יחסי יהודים ערבים

מאמר
הפירמידות הנוביות בסודן (צילום: רויטרס)
19.03.2020

חיי היהודים בסודן: גלויה ממציאות נשכחת

רומן שיצא השנה מתאר את חיי היהודים בסודן – קהילה של כ-1,000 שחוו ניכור כפול: גם בסודן, שם בלטו בצבע עורם הלבן, וגם כשעלו לישראל בשנות ה-70, והיוו מיעוט זניח. ועם זאת, הרומן איננו מתאר את חייהם דרך התמה המקובלת של היהודי כגולה נצחי, אלא מוסר חוויה של תעייה וחוסר שייכות
במאמר שכותרתו "בני סודן האבודים" שפורסם ביומון אל־שרק אל־אוסט, עוסק הכותב מוחמד ג'מיל אחמד, מבקר ומשורר סודני, בספרו החדש של הסופר עמאד אל־בליכ שיצא לאור השנה. אחמד דן בהיבטים שונים של הרומן – בעלילה, באמצעים הספרותיים שבהם משתמש הכותב ובשאלות רחבות יותר על יהודי סודן ועל תחושות הניכור והתעייה שהם חווים.

 

הרומן שנקרא "מזמורים נשכחים", מתאר את חיי היהודים בסודן – קהילה שמנתה כ־1,000 איש וכללה בעיקר יהודים שהיגרו ממצרים או ממדינות אחרות. הסופר לא מתאר את חיי היהודים בסודן דרך התמה המקובלת של היהודי כגולה הנצחי, אלא דווקא בוחר בתיאור שמאפשר התבוננות מנקודת מבט אנושית יותר – על החוויה של תעייה ושל חוסר שייכות. התמות של זהות יהודית בספר, לפחות לדעת כותב המאמר, פותחות צוהר לנקודת מבט אנושית רחבה יותר.

 

יהודי סודן למעשה חוו חוויה כפולה של ניכור ושל זרות – הם לא זכו להכרה בסודן, שם לא התקבלו בחברה בשל שונותם (היותם יהודים ולרוב גם בעלי צבע עור לבן), וגם כשעלו לישראל במהלך שנות ה־70 של המאה העשרים, היו מיעוט אפילו בקרב יהודים שעלו לישראל ממדינות ערב אחרות (למשל יהודי מרוקו או עיראק, שהיו רבים יותר). בסוף הרומן, תוהה הכותב עמאד אל־בליכ מי למעשה "הפסיד" מכך – האם אלה יהודי סודן הגולים שאיבדו את מולדתם או שמא המפסידה היא דווקא סודן, שוויתרה על אוכלוסייה חזקה כמו היהודים כשאילצה אותם לגלות מארצם אף שחלקם הביעו רצון להשתייך אליה? אחמד מוסיף כי שאלה זו היא פתח לשאלה גדולה יותר בנוגע לדרך שבה רבות ממדינות ערב גרמו ליהודים להגר מהן מתוך רצון להתנגד לישראל, החלטה שלא בהכרח הייתה הגיונית.

 

בהמשך, הכותב עובר לתאר את תוכן הרומן עצמו, ומספר על אחת מהגיבורות המרכזיות בספר – סוסו. סוסו הייתה כוכבת בתחום האקרובטיקה ומאמנת קרקס בישראל, ובספר היא מעלה זיכרונות הנוגעים לעברה בסודן. סוסו מספרת על חיי היומיום בסודן ועל רדיפתה אחר החלום להיות כוכבת בנבחרת האקרובטיקה הסודנית ששגשגה בשנות ה־70. סוסו מתארת את חייה בעיר ח'רטום, בירת סודן, בשנות ה־70 החופשיות, אז היו שווקים, מועדוני לילה וחיים נוחים יחסית. היא גם עוסקת בחיי המשפחה שלה – במות אימה, במרידתה באביה ובחייה בתחושה של מצור תמידי, כפי שמתארת בספר: "להיות בחורה יפה וחופשייה במשפחה שמגבילה אותך היה דבר קשה מאוד".

 

זיכרונותיה של סוסו וזיכרונותיהן של דמויות אחרות בספר, נוגעים גם בהיסטוריה של סודן, למשל בגנרל נומיירי שהפיל את השלטון הדמוקרטי בשנות ה־70, מהלך שהרע את מצבם של רבים בחברה הסודנית (ובין היתר של אביה של סוסו). סיפורה של סוסו מסתיים באופן מעורפל בפרק האחד לפני אחרון של הספר, כאשר היא חוזרת לח'רטום הבירה, ובכך נסתם הגולל על עתידה.

 

הרומן של אל־בליכ מערב מציאות ודמיון ושוזר באלגנטיות סיפורים ושמות אמיתיים. אמצעי בולט בספר הוא הזיכרונות – אל־בליכ משתמש בזיכרונות של הדמויות המספרות כדי ליצור "זמן סיפורי" לדמויות, ומשלב לסירוגין קטעים מההווה של הספר וקטעי זיכרונות. למשל, לאחר הפרק הראשון בספר, הרומן חוזר אחורה בזמן לאירועי שלהי המאה ה־19 כדי לספר כיצד הגיע לסודן הראשון מבני משפחת ברוך שקורותיה מתוארות ברומן, כמתרגם בשירות צבא קיצ'נר הבריטי, שכבש את האזור.

 

עלילת הסיפור מחולקת בין כמה דמויות מספרות. בדרך זו וגם דרך שזירת קטעי ההיזכרות עם הקטעים המתרחשים בהווה, אל־בליכ מצייר עולם של זיכרונות מקבילים המתכתבים זה עם זה. התמונות והמאורעות המתוארים בספר מתרחשים במעין פסיפס של זמנים ומקומות – בין ההווה לעבר ובין ח'רטום שבסודן ליפו שבישראל.

 

הסופר אל־בליכ אף מזכיר פעמים רבות בספרו את הצער שחווה אדם שנכפה עליו להסתיר את זהותו רק מפני שדתו או צבע עורו שונים, ומדגיש כי שורשיו של אדם תמיד יישארו אותם שורשים, לא משנה כמה ינסה להסתירם. בהקשר זה, הוא מספר בין היתר על דמותו האמיתית של האומן הסודני הנערץ עבד אל־כרים אל־כאבלי, שחי כיום באמריקה ושלאחרונה חשף את שורשיו היהודיים.

 

בסיכומו של דבר, מאמרו של אחמד על הספר "מזמורים נשכחים" מלמד על קורותיהם של יהודי סודן, ועבור חלק מהקוראים, מחדש לגבי עצם קיומה של יהדות כזו, שבניה לא זכו להכרה ולהתייחסות גם בארץ ישראל. אחמד מתמקד במאמרו בעיקר בתיאור תוכנו של הספר וברקע ההיסטורי של עלילתו. הוא מציע להציב את הרומן בהקשר הרחב יותר של סוגיית הגלות היהודית. אף שהוא אינו מציין במפורש את עמדתו כלפי הספר, ניתן להסיק כי הוא חושב שהסוגיות שהספר מעלה הן חשובות וכלל־אנושיות, ולא נוגעות באופן ספציפי רק ליהודי סודן הנשכחים.


 

מערבית: נטע איפרגן
מאמרים נוספים