מאמרים

ניתוח ופרשנות
Pixabay
25.11.2019

הכירו את העמית: יריב מוהר

האם מאבק בטרור עלול דווקא לחזק את הטרור? האם רק "מנהיג חזק" יכול להגן עלינו מפני אלימות וכאוס? יריב מוהר חוקר את הקשר הלא מובן מאליו בין שיעור הטרור והאלימות הפוליטית במדינה,לבין מצב זכויות האדם בה
המחקר שלי מתמקד בהנעה לפעולה קולקטיבית, הן במסגרת תנועות חברתיות, הן בהקשר של אלימות פוליטית – מהומות, קבוצות גרילה וטרור. במיוחד אני מבקש לנתח את הקשר בין הפופולריות של הטרור והאלימות הפוליטית לבין מצב זכויות האדם, הזכויות הפוליטיות והכבוד הסגולי (dignity) שמשטרים מעניקים לקבוצות שהם שולטים בהן. את הקשר הזה אבקש להדגים בכמה וכמה מקרים במזרח התיכון ובאזורים הגובלים בו והמושפעים ממנו. נוסף על כך אבקש להדגים כיצד התאוריות הסוציולוגיות הרלוונטיות יכולות לשפוך אור על התפתחויות עכשוויות בחברה האזרחית במזרח התיכון, שבחלקים נרחבים ממנו נתקלות תנועות חברתיות באתגרים ייחודיים.
 
אני דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, וכאמור, חוקר הנעה לפעולה קולקטיבית במסגרת תנועות חברתיות, ובעת האחרונה גם בהקשר של אלימות פוליטית (במסגרת ארגוני טרור וגרילה). בהקשר הזה תחומי העניין שלי הם חקר הזיקה בין זכויות אדם ואזרח – ושלילתן – לבין שיעור הטרור והאלימות הפוליטית במדינה. אני מתעניין גם בתהליכי תחייה והתאמה של תנועות חברתיות במזרח התיכון למשטר הזכויות המשתנה תדיר באזור הזה. עסקתי הרבה בתחום זכויות האדם בכלל, ובזכויות הפלסטינים בגדה המערבית, בפרט, כשניהלתי במשך כעשור את מחלקת התקשורת והמחקר של הארגון "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם". מכאן ייגזר הפרויקט העיקרי שאני מבקש לקדם ב"פורום לחשיבה אזורית": ירידה לעומק הקשר בין מצב זכויות האדם והאזרח לבין אלימות פוליטית.

אלימות נגד טרור: מיתוס בלי בסיס עובדתי
 
רבים מהישראלים מאמינים כי הדיקטטורים הערבים יודעים "לטפל בטרור" טוב יותר ממנהיגי ישראל. ישראל נתפסת בעיני הישראלים כמדינה המכבדת את זכויות האדם בקפדנות, הרבה יותר ממדינות ערב, וזכות זו נזקפת בעיני רבים מהם לחובתה דווקא – היא מובנת כקשירת הידיים של כוחות הביטחון הישראליים מאחורי הגב. אם כן, לעומת יחס של עוינות ובוז שמפגינים ישראלים לא פעם כלפי העולם הערבי, יחסן של מדינות ערב לטרור ולתנועות גרילה זוכה מצידם להערצה לא מבוטלת. אלא שלמיתוס הזה אין בסיס עובדתי: מחקרים רבים מלמדים שככל שמצב זכויות האדם והאזרח בכלל, ומצב הזכויות הפוליטיות בפרט, מדרדר עולה שיעור האלימות הפוליטית, וכן שמאבק בטרור הרומס זכויות של קהילות שלמות עשוי דווקא לחזק את הטרור.
 
חוקיות זו נכונה עד רמה מסוימת של דיכוי ומניעת זכויות, ובמדינות דכאניות במיוחד שיעור האלימות הפוליטית יורד. עם זאת, מדינות המדכאות אוכלוסיות מסוימות דיכוי קיצוני חשופות לקשיים וסכנות, כמו בידוד בין־לאומי, סנקציות ומשבר לגיטימציה נרחב, העשוי להביא למרד מקיף בעת חולשה של המשטר (כפי שחווה, למשל, משטר אסד בסוריה).
 
לפיכך, שיעור הטרור הגבוה יחסית בישראל ובשטחים שבשליטתה קשור לעובדה שבהיבטים רבים, ­ובאזורים נרחבים שבשליטתה, ישראל אינה מתנהלת כדמוקרטיה המקפידה על זכויות האדם והאזרח, אלא דווקא כמשטר דיכוי. מבחינה ביטחונית ישראל נמצאת בקטגוריה הבעייתית ביותר – היא איננה משטר דיכוי קיצוני המקים מחנות לחינוך מחדש וטובח בקהילות שלמות בכוונה וללא הבחנה, אבל מבחינת מצב זכויות האדם היא רחוקה ממדינות רבות, ולא רק במערב הדמוקרטי. משטרי ביניים כאלה הם המועדים ביותר לתופעות של טרור ואלימות פוליטית.

מדיניות של שיקום הכבוד הסגולי
 
התחום המעניין אותי הוא אפוא אלימות פוליטית במזרח התיכון, ובתוכו אני מבקש לבחון את מיתוס היד הקשה כפתרון לטרור מול העובדות בהקשר המזרח־תיכוני. בסדרה של מאמרים שכותרתם "האומנם על החרב לבדה?" אבקש לבחון מחדש מקרים הנחשבים דוגמאות לניצחון על הטרור באמצעות הפעלת כוח צבאי לא מרוסן. בחינה מעמיקה יותר של המקרים האלה תלמד כי הופעלו בהם אמצעים רבים הרבה יותר מלחימה וכוח צבאי: למעשה, הופעלו במסגרתם גם כלים, או קווי מדיניות, הקשורים לשדרוג זכויות פוליטיות ואחרות, או לכל הפחות לשיקום הכבוד הסגולי, של הקהלים שמהם יצאה האלימות. בין המקרים שעל אודותיהם ארחיב יהיו מלחמת האזרחים באלג'יר, מאבקם של הצ'צ'נים ברוסיה ועוד.
 
פתרונות צבאיים אגרסיביים תרמו רבות להעצמת סכסוכים ולהגברת האלימות במזרח התיכון, וגם במקרים הנדירים שבהם אפשר לייחס להפעלת הכוח הצבאי המשתלח תוצאה חיובית ביחס להפחתת האלימות, מתברר כי הופעל בהם מארג מורכב של קווי מדיניות – אפילו במדינה עוצמתית כמו רוסיה. דוגמאות אלו עשויות לתרום להבנה של הטרגדיה של המזרח התיכון, הכלוא בתפיסה שרק "איש חזק" וגישה אגרסיבית הם התרופה לכאוס ולאלימות המאיימים על האומה – מסדאם חוסיין ועד א־סיסי זכו מנהיגים ערביים בהערצה, בתמיכה, או לכל הפחות בלגיטימציה, על בסיס ההיגיון הזה. במובן הזה גם ישראל היא חלק מהמזרח התיכון ומהנרטיב שלו.
מאמרים נוספים