מאמרים


תגיות
מאמר
אישה רוקמת את מפת פלסטין. ביירות, 2009 (רויטרס)
05.02.2020

תוכניות הלימודים בירדן שכחו את פלסטין

תוכניות הלימודים בבתי הספר במדינות ערב, ובמיוחד בירדן, מעלימות את סוגיית פלסטין מדפיהן. עליהן להעלות מחדש את המודעות של הנוער הערבי לנושא, אולם מבלי לזנוח ערכים של סובלנות ושלום, כותב מומחה ירדני לחינוך
במאמר שהתפרסם באוגוסט 2019 באתר אל־ערבי אל‏־ג'דיד קורא המומחה הירדני לחינוך ד"ר ד'וקאן עבידאת להשתמש במערכות החינוך בארצות ערב כדי לעצב תודעה ציבורית לגבי הסוגיה הפלסטינית.
 
עבידאת פותח בהצגת הבעיה: במדינות ערב, ובעולם בכלל, בני הדור הצעיר גדלים עם תפיסות שגויות ומעוותות לגבי הסוגיה הפלסטינית, עד כדי כך שלעיתים חל היפוך תפקידים וישראל נתפסת כמדינה הנמצאת תחת מתקפה מצד הערבים. לדבריו, השיח הציבורי בנושא סובל מבלבול מושגי המגיע לפעמים לכדי אבסורד: "הגענו למצב שאנחנו מדברים על 'אויב שהוא חבר' ועל 'כיבוש נאור', על 'מולדת בגלות', 'פעיל התנגדות טרוריסט', 'אזרח תושב קבע', 'אזרח פליט' ו'שטחים שנויים במחלוקת'. על 'ירושלים' לעומת 'בירושלים', על התנחלויות לגיטימיות לעומת התנחלויות לא לגיטימיות, ועוד".
 
לדברי עבידאת, מצב זה נובע מכך שהמודעות לסוגיה הפלסטינית נמצאת בנסיגה בשעה שמדינת ישראל רושמת עוד ועוד הישגים בשטח ובתודעה הבינלאומית, כגון ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל והקטנת הסיכויים ליישום פתרון שתי המדינות. מדינות העולם אינן מסתייגות מיחסים דיפלומטיים עם ישראל, והן מתחרות ביניהן על קשירת קשרים כלכליים ותרבותיים עימה.
 
עבידאת טוען כי נגד מגמות מסוכנות אלו יש לפעול באמצעים חינוכיים, דרך תוכניות לימודים אשר יטמיעו בדור הצעיר מודעות עמוקה לסוגיה הפלסטינית. אחרת הסוגיה הפלסטינית עלולה לגווע ולהיעלם עם הדורות שחוו את הנכבה, את הנכסה ואת ההתנגדות.
 
בהמשך המאמר הכותב בוחן את מקומה של פלסטין בתוכנית הלימודים בירדן. הוא מסביר כי ירדן מתאימה לשמש מקרה מבחן בשל השיעור הגבוה של פלסטינים באוכלוסייתה ובשל הקשר העמוק שלה לסוגיה הפלסטינית, וכן משום שהיא מצהירה על תמיכתה בסוגיה הפלסטינית ובו בזמן מקיימת קשרים נורמטיביים עם ישראל.
 
על פי חוק החינוך הירדני מ־1964, אחד מעקרונות התפיסה החינוכית בירדן הוא כי "פלסטין וכל האזורים שנגזלו מהמולדת הערבית הם ערביים ויש לפעול להשבתם". ואכן, בשנים 1964–1992 "הסוגיה הפלסטינית" הייתה מקצוע לימוד בפני עצמו בבתי הספר בירדן. ב־1994, לאחר שנחתם הסכם השלום בין ירדן וישראל, נחקק חוק חינוך חדש שהעיקרון הזה אושרר בו ואף נוסף לו סעיף: "הסוגיה הפלסטינית היא סוגיה גורלית עבור העם הירדני, והתוקפנות הציונית כלפי פלסטין היא קריאת תיגר פוליטית, צבאית ותרבותית על האומה הערבית האסלאמית בכלל, ועל ירדן בפרט". לאור הסכם השלום בין ירדן וישראל, עבידאת רואה בסעיף זה טקסט אמיץ המבחין בין המישור הפוליטי, שבו יש לראות את ישראל כמדינה לגיטימית, ובין המישור החינוכי, שבו יש לראות את ישראל כמדינה ציונית תוקפנית.
 
ואולם עבידאת מציין בצער כי בפועל, מערכת החינוך הירדנית שלאחר הסכם השלום אינה משקפת את רוח החוק. במשך תקופה מסוימת המדיניות החינוכית ותוכניות הלימודים התרוקנו לחלוטין מכל התייחסות לפלסטין, והדבר מוכיח כי השיקולים הפוליטיים גברו על השיקולים החינוכיים ולשון החוק נותרה בגדר מס שפתיים בלבד. אמנם בשנים הבאות, בעקבות פעילותה של תנועה לשינוי תוכניות הלימודים בירדן, הוכנסו אליהן התייחסויות לפלסטין; אולם לדברי עבידאת, רפורמה זו עדיין אינה מספקת.
 
עבידאת סוקר ומנתח את ההתייחסות לפלסטין בתוכניות הלימוד בבתי הספר בירדן, בכל המקצועות ובכל שכבות הגיל. הוא מוצא כי מבחינה כמותית, העיסוק בפלסטין מוגבל ואינו נפרש על פני כל המקצועות. הוא בולט בעיקר במקצועות האזרחות, ההיסטוריה והשפה הערבית, ונעדר ממקצועות כגון מתמטיקה, גאוגרפיה ומדעים. גם פרישת החומר לאורך שנות הלימוד אינה נעשית באופן שיטתי. לדוגמה, במקצוע האזרחות נלמד חומר הנוגע לסוגיה הפלסטינית בכיתות ד, ה ו־י בלבד.
 
מעבר לכך, עבידאת מצביע על חוסרים וליקויים בתוכנית הלימודים גם ברמת התוכן. התכנים הנוגעים לפלסטין מנותקים בדרך כלל מההקשר המתבקש של הסכסוך והכיבוש, ועל כן אינם משרתים בנייה של מודעות אקטיביסטית בנוגע לסוגיה הפלסטינית. בספרי הלימוד של שיעורי הדת, למשל, מודגשת חשיבותו של מסגד אל־אקצא ונזכרים נושאים כמו מלחמות המוסלמים בצלבנים בפלסטין, אולם המשמעות הדתית של המאבק המודרני על פלסטין אינה נזכרת כלל. בספרי לימוד ההיסטוריה בולטת בעיקר הנטייה להדגיש את תפקידה של ירדן בפלסטין ובירושלים, עד שעולה החשד שמטרתם העיקרית של ספרים אלו אינה ללמד על פלסטין אלא לנקות את ירדן מהחשד לחוסר מחויבות לסוגיה. מעניין לציין כי הסכם השלום עם ישראל אינו מוזכר בספרי הלימוד הללו.
 
בחלקו האחרון של המאמר עבידאת מציג הצעה מפורטת לתוכנית לימודים חווייתית ורב־תחומית המיועדת ליישום במדינות ערב. תוכנית זו תשאף לטפח בקרב הערבים מודעות לסוגיה הפלסטינית ולזכויות הפלסטיניות ולהפיח בהם רוח של תקווה ואופטימיות. באמצעות התוכנית יכירו התלמידים את מושגי היסוד של הסוגיה הפלסטינית וירכשו הבנה מעמיקה ומקיפה של הנושא, לצד מיומנויות מחקר, תקשורת ושכנוע.
 
מעניין לציין כי במסגרת העקרונות החינוכיים שעבידאת מתווה הוא מדגיש ערכים הומניסטיים ואוניברסליים, ומציג אותם כשלובים באופן בלתי נפרד בפעילות למען הסוגיה הפלסטינית: "הסוגיה הפלסטינית היא סוגיה אנושית, כלומר לא מדובר בסכסוך בין שני צדדים, כובש ונעשק, אלא בסוגיה של צדק, שוויון וכבוד [...] פירוש הדבר הוא שפתרון הסוגיה לא יגרום לבעיות חדשות, משום שעשיית צדק עִם עַם אחד אינה יכולה לבוא על חשבון הערכים האנושיים". וכן: "יהיו אשר יהיו אמצעי המאבק, עליהם להישען על עקרונות זכויות האדם, ובראשן הזכות לחיות בשלום ובכבוד בסביבה בטוחה".
 
נראה שבדבריו אלו מתייחס עבידאת במרומז לישראל וטוען כי יש לחנך את הדור הצעיר לגישה סובלנית, אשר לצד מאבק בלתי מתפשר למען הסוגיה הפלסטינית מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל ואינה דוגלת בשימוש באלימות נגד אזרחים.

בשיתוף עם מאמרים נוספים