המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
הפגנות בתוניס, ינואר 2011 ([VOA Photo/L. Bryant [Public domain)
12.06.2019

לעת עתה, חדשות טובות מהאביב הערבי

האקלים האזורי והבין־לאומי הנוכחי נוח לישראל. הפלסטינים נדחקו לקרן זווית, והאלימות של ישראל כלפיהם אינה משתווה לפשעיהם של המשטרים הערביים נגד אזרחיהם. אולם ההתלהמות הימנית בישראל עלולה להפוך את הקערה על פיה
משב של רוח רענן של חדשות טובות נושב מהאביב הערבי לכיוון ישראל. איך שלא ננתח את אירועי האביב הזה, נגלה את הרווח שהרוויחה ישראל מהתמורות במרחב בשנים האחרונות. לכל הפחות בטווח הנראה לעין, עד כה יצאה ישראל נשכרת מאירועי האביב הערבי ומהשלכותיהם. יתר על כן, כפי שנפרט להלן, ישראל נכנסה לפעולה מהירה כדי למקסם את רווחיה וקצרה הצלחות אחדות.
 
אירועי האביב הערבי הם שרשרת של התרחשויות שהחלו בתוניסיה ב־2010, עברו דרך מצרים והגיעו לסוריה, לאלג'יר, לסודאן, לתימן ולמרוקו, והשאירו את אותותיהם גם במדינות המפרץ. האירועים האלה לא הסתיימו, והם עדיין בעיצומם במדינות כמו אלג'יר וסודאן, ומן הראוי לזכור זאת כשאנו באים לבחון את השפעותיהם, לרבות על ישראל – הם יכולים גם לשנות כיוון.
 
במרכזם של האירועים האלה עומדת התקוממות העמים נגד הסדר הפוליטי חברתי־כלכלי בארצות שלהם. אולם גם אם התקוממות זו באה לידי ביטוי בעיקר ביחס של העמים למשטרים בארצותיהם, בכל זאת ניכרת השפעתה על מיקומה האסטרטגי של ישראל במרחב. אנסה לעמוד על משמעותיהן של כמה מהתמורות האלה על ישראל, המדינה המסוכסכת היסטורית עם המרחב, לרבות עם התנועות הלאומיות הערביות, ובעיקר עם זו הפלסטינית:
 
ראשית, אירועי האביב הערבי האפילו על השאלה הפלסטינית, דחו את הדיון הציבורי הערבי בסכסוך הפלסטיני-ישראלי והולידו ניסיונות להורידו לגמרי מסדר היום, כפי שישראל להוטה לעשות.
 
שנית, האביב הערבי קרע את המסכה מעל פני המשטרים הערבים, את מסכת המלחמה בישראל, שרוב המשטרים הערבים התהדרו בה כדי לחמוק מדרישות העמים לדמוקרטיה, לחירויות ולחיי רווחה. בעיני המוני המתקוממים ישראל שלאחר הסרת המסכה אינה סיבת כל הרעות, אלא תירוץ לשחיתות שלטונית ועריצות.
 
שלישית, ככל שנמשכו האירועים עלה מפלס הדיכוי של המשטרים את עמיהם, עד כדי פשעים נגד האנושות, כגון טיהור אתני והשמדת קבוצות בתוך המדינות עצמן. בעקבות זאת החלו העמים הערבים להשוות בין האלימות הגואה הזאת לבין האלימות של ישראל בשטחים הכבושים, והשוואות אלו שיפרו מאוד את הדימוי של ישראל בעיניהם. למשל, הנכבה הפלסטינית נעלמה בצל הנכבה הסורית המתרחשת בימים אלו. לנוכח אומדני ההרס וההרג האלה, נראה שלישראל יש לו עוד מה ללמוד ממדיניות האדמה החרוכה בסוריה.
 
רביעית, האסלאם הפוליטי, הן המתון הן הרדיקלי, נכשל בניסיונו להתחרות בלאומיות הערבית ולהציע פתרון לקריסה הערבית. שני הסוגים האלה – משטרו הקצר של הנשיא מוחמד מורסי במצרים והופעת דאע"ש, אימת העמים והמשטרים כאחד – הוציאו לו שם רע. גם במקרה הזה, ההשוואה לישראל, למשטרה וליחסו לאחר ולשונה, העלו את קרנה בתודעה הערבית.   
 
חמישית, גם עליית קרנה של איראן והיותה שחקן אזורי מרכזי רק חיזקה את מעמדה של ישראל. עכשיו בעיני כמה ממדינות המפרץ, לרבות סעודיה, מרכזו של האסלאם הסוני המסוכסך עם איראן השיעית, היא נחשבת בת ברית "שקטה" או בפוטנציה.
 
שישית, בשנים הסוערות האלה ישראל נחשבת מקור של יציבות, והיא מנסה לשווק את עצמה במערב כחומה הקדמית החוסמת את האסלאם בדרכו ליבשת העתיקה. ישראל – כך מציגה אותה הפרופגנדה הישראלית – היא קו החזית המערבי הראשון מול האסלאם במלחמת התרבויות.   
 
אם כן, התפתחויות אלו, שנולדו או התחזקו מאז פרוץ האביב הערבי, רק שיפרו את מעמדה של ישראל במרחב. חורבנה של סוריה אפשר לישראל לפעול בתוכה, ולא רק פעילות צבאית (למשל, העזרה הומניטרית והקשרים עם חוגי אופוזיציה). וכאמור, כל עוד האלימות של ישראל כלפי הפלסטינים אינה משתווה לפשעים הנוראיים של המשטר בסוריה ובני בריתו נגד העם הסורי ומרקם חייו באזורים עירוניים וכפריים, ובהם שימוש בגז קטלני, השמדת ערים שלמות ועוד – דימוייה של ישראל משתפר פלאים.
 
חוגי אופוזיציה במרחב הערבי אף השתעשעו במחשבה שישראל יכולה להיות בת ברית שלהם במלחמתם במשטרים במדינותיהם, לכל הפחות במישור הדיפלומטי. ומכאן שמעמדה של ישראל השתנה גם ברמת  הציבור והעם, ולא רק ברמת המשטרים – חוזי השלום עם מצרים ועם הממלכה ההאשמית והיחסים האסטרטגיים עם ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות ועומאן. מיקומה של ישראל מול חלק מהמדינות האלה משתווה למעמד של בן ברית אסטרטגי מול איראן!
 
התפתחויות אלו מתרחשות במערכת בין־לאומית משתנה המגלה סובלנות יתירה כלפי ישראל, הסוררת לשעבר. העולם משתחרר מהכבלים שהוא קשר בהם את ידיו בעקבות מלחמת העולם השנייה – מהמערכת המורכבת של הסכמים, הבנות, אמנות בין־לאומיות, חוקים ודפוסים שנועדו למנוע את הישנות הפשעים נגד האנושות שעולם ידע בשנות המלחמה. עם סיום המלחמה הקרה והאצת הגלובליזציה העולם משנה כיוון ושש לדהור קדימה, ומשאיר את ההגבלות האלה מאחור.
 
מפת האינטרסים העולמיים משתנה, ועימה מעמדן של מדינות ומרכזי כוח, לרבות ישראל. קרי, האקלים הבין־לאומי הנוכחי נוח לישראל, בעיקר עם כיבוש הימין העולמי סדרה של עמדות כוח בכמה אזורים בעולם, למשל בצפון אמריקה, ברוסיה, בערב הסעודית ובמזרח אירופה. גם כניסת ישראל למועדון המדינות יצרניות הגז הטבעי משנה את מקומה של ישראל במרחב ומזמנת לה תפקיד כלכלי אזורי חשוב.
 
כל ההתפתחויות האלה מסייעות לישראל לשפר עמדות, ועד כה היא ידעה לנצל את ההזדמנויות הרבות שניכרו בדרכה ולתמרן את המערכת האזורית והבין־לאומית לטובתה, בין שעמדו בראשה כוחות מהימין המתון, בין מהימין הלאומני המתלהם. נוסף על כך, יש בישראל תחושה של ניצחון היסטורי על הלאומיות הערבית ועל המרחב הערבי כולו, להבדיל מניצחון במלחמה.
 
תחושה זו מזינה אידאולוגיות ימניות חשוכות, שמרוב התלהבות יכולות להפוך את הקערה על פיה. למשל, התקוממות פלסטינית עממית במרחב שבין הים לנהר עלולה לנטרל חלק מהיתרון האסטרטגי של ישראל המתואר לעיל. 
מאמרים נוספים