מאמרים

מאמר
אל־כאזמי בפגישה עם חמינאי בטהראן, יולי 2020 (צילום: רויטרס)
09.08.2020

האם נמצא האיש שיעלה את עיראק מחדש לפסים של יציבות?

אף שהצטייר ערב בחירתו כאיש המחנה האיראני, ראש הממשלה החדש של עיראק מוסטפא אל־כאזמי נחוש להכפיף למרוּתה של המדינה את המיליציות השיעיות הנאמנות לטהראן, ולהשיב לה את מעמדה האזורי. האם יצליח?
ראש הממשלה החדש של עיראק נראה נחוש להכפיף את המיליציות השיעיות הנאמנות לאיראן למרותה של המדינה ולהשיב לארצו את ריבונותה ואת מעמדה האזורי. מאמרים שפורסמו בעת האחרונה מנתחים את התנהלותו של מוסטפא אל־כּאזמי ושואלים אם בכוחו או ברצונו להיכנס לעימות חזיתי עם המיליציות ולעשות את מה שאיש מקודמיו לא הצליח לעשות.
 
במאי האחרון, מונה לתפקיד ראש ממשלת עיראק מוסטפא אל־כאזמי. מינוי זה הגיע לאחר חודשים ארוכים של מבוי סתום פוליטי ואי־הסכמה בין המחנות הפוליטיים השונים בעיראק על זהותו של האדם שימונה לתפקיד ראש הממשלה לאחר התפטרותו של ראש הממשלה הקודם עאדל עבד אל־מהדי, בעקבות ההפגנות הנרחבות נגד שחיתותה של ממשלתו וכפיפותה לאיראן. בטרם הועלה שמו של כאזמי כמועמד, ניסו שני מועמדים אחרים - מוחמד עלאווי ועדנאן א־זורפי, שניהם פוליטיקאים ותיקים - את כוחם בהקמת ממשלה, אך כשלו בכך; הראשון בשל התנגדות המפגינים, והשני בשל התנגדותו של המחנה הפרו־איראני בממשל העיראקי.

אל־כאזמי (תמונה מתוך ויקימדיה) 

אל־כאזמי היה המועמד השלישי שמונה לתפקיד על ידי נשיא עיראק ברהם סאלח, והיה המועדף על המחנה הפרו־איראני, שסבר כי היותו של אל־כאזמי חלק מן הממסד השיעי יקל עליהם להשפיע על התנהלותו. תמיכה זו של הפרו־איראנים באל־כאזמי עוררה התנגדות למינויו בקרב המפגינים שביקשו לתקן את המערכת הפוליטית ולנקות את שורותיה משחיתות ומכפיפות לכוחות חיצוניים. אלא שתנועת ההפגנות כבר נחלשה מאוד במקביל למינוי אל־כאזמי לאחר מספר חודשים של סגר מלא בעיראק בעקבות התפרצות הקורונה, והוא מונה לבסוף לתפקיד בתחילת מאי.
 
בארבע השנים שקדמו למינויו, שירת אל־כאזמי כראש שירות המודיעין הלאומי של עיראק תחת ראשי הממשלה חיידר אל־עבאדי ועאדל עבד אל־מהדי. בתפקידו זה, הוא זכה להוקרה מקצועית רבה, בייחוד בתקופה הדרמטית של המלחמה בדאעש, אך לצד זאת, זוהה גם עם הממסד. למרות כל אלה ולמרות התמיכה שלה זכה מן הכוחות הפרו־איראניים, התגלה אל־כאזמי עד מהרה כשחקן עצמאי ששואף לרפורמות מרחיקות לכת במדינה, לרבות כאלה שאינן מקובלות על נאמניה של איראן. מהלכיו האחרונים, ובראשם נכונותו להתעמת עם המיליציות השיעיות המאוגדות תחת ארגון "אל־חשד א־שעבי" (יחידות הגיוס העממי), שלפחות חלקיו העיקריים נאמנים לאיראן ופועלים תחתיה, ולהכפיפן למרות הממשל בבגדאד, הפכו אותו לאיום עבור המיליציות שתמכו קודם במועמדותו ובה בעת להבטחה פוליטית גדולה עבור הצעירים המפגינים שהתנגדו אליה.
 
הנכונות לפנות נגד המיליציות ולחתור לריכוז הכוח ולשליטה מחודשת על החזקת הנשק במדינה אחרי שנים ארוכות של כאוס והתרופפות השליטה של המדינה, בייחוד על המיליציות השיעיות, הפכו לאחרונה את אל־כאזמי גם להבטחה גדולה בעיניים ערביות ולא רק עיראקיות. בשבועות האחרונים פורסמו כמה מאמרים בעיתונות הערבית המציגים את אומץ ליבו של אל־כאזמי במסעו להשיב את עיראק לפסים של יציבות ושל שליטה בזרועותיה הסוררות. כותבי המאמרים מציגים ניתוחים שונים למצב שבו נתון אל־כאזמי, אך מייחלים כולם כי ניסיון זה לא יתרסק על קרקע המציאות העיראקית המורכבת כשם שקרה לכמה ניסיונות דומים בעבר הלא רחוק.
 
לשנות את עיראק או לקבור אותה?
במאמר שכותרתו "אל־כאזמי וההזדמנות ההיסטורית" שפורסם ב־7 ביולי ביומון הערבי אל־ערבי אל־ג'דיד, הרואה אור בלונדון, טוען הפרשן העיראקי איאד א־דוליימי כי בשלב הנוכחי, אל־כאזמי אינו מעוניין להיכנס לעימות ישיר עם המיליציות משום שהוא יודע שעוד טרם גיבש את הכוח הפוליטי שיסייע לו להצליח בקמפיין שכזה. עם זאת, סימנים לכוונותיו של אל־כאזמי ניתן לראות בפעולה מלפני כמה שבועות שבה פעלו כוחות הביטחון העיראקיים בהנחייתו לעצור חוליה של מיליציית "חזבאללה" העיראקית בדרכה לירות פצצות מרגמה על נמל התעופה של בגדאד ועל "האזור הירוק" שבו מרוכזים רבים ממבני הממשל במרכז העיר.
 
13 מאנשי המיליציה שנעצרו בפעולה שוחררו בעקבות שיחת פיוס שקיים אל־כאזמי עם ראשי המיליציות, ורק אחד מהם מוסיף להיות מוחזק במעצר, אולם לצעד זה הייתה תמורה: ראש הממשלה העביר מתפקידו את ראש מנגנון הביטחון הלאומי העיראקי והיועץ לביטחון לאומי משום שהתעקש לשמור גם על תפקידו כמפקד מיליציות "אל־חשד א־שעבי". היה זה איתות ברור של ראש הממשלה כי לא יהסס להזיז אנשי מפתח בארגון המיליציות המקורבים לאיראן מתפקידיהם במנגנוני ביטחון לאומיים רגישים.
 
השאלה החשובה הנותרת פתוחה, טוען א־דוליימי, היא האם יעמוד כוחו של ראש הממשלה אל־כאזמי לפרק את הדיפ־סטייט שהצליחה איראן לבנות בעיראק בשנים שחלפו מאז הפלישה האמריקנית למדינה ושהפכה לשחקן הפוליטי והצבאי המרכזי במדינה העיראקית. הוא טוען כי אל־כאזמי התחייב פומבית מאז מינויו כי יערוך שינויים במנגנוני המדינה הרגישים ויכפיף את המיליציות למרותה של המדינה. הדברים אומנם נשמעים כתוכנית פעולה לפירוקה של הדיפ־סטייט, אך לאור התנגדות המיליציות ופטרוניהן בבגדאד ובטהראן, מדובר לעת עתה בהתחייבויות שטרם מומשו.
 
עיראק שקיבל אל־כאזמי לידיו, קובע א־דוליימי, הפכה בשנים האחרונות לזירת מאבק גלוי בין איראן לארצות הברית. על רקע עזיבת הכוחות האמריקניים, פועלים האיראנים במדינה באמצעות זרועותיהם הפוליטיות והמיליציוניות לסיכול כל התפתחות פוליטית שעלולה להוביל לריכוז כל הכוח הצבאי והנשק ביד המדינה המרכזית ולהחלשת ריבונותה. אלא שבעת האחרונה, איראן מצויה במשבר כלכלי, פוליטי, חברתי וביטחוני מורכב שמקשה עליה להמשיך ולתמוך בנאמניה בעיראק.
 
מציאות זו, מציע א־דוליימי, מציבה את אל־כאזמי בפני הזדמנות היסטורית, אם רק ישכיל להבין שההתנגשות עם המיליציות היא עניין בלתי־נמנע וכל שעליו לעשות הוא לבחור את הזמן והמקום הנוחים והמתאימים לכך. באפשרותו לנצל את החולשה האיראנית הפנימית ואת התרופפות השליטה שלהם על נאמניהם בעיראק, לצד הנכונות של ארצות הברית ושל מדינות המפרץ לתמוך בממשלו בתמורה להתרחקות מאיראן כדי לחצוב מחדש למדינתו מקום במשחק הכוחות האזורי.
 
במצב זה, סבור א־דוליימי, אל־כאזמי חייב להימנע מהסתמכות על תמיכה חיצונית ולשאוב את הלגיטימציה לפעולותיו מן העם העיראקי המפגין ברחובות מאז אוקטובר 2019 נגד כל המערכת הפוליטית שהפכה את עיראק למדינה כושלת שאיבדה את מאפייניה המדינתיים. אם יוותר אל־כאזמי כפוף למרותן של המפלגות ושל המיליציות הנאמנות לאיראן ולא ישכיל לנצל את הזדמנות הפז שייתכן כי לא תינתן בעתיד לאיש זולתו, הוא יהיה האיש שחתום על קבורתה של הפוליטיקה העיראקית, שנראית עכשיו כמי שעלולה לנשום את נשימתה האחרונה.
 
אל־כאזמי כבר החל בעבודה
בניגוד לאזהרה הפסימית העולה מן הסיפא של מאמרו של א־דוליימי, מציע העיתונאי והפובליציסט הלבנוני חאזם סאריה זווית הסתכלות מעט שונה על המציאות העיראקית שעולה ממנה טון אופטימי בהרבה. במאמר שכותרתו "ההרפתקה האמיצה של מוסטפא אל־כאזמי", שפורסם ב־1 ביולי ביומון הערבי א־שרק אל־אווסט, הרואה אור בלונדון, טוען סאריה כי אל־כאזמי אינו ניצב בפני הזדמנות לשינוי היסטורי בעיראק, אלא כבר החל לפעול למימוש חזונו.
 
סאריה מזהה את החטא הקדמון של הפוליטיקה העיראקית החדשה לאחר הפלתו של סדאם חוסיין מן השלטון: כוחות ההתנגדות הסוניים פעלו נגד הכיבוש האמריקני במדינה כדי למנוע ממנו לבסס בה הגמוניה שיעית. כוחות ההתנגדות השיעיים בתמיכתה הישירה של איראן פעלו נגד הכיבוש האמריקני בדיוק מן הסיבה ההפוכה – כדי לבסס את ההגמוניה הבלעדית שלהם. במציאות זו, של קיטוב עדתי ומלחמה על ההגמוניה, התגבשה המערכת הפוליטית העיראקית החדשה ככזו המבוססת על שחיתות רחבת היקף המלווה במינויים לפי מכסות עדתיות ובמתיחות עדתית בלתי־פוסקת. המתיחות העדתית הזאת כבר התפוצצה בשנת 2006 בצורת מלחמת אזרחים, והמכסות העדתיות במינויים הובילו לרישושם של אזרחי עיראק.
 
תוצאתם של תהליכים אלה לדעת סאריה הובילה לעיוות בתפיסתה של המדינה העיראקית את מצבה מול הכוחות הבוחשים בה: המושחתים שהמדינה נפלה לידיהם – שיעים ברובם – טיפחו זעקה לאומית מופרזת כלפי הנוכחות האמריקנית ההולכת ומצטמצת במדינה בעוד שמול הנוכחות האיראנית ההולכת ומעמיקה לא נשמעה זעקה לאומית מכל סוג. קריאות הקרב הרמות להתייצב להגנת עיראק, האסלאם והאזור כולו מפני הכובש האמריקני העניקו את הכיסוי המושלם לכניעה מוחלטת בפני טהראן ואת הכיסוי המושלם למדיניות השוד המאורגן שניהלו בכירים עיראקים במשאבי המדינה.
 
בדומה לא־דוליימי, מזהה סאריה שתי התפתחויות משמעותיות שזעזעו את הריקבון הפוליטי והערכי שפשה בעיראק: הראשונה הייתה המחאה של אזרחי עיראק שהחלה באוקטובר 2019 והתייצבה בתקיפות נגד שיתוף הפעולה הנרחב בין טהראן ובין הכנופיות המקומיות, שהותיר את אזרחי המדינה עניים מרודים. גם אם נדמה היה שהלאומיות העיראקית נתפסת בשיא חולשתה, היו ההפגנות רגע משמעותי מאוד, שכן מי שהוביל אותן היה דווקא הרחוב השיעי, המתואר על פי רוב כנאמן לאיראן. ההתפתחות השנייה היא המשבר שאליו נקלעה איראן בשנים האחרונות בעקבות הנסיגה האמריקנית מהסכם הגרעין והעיצומים שנלוו לצעד זה, התקיפות הישראליות נגד הכוחות האיראניים בסוריה והירידה החדה במחירי הנפט.
 
ההפגנות הדרמטיות והחולשה האיראנית סללו את הדרך למינויו לתפקיד ראש הממשלה של מוסטפא אל־כאזמי, שחקן פוליטי שאינו נמנה עם המועדון האיראני או עם הכוחות השיעיים העדתיים בעיראק. על כתפיו של אל־כאזמי מוטלת היום המשימה לתקן את המשוואות שעל פיהן נשלטה עיראק בתקופה שלאחר סדאם, קרי הדגשת השחרור שזכתה בו המדינה והשקעה בקידומו בתמורה להיפטרות מן הכיבוש, שהפך להיות עם השנים כיבוש איראני מובהק. חישוב מחדש של המסלול בשלב זה ולאור המצב האזורי החדש העיראקי, חייב בראש ובראשונה להוציא את עיראק מתפקידה כזירת מאבקים ומלחמות המונעים מאג'נדות זרות והמטיבים רק עם גורמים זרים ובראשם איראן. לצד זאת, פתיחת דף חדש בתולדות עיראק כרוכה גם בהרגעת המתיחויות העדתיות שהצטברו משך השנים, אלא שהרוח העדתית שקידמו השלטונות (הסוני בימי סדאם והשיעי תחת המשטר הנוכחי) שיחקה תפקיד הפוך והובילה דווקא להתפשטותן.
 
אל־כאזמי, טוען סאריה, אינו ממתין לשעת הכושר לפעול אלא כבר מצוי עמוק בתוך המאבק הזה על דמותה של עיראק החדשה. אוצר המלים שלו מורכב מכל הדברים הנכונים: ריבונות המדינה, הנחת כל הנשק הבלתי־חוקי, סירוב מוחלט להפיכת המדינה לזירת התכתשות, שליטה על מעברי הגבול, שימת סוף לשוד הקופה הציבורית וביטולה של שיטת המינויים למשרות ממשלתיות לפי מכסות עדתיות. לא יפלא, כמובן, שיחסיו הנוכחיים של אל־כאזמי עם הכוחות הנאמנים לאיראן והקוראים תיגר על המדינה מתוחים וקשים. כאלה הם מיליציות "אל־חשד א־שעבי" ובייחוד מיליציית "חזבאללה" העיראקית ונציגיהן הפוליטיים, הדורשים לעצמם את הבכורה, הן בהחזקת הנשק והן בקבלת ההחלטות. מנגד, לא יפלא גם שיחסיו של אל־כאזמי עם הכוחות הפוליטיים הסוניים והכורדיים, לרבות נשיא עיראק הכורדי ברהם סאלח, הם מצוינים.
 
סאריה מסכם את דבריו באמירה שהמהלך שמנסה אל־כאזמי להוציא כעת לפועל הוא מהלך אמיץ ומסוכן. ניסיונה של לבנון לשחרר עצמה מלפיתת החנק הסורית בשנת 2005 נגמר בשפיכות דמים, והניסיון לשחרר את עיראק מלפיתת החנק האיראנית יהיה קשה אף יותר וידרוש יתר זהירות ועירנות, בייחוד כשהמתיחות בין איראן לארצות הברית באזור כולו הגיעה לרמה חסרת תקדים. הסכנה הניצבת עתה מול אל־כאזמי – שהוא בוודאי מודע לה היטב – איננה בתוך עיראק, שרוב מכריע של אזרחיה מעוניינים בשינוי ויתמכו בו. הסכנה הגדולה היא מכיוונו של המשטר בטהראן, שאיננו מסוג המשטרים הרציונאליים שיודו בחולשתם כשהם נאלצים לשאת ולתת עם משטרים אחרים מתוך מאזני כוח חדשים. משטרים כאלה מתנערים מחולשתם ומכחישים אותה תוך שהם מציירים תמונה של ניצחונות רצופים, ובמקביל פועלים בדרכים הנפשעות ביותר כדי למנוע מן המציאות להשתנות.
 
בין אם אל־כאזמי ממתין לשעת הכושר לפעול ובין אם כבר נכנס לפעולה, ברור שמדובר ברגע משמעותי בתולדותיה של עיראק החדשה, שלו פוטנציאל משמעותי להפוך לרגע היסטורי מכונן. בעקבות הניצחון על דאעש בסוף 2017, ניסה ראש הממשלה דאז חיידר אל־עבאדי, לצאת למהלך של הכפפת המיליציות למרות המדינה ולחזק את ריבונותה של המדינה המרכזית. המהלך זכה לפופולאריות ציבורית נרחבת, אך עורר זעם והתנגדות בקרב נאמניה של איראן שהובילו להליכה לבחירות ולסילוקו של אל־עבאדי. נדמה שבנסיבות המקומיות והאזוריות הנוכחיות ועל רקע חולשתה של איראן ושל נאמניה בעיראק, נפלה לידיו של אל־כאזמי הזדמנות היסטורית להשלים את המהלך המכריע שהחל בו אל־עבאדי, שכאזמי שירת תחתיו, להפיכתה של עיראק למדינה ריבונית במלוא מובן המילה ולהשלמת שחרורה אחרי למעלה מ־17 שנים שבהן הייתה קורבן לבחישה זרה. החודשים הקרובים יבהירו סופית אם אכן יהיה הוא האיש שיצליח במשימה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים