מאמרים
מאמר
אדם מסיר חלון זכוכית שנשבר בשל הקרבות בעיר טרטר באזרבייג'ן, נובמבר 2020 (צילום: רויטרס)
26.01.2021

הכירו את המומחה: חן ברם

חן ברם, עמית חדש בפורום לחשיבה אזורית, יביא אליו את קולה של האנתרופולוגיה המעורבת והיישומית. הוא ידון בסוגיות כמו השלכות המלחמה שהייתה בסתיו בדרום הקווקז, שעירבה נשק ישראלי ושכירי חרב מסוריה; או מעמדן של מדינות לא מוכרות, שגם מהן אפשר ללמוד רבות על אזורנו
מחקריי עוסקים ביחסים אתניים, בזהויות קולקטיביות, בדת ובהגירה – בעיקר בקווקז, במרכז אסיה ובחברה הישראלית; בהגירה ובתפוצות, וכן במפגשי זהויות ובמדיניות רב־תרבותית. כתבתי גם על אסלאם צופי, במיוחד בזיקה ליחסי יהודים–מוסלמים ולחילופין תרבותיים (cultural exchange). בעת האחרונה אני עוסק בשואה ובג'נוסייד בהקשרים של יחסי קבוצות, זהות וזיכרון קולקטיבי. 
 
הדיסציפלינה המרכזית שלי היא אנתרופולוגיה, ולצידה רכשתי הכשרה גם בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ארגונית והנחיית קבוצות, בחינוך ובחקר הדת ההשוואתי. ערכתי עבודות שדה בכמה אזורים בישראל, בקווקז, במרכז אסיה ובצפון אמריקה. עסקתי, בין השאר, במחקר ממושך בכפר צ'רקסי בגליל; בחקר הפזורה הצ'רקסית בעולם והתנועה הלאומית שלה; ביחסים בין יהודים למוסלמים בקווקז ובמרכז אסיה ובקרב מהגרים מהאזורים האלה בצפון אמריקה ובישראל, וערכתי מחקר בקרב קובעי מדיניות ונותני שירותים העובדים עם מהגרים בישראל. 
 
בפורום לחשיבה אזורית אני מקווה לעסוק בנושאים האלה, ובמיוחד באזור הקווקז, שלעיתים "הולך לאיבוד", דווקא בגלל המיקום המיוחד שלו בין יבשות, תרבויות ודתות. אעסוק גם בחברה הישראלית וגם בעמי פזורה ומהגרים. לצד הסוגיות האלה אני מקווה להביא לפורום גם את קולה של האנתרופולוגיה המעורבת (engaged anthropology) והיישומית. 
 
הקדשתי תקופה ממושכת לעבודה כאנתרופולוג מעורב, יועץ ארגוני ומוביל פרויקטים בארגונים ציבוריים, במשרדי ממשלה, ברשויות מקומיות, בעמותות ובקבוצות עולים שונות, בעיקר בתחומי חינוך, מדיניות רב-תרבותית, ניהול שונות ותיירות. ניסיונות אלו הביאו אותי להתעניין בשאלות של יישום ידע אקדמי הלכה למעשה. הקמתי את קבוצת המחקר "ידע אנתרופולוגי: רלוונטיות, שימוש ופוטנציאל" שפעלה במכון ון ליר, ובעת האחרונה התפרסם גיליון מיוחד של כתב העת "מגמות" המסכם את פעילות הקבוצה. צברתי גם ניסיון ארוך בהובלת מסעות גאוגרפיים־תרבותיים, במיוחד ברחבי אסיה, לאורך דרך המשי ובישראל.
 
בעשור האחרון אני מתמקד במחקר ובהוראה. לימדתי ושהיתי כחוקר בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית (באוניברסיטת פלורידה; בקולג' מדיסון לענייני ציבור באוניברסיטת מישגן סטייט, במכון לחקר שואה וג'נוסייד באוניברסיטת קלרק ובאוניברסיטת פנסילבניה). היום אני מרצה בכיר בחוג למדעי ההתנהגות במכללת הדסה, עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית, ומלמד גם בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. בד בבד אני ממשיך גם בעבודה אנתרופולוגית מעורבת־יישומית. 
 
במסגרת הפורום אדון השנה בהשלכות המלחמה שהייתה בסתיו בדרום הקווקז. ההתפתחויות שם מעליות סוגיות הרלוונטיות לחשיבה אזורית ולמזרח התיכון. דוגמאות לכך הם השתתפותם של שכירי חרב מסוריה במלחמה זו; מקומם של הנשק הישראלי והברית האסטרטגית בין ישראל לאזרבייג'ן בסכסוך הזה, ופעילותן של תפוצות ארמניות ואזרביג'ניות בישראל. 
 
סוגיה נוספת הראויה לעיון היא מעמדן של מדינות לא מוכרות (de-facto states). "ארצאח", שמו הארמני של מחוז נגורנו קרבאך (שעל השליטה בו נסב הסכסוך) הייתה מדינה כזאת מ־1994, אולם המלחמה שפרצה בסתיו 2020 חיסלה את הישות הזאת. האם אפשר ללמוד מכך משהו על ישויות כמו־מדינתיות אחרות, בקווקז (אבחזיה, למשל), וקרוב יותר אלינו – צפון קפריסין ורצועת עזה? 
 
הקווקז מציע עוד נושאים רבים לדיון הקשורים גם לאזורנו (נזכיר, למשל, את הצ'רקסים, שרובם חיים היום בתורכיה, בירדן ובישראל ובמולדתם בצפון הקווקז), ויכולתי להקדיש את כל דברי כאן לאזור זה. אולם נוסף על כך אני מקווה להציע גם התבוננות אנתרופולוגית ואנתרופולוגית־יישומית בסוגיות אזוריות ואקטואליות. התבוננות זו משתדלת להיות קרובה ל"שטח", עושה שימוש בעבודת שדה ובבחינה של התנסויות למיניהן בהשוואה לתחומי מחקר בעלי גבולות ברורים. אנתרופולוגיה יישומית היא פרקטיקה, או "מלאכה" (craft), המשלבת תנועה בין התקרבות להזרה, בין שאיפה ל"מבט מבפנים" על תרבויות אחרות ועל מה שנראה זר ומוזר, לבין ניסיון להתבוננות (גם) "מבחוץ" על מה שקורה בבית. 
 
אביא דוגמה מעבודת הדוקטור שלי (2008), שעסקה בקטגוריזציה אתנית ומדיניות "רב־תרבותית", ושילבה בין ניתוח המפגש בין סוכנים מדינתיים בישראל (קובעי מדיניות, נותני שירותים, גופי מחקר יישומי) לבין המהגרים מברית המועצות לשעבר לאורך תקופה ממושכת, ובמיוחד בהתייחסות (או בהיעדרה) לשאלת ריבוי הקבוצות והזהויות בקרבם. אחת הסוגיות שעמדה במרכז הדיון הזה הייתה אופני ההתהוות של קטגוריות אתניות, והאופן שבו הן משמשות במדיניות חברתית וביחסים בין קבוצות. קובעי מדיניות בחברה הישראלית התקשו להבחין בין הקבוצות המרכזיות בקרב המהגרים־עולים מברית המועצות לשעבר. הם נטו להכליל את בני הקבוצות הנבדלות – יהודי קווקז, גיאורגיה ומרכז אסיה – תחילה בתוך הקטגוריה הכללית "רוסים", ולאחר מכן בתוך הקטגוריה "עולים מברית המועצות האסיאתית". למצב הזה היו השלכות רבות על תהליכי ההתמקמות של בני הקבוצות האלה ועל עיצוב מדיניות הקליטה. 
 
בהקשר רחב יותר של קטגוריזציה ישראלית אפשר להבחין במצב הפוך ביחס לחברה הערבית־פלסטינית בישראל, שביחס אליה יש נטייה ארוכת שנים לאופני קטגוריזציה המדגישים תת־זהויות (למשל, השימוש בקטגוריות דתיות והתעלמות מזהות אתנו־לאומית). עם זאת, בשני המקרים המציאות החברתית מורכבת ודורשת דיון מעמיק יותר. לקטגוריזציה יש השלכות גם על האופן שבו נתפסת שייכות למקום ולאזור, וגם כאן עולות שאלות רגישות שיש להן חשיבות למדיניות חינוכית ותרבותית. בסוגיות אלו אני מקווה לדון בהמשך במסגרת הפורום לחשיבה אזורית. 
מאמרים נוספים