המזרח התיכון ומעבר לו

ניתוח ופרשנות
דובאי. Pixabay ,Judith Scharnowski
03.11.2019

הכירו את העמיתה: יעל מזרחי־ארנו

יעל מזרחי־ארנו חוקרת את עליית הפופוליזם ונסיגתה של הדמוקרטיה בישראל, את מעורבותה של ארה"ב בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ואת תהליך המודרניזציה במדינות המפרץ
המחקר שלי ב"פורום לחשיבה אזורית" יעסוק בשינויים התרבותיים המתרחשים במדינות המפרץ, ערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות הערביות, ובעלייה של "העוצמה הרכה" החדשה באזור הזה; בהיסטוריה של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב ובמעורבותה של ארצות הברית; ובכוחות המניעים את הפופוליזם בישראל.

המקרה של יהודי לבנון
 
נולדתי בבוסטון, מסצ'וסטס להורים יהודים יוצאי ביירות שהיגרו לארצות הברית בשלהי מלחמת האזרחים הנוראית, בתחילת שנות השמונים. יהודי לבנון התייחדו בתפיסה העצמאית שהחזיקו כלפי הציונות; הם העדיפו להגדיר את עצמם באמצעות המרקם הרב־־אתני הפלורליסטי שהרכיב את החברה הלבנונית. כמובן, הייתה להם גם סימפתיה לשכניהם היהודים מדרום, אך תמיכתם מעולם לא הותנתה בהחלטתם להגר לישראל. אני הגעתי לישראל מתוך רצון עז להתקרב לשורשים האלה, להבין טוב יותר "מה זה אומר להיות יהודייה ערבייה הגרה במזרח התיכון". לאחר שבע שנות מגורים בישראל, שבהן עבדתי עם מגוון תת־קבוצות בחברה הישראלית, הגעתי להבנה שהמושג "יהודי־־ערבי" הוא, במידה מסוימת, מדומיין – תואר שנולד מתוך המאבקים הניכרים בין ישראל ושכנותיה הערביות ומוכר באקדמיה ובמעגלים אליטיסטיים בלבד.
 
מצב זה משך אותי לנסות להבין את ההיסטוריה התרבותית והסוציולוגית של יהדות לבנון, ואת הכלים שהיו בידי המדינה ובידי החברה וגרמו ליהודים להרגיש חלק מהחברה הלבנונית. מתוך העניין הזה בסוציולוגיה תרבותית, פיתחתי עניין בפרויקט המודרניזציה שנמצא בעיצומו במדינות המפרץ, ובייחוד בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות הערביות. רוב המחקר על מודרניזציה באזור הזה ממוקד במנועים הכלכליים של עתודות השמן ההולכות ופוחתות, וכן במחירי הנפט הנמוכים. לאחר ביקור בערב הסעודית לצורכי מחקר התחוור לי שמדינות המפרץ ניסו אף הן לפתח תחושת שייכות לאומית וזהות לאומית "מודרנית" באמצעות תרבות, אומנות ו"עוצמה רכה", ניסיון ששיקף שינוי כיוון מההתמקדות המסורתית שלהם בזהות אסלאמית לעבר ניסיון לקדם תחושת גלובליות.

מדיניות ארה"ב במזרח התיכון: שני עשורים של כשלון
 
אחרי שבע שנים בארץ עברתי לוושינגטון די־סי, שם השלמתי תואר שני ביחסים בין־לאומים בדגש על מזרח התיכון באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שבו צמח אחד המלומדים הערביים המשפיעים ביותר באמריקה, הלוא הוא פואד עג'מי. בלימוד מפי תלמידיו של עג'מי הצלחתי לשפר את הבנתי בעניין הכוחות המניעים את מדיניות החוץ של ארצות הברית ביחס למזרח התיכון, מדיניות שנפגעה משני עשורים של כישלון, למרות טריליוני הדולרים וכוח האדם העצום שהוקדשו לטובת העניין. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלק מהנרטיב הזה, והזכות שנפלה בחלקי לעבוד עם מרטין אינדיק על ספר הסוקר את ההיסטוריה של התיווך האמריקאי בסכסוך הערבי-ישראלי החל משנת 1973, לימדה אותי שיעור חשוב בהבנת החוקות והמגבלות של הכוח הדיפלומטי והצבאי של ארצות הברית.
 
ולבסוף, לאחר שחזיתי בעלייה של כוחות אנטי־ליברליים ואנטי־דמוקרטיים בוושינגטון ובבירות אירופה, ואת העלייה בחוסר הביטחון הכלכלי, התעניינתי בתופעה זו גם בישראל, שגם בה צברו זרמים אנטי־ליברליים תאוצה ב־15 השנים האחרונות, והעמידו את יסודות הדמוקרטיה הישראלית בסכנה. מאחר שפוליטיקאים טוענים שהלגיטימציה שלהם נובעת משלטון העם ומתמיכת הציבור, נשאלת גם השאלה מה מקומה של דעת הקהל בתהליכים האלה. בעזרת סקרי דעת קהל וספרות אקדמית על פופוליזם ועל נסיגתה של הדמוקרטיה, אני עובדת על פרויקט השואף לגלות את הכוחות המניעים את התופעה הזאת ולהקדיש תשומת לב לשאלה כיצד אנו מבינים דמוקרטיה בריאה בעידן של פופוליזם. 
מאמרים נוספים