המזרח התיכון

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
תחילת המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית, וושינגטון, 2010 (לע"מ)
15.01.2019

הכירו את עמיתי המחקר: אלי פרידמן

המחקר שלי מציע גישה רב־תחומית לחקר השיח והתקשורת, הזהות הלאומית והדיפלומטיה ולחקר הסכסוכים. כתיבתי תעסוק, בין השאר, בקשר שבין שיח הטרור לשיח ההגירה ובסוגים שונים של האשמת האחר באחריות להמשך הסכסוך

נולדתי וגדלתי בטורונטו, קנדה, ועליתי לארץ בשנת 2000. תחום המחקר שלי הוא חקר השיח הפוליטי בהקשרים לאומיים ובין־לאומיים, בדגש על שינויים טכנולוגיים, דיפלומטיה ציבורית וחקר סכסוכים ושלום. המחקרים שלי מנסים לתרום לשאלה כיצד טכנולוגיות למיניהן, אמצעי התקשורת ואסטרטגיות שיח מבנים את התיווך בין ה"אני" ל"אחר". אני חוקר בגישה תאורטית רב־תחומית, המשלבת חקר של השיח הביקורתי, חקר עיתונות ותקשורת, חקר הדיפלומטיה ופילוסופיה.

בשנה הקרובה אני מקווה לתרום לפורום בנושאים האלה: ההצטלבות שבין שיח הטרור ושיח ההגירה בהבניית הזהות הלאומית; תפקידו של קהל מדומיין גאוגרפי, תרבותי, לאומי ובין־לאומי ביצירת שיח ורטוריקה; סוגים שונים של האשמת האחר באחריות להמשך הסכסוך, והניסיון של החברה האזרחית ליצור קונצנזוס דרך הזרת (estrangement) הכיבוש בישראל.

אני עמית הוראה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן ומרצה אורח במחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד. הקורסים שאני מלמד עוסקים בשיח ובדיפלומטיה ציבורית, בשיח המלחמה בישראל, במפת התקשורת בישראל ובאסטרטגיות תקשורת של החברה האזרחית. נוסף על כך, אני מנהל מרכז ש' דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה ועמית נלווה במכון טרומן.

עד כה פרסמתי שבעה מאמרים בכתבי עת מובילים, ובהם בכתבי העת Journalism, International Journal of Communication, and Discourse & Society. הספר הראשון שלי, Israeli Discourse and the West Bank: The Dialectics of Normalization and Estrangement (עם דליה גבריאלי-נורי) פורסם בהוצאת רוטלדג' ב־2018.

לאחר סיום הדוקטורט המשכתי לחקור את השימוש בעמימות בשיח הפוליטי בהקשר של סכסוכים בין־לאומיים. באמצעות ניתוח השיח בארבעה מסמכים מרכזיים לפתרון סכסוכים בסכסוך הישראלי-ערבי, גיליתי שש אסטרטגיות עמימות מרכזיות המנסות לספק את הדרישות של ישראל והעולם הערבי. יתר על כן, מחקר זה ניתח את האופן שבו אסטרטגיות עמימות מתפרשות בדרכים סותרות בשיח התקשורתי של הצדדים הרלוונטיים, פרשנות המשרתת את להנצחת הסכסוך.

הספר הראשון שלי עסק בשאלות: כיצד יכולה שליטה ישראלית בת 50 שנים בשטחים להתקבל בחברה הישראלית כתופעה נורמלית, אולי אפילו בנאלית? וכיצד המצב בשטחים יכול להיות מורחק כל כך מהמציאות היום־יומית בישראל דרך הכחשת כל קשר של המציאות בשטחים ל"אנחנו" הישראלי? במחקרנו מצאנו כי אסטרטגיות הנורמליזציה מנסות להבנות את הכיבוש כביטוי לערכים מרכזיים בחברה הישראלית, כגון צדק חברתי, ואילו אסטרטגיות "הזרה" (estrangement) מנסות להרחיק את הכיבוש מהערכים האלה.

המחקר הבא שלי בחן את הבסיס האתי של האשְׁמה, ואת המסגרת התקשורתית שלה בהקשר של משא ומתן כושל. בעזרת שני מקרי בוחן במזרח התיכון, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומלחמת האזרחים בסוריה, מחקר זה מצא שלוש גישות אתיות שעליהן מתבססת האשמה: האשָׁמה מבוססת פעולה, כלומר אשמה המוטלת במפורש על מעשים שעשה אחד הצדדים בסכסוך; האשמה המבוססת על מידות אחד הצדדים, כלומר מטילה את האשמה על תכונות האישיות השליליות שלו, והאשמה המגנה את פרדיגמת יישוב הסכסוך בכללה.

בימים אלו אני מפתח פרויקט מחקר בין־תרבותי הבוחן כיצד מוגדרים המונחים "טרור" ו"הגירה" בתקשורת הישראלית, הגרמנית, האוסטרית והפולנית, וכיצד מבנות ההגדרות האלה זהויות קולקטיביות. מטרתו העיקרית של המחקר הזה היא לנתח כיצד המושגים האלה מַפרים זה את זה כדי להבנות את גבולות ה"אנחנו" הלאומי.

אני מאמין שהמחקר שלי מציע גישה רב־תחומית חדשנית לנושאי שיח ותקשורת ולבחינת הקשר שבין שיח, זהות ותרבות לאומית, דיפלומטיה ציבורית, וחקר סכסוכים, ושגישה זו יכולה לספק נקודת מבט חדשה ומעניינת לפורום לחשיבה אזורית.

מאמרים נוספים