מאמר
צילום: Marco Abis, פליקר
15.03.2020

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

האשטג פופולרי ברשתות החברתיות הערביות, ובו וידויים על מין מחוץ לחיי הנישואין, הוביל לדיון ציבורי ער. הוא חזר עד המאה ה-18 ולניסיון הערבי לחקות את המערב, שרווח כבר אז. אבל האם מודל האהבה שמציג כיום המערב הניאו־ליברלי הוא באמת מושא לחיקוי?
מדא אל־פאתח, סופר ודיפלומט סודני, מתייחס במאמר שפורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי למושג אהבה בעולם הערבי בהשוואה לעולם המערבי, ומנסה לנתח אותו לאורך ההיסטוריה.
 
אל־פאתח מתחיל בתיאור השנים האחרונות, עת נשמעו קריאות אמיצות רבות בעולם הערבי לגבי אהבה ומין. מה שעורר בעצם את הרעש הגדול ביותר היה קריאות מפי נשים, שבאופן יוצא דופן ואף מלהיב, קראו לשחרור מיני וליחסים פתוחים אצל נשים ואצל נערות ערביות.
 
אחת הדוגמאות שאל־פאתח מביא היא המקרה של אותה אישה שבהאשטג שיצרה סיפרה בפליאה על חוויה מינית מחוץ למסגרת הנישואים. אותה אישה ענתה למי שקִטלג אותה ככישלון, שהכישלון היחיד היה החלטתה להעניק את גופה לבעל שאינה אוהבת. סיפורים דומים הגיעו גם לרשתות החברתיות ולתוכניות ששודרו באמצעי תקשורת שונים, וזכו לתגובות נסערות.
 
לפי הכותב, הניסיונות לבטא את מה שנחשב טאבו בעולם הערבי ולהגיע למצב דומה לזה שקיים במערב, אינם דבר חדש. ניתן לראות שכבר בימי כניסת נפוליאון למצרים או בזמן הגעת משלחות מדעיות מהעולם הערבי לפריז ולעוד מקומות באירופה, התרחשה נקודת מפגש בין שני העולמות. זו הייתה נקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה הערבית, ובה הבינו הערבים עד כמה גדולה התהום הפעורה בין הפיגור התרבותי שלהם לבין ההתקדמות המדעית והטכנולוגית באירופה. תהום זו התרחבה עם השנים.  
 
הכותב חוזר אל דברי אבן ח'לדון (היסטוריון וסוציולוג ערבי ידוע בן המאה ה־14) שהתייחס ל"חיקוי בלתי רצוני של המנצח". חיקוי זה התחיל במאה ה־19 והתפשט בתחילת המאה ה־20 כאשר החלו להופיע במרחב הערבי אנשים שדרשו לחקות כל דבר מן המערב, ולא רק מדעים וטכנולוגיות, כדי להביא לתחייה של הערבים. האהבה והמין היו בין הנושאים שעוררו דיון ציבורי נרחב בהקשר זה. לרוב המתדיינים מסוף המאה ה־18 ועד תחילת המאה ה־20 לא היה די אומץ כדי לנהל דיון פתוח על חופש מיני. מטרתם הייתה לנסות לפייס בין הדת לבין דרישות התקופה כדי לתמוך בבחירותיה של האישה ולאפשר דיונים בנושא אהבה. כך למשל פעל קאסם אמין (אינטלקטואל וסופר מצרי, 1863–1908), שנודע בקריאתו לשחרור האישה, גם אם נטה לציית למה שהחשיב כדרישות התקופה. לאחר קאסם אמין, הופיעו אחרים שהטיפו לשחרור האישה, כמו נוואל א־סעדאווי (פסיכיאטרית וסופרת מצרית) או פאטמה אל־מרניסי (סוציולוגית, סופרת וחוקרת מרוקאית).
 
אל־פאתח כותב כי במאה ה־20 הופיעו חיבורים אקדמיים נושאי מסר מסוג חדש שלפיו הטאבו המיני אינו מובנה בתרבות הערבית והאסלאמית, אלא היה תוצאה של נסיבות פוליטיות וחברתיות. העיקרון, כך נטען, הוא שהשיח הזה מותר ומוגן בחופש הביטוי, בדיוק כשם שהשיח הדתי מעוגן בחופש האמונה. אל־פאתח מזכיר כי בימינו עדיין מצטטים מספרים כמו זה של סלאח א־דין אל־מונג'יד - "חיי המין אצל הערבים" או כמו ספרו של עבד אל־והאב בוחדיבה - "המיניות באסלאם". שני הכותבים הללו השתדלו להסביר את רעיונותיהם דרך דוגמאות כמו שירה שכתבו נשים כדי להביע את הצרכים הטבעיים שלהן או סיפורים שמסבירים את השכיחות של ההומוסקסואליות בחברות הערביות ובהן בארמונות הח'ליפים העבאסים.
 
אל־פאתח טוען כי שאלות באשר למושג האהבה הן מתבקשות: האם המודל המערבי שהטרנדים הליברליים בארצות ערב מבקשים לחקותו ושואפים לממשו בחברות שלהם, הוא למעשה מודל חיובי ומועיל לאישה ולחברה? מה הכוונה במילים כמו אהבה, געגועים ופרידה במודל המערבי היום? מהו מקומם של  יחסים חברתיים בעולם של ניאו־ליברליות ושל כלכלות של צריכה?
 
כדי לענות על שאלות אלה, מספיק לבדוק את מה שכתבו סופרים מערביים, כמו החוקר הפולני זיגמונט באומן (1925–2017), שחי קרוב למאה שנה ושבתקופתו התרחשו אירועים רבים כתוצאה ממעשיהן של חברות מודרניות (השואה, מלחמת העולם, המלחמה הקרה, נפילת חומת ברלין והגלובליזציה). ספריו של באומן – "מודרניות נזילה", "אהבה נזילה" ו"זמנים נזילים" – מסייעים לאלה שרוצים לענות על השאלה בנוגע למשמעותה של אהבה בעולם שבו הקשרים הבין־אישיים משילים את הנוקשות ואת הקדושה שאפיינה אותם ומתאפיינים בנזילות ובתרבות של צריכה. האהוב נזנח באותה קלות שבה מוותרים על כל חפץ. ויתור זה, לפי הכותב, הוא הדבר שמביא לתופעה של ילדים בלי אבא או למה שמכונה "אם יחידנית" (40% מהילדים האמריקאים).
 
הפרדוקס העולה כאשר מתבוננים במעשיהם של אנשים כמו באומן, כותב אל־פאתח, הוא שבזמן שבו חלק משתדלים להידמות לדגם המערבי ולחקותו, אינטלקטואלים במערב משתדלים להימלט מאותו דגם ולהיזהר מהתוצאות הבלתי רצויות שלו לעיתים, המשפיעות על החברה ועל התרבות.
 
לסיכום, דומה כי אל־פאתח מבקש פתיחות ושיח ביקורתי על הדיכוי המיני במרחב הערבי והאסלאמי, אולם מזכיר כי גם במערב, המשמש לכאורה מודל, ניכר שיח ביקורתי בנוגע לתופעות הפסולות שהביאה עימה המודרנה בהקשר למיניות.
 
מערבית: רוני ברדה
מאמרים נוספים