דמויות יהודיות שונות זו מזו באופיין ובעלות יחס מורכב לשאלות של זהות ומולדת.
 
המחבר מציין שיש המייחסים את השינוי ביחס ליהודים בספרות הערבית לכמה גורמים, ביניהם החתימה על הסכמי קמפ דיוויד ואוסלו. אלה אפשרו להבדיל בין היהודי בן דת משה החי בשלום ובשלווה בקרב הערבים, ובין הישראלי הציוני והכובש. נוסף על כך, טוען אל־אחמד, החברה הערבית החלה להיפתח לראיית האחר. הרומן "שיקגו" מאת עלא אל־אסואני (2007), מספר על אהבתם העזה אך הבלתי אפשרית של נאג'י הערבי ווונדי היהודייה. נאג'י מנסה לשווא לשכנע את וונדי שבני עמו מעולם לא רחשו איבה ליהודים, אלא רק לציונים. וונדי אומרת לו: "לא משנה עד כמה אהיה נאמנה לך, האמון שלך בי תמיד יהיה רופף. אני אהיה החשודה מספר אחת בעיניך."
 
המחבר עומד על כך שבעולם הערבי הבינו כי מדינות ערב למעשה סייעו לתנועה הציונית כאשר שללו מהיהודים את אזרחותם וכפו עליהם להגר. זהו הרקע לדמותו של עבד א־סלאם ששון, למשל. תובנה נוספת היא כי התנועה הציונית הגלתה לא רק את הפלסטינים, אלא גם "גירשה" את יהודי הגולה לישראל, או כפתה עליהם זהות ציונית שהעמידה אותם בסכנה. אל־אחמד טוען שהמדינה הציונית היא האחראית לשיבוש הקשר בין יהודים וערבים, הן בישראל הן בגולה.
 
מאמרו של אל־אחמד מצביע יפה על הגורמים התרבותיים והפוליטיים שהביאו לשינוי בהצגת היהודים בסיפורת הערבית. עם זאת, יש לשים לב שהתכונות שאותן הוא מתאר כחיוביות נטועות כמעט אך ורק בהקשרים הסוציולוגיים הרחבים של המאבק בין הפלסטינים והישראלים או של היותם אזרחים טובים ופטריוטים בחברות המוצא הערביות שלהם. האישה היהודייה של כנפאני, המגלה רחמים כלפי הילד הפלסטיני, מפגינה רגש שהוא אנושי-אוניברסאלי, ובמובן זה אינו בהכרח תלוי הקשר ספציפי, אף שהוא נע על הציר נכבה-שואה.
 
ייתכן שיש בספרות הערבית דמויות יהודיות חיוביות בזכות עצמן, ללא תלות במתרחש בזירה הפוליטית, אך המאמר אינו מביא דוגמאות כאלה. ייתכן שסופרים ערבים מתקשים באפיון דמות כזאת כשם שסופרים יהודים וישראלים מתקשים בכך. סיפור האהבה של ליאת הישראלית וחילמי הפלסטיני בספר "גדר חיה" מאת דורית רביניאן (2014) מתחיל בניו יורק, וחזרתם לישראל ולפלסטין מסמנת את סופו. ליאת וחילמי אומנם מתוארים כאנשים בשר ודם, אבל הקשר שלהם מתואר על רקע הסכסוך בין בני עמם, והוא שמכריע בסופו של דבר את גורל אהבתם. יתכן שעדיין אין בנמצא דמויות ספרותיות יהודיות וערביות "רגילות" ומנותקות מההקשר הפוליטי. אולי הדבר יתאפשר רק בעתיד טוב יותר.
 

 

מערבית: עמיר טאובר
מאמרים נוספים