מאמרים
מאמר
הנשיא התוניסאי סעייד (מימין) מושבע (צילום: רויטרס)
27.10.2020

האם נשיא תוניסיה החדש יסיים את "תקופת הרגשות העצובים"?

קייס סעייד, פרופסור למשפט חוקתי, ניצח בבחירות הדמוקרטיות האחרונות לנשיאות בתוניסיה. מדוע הניצחון הזה עשוי להיות פרי של פנייה לפופוליזם והאם הוא יחלץ את המדינה מהמשבר החברתי שפוקד אותה?
קייס סעייד, פרופסור למשפט חוקתי, ניצח בבחירות הדמוקרטיות האחרונות לנשיאות בתוניסיה כשגרף כ־73% מקולות הבוחרים. בכך גבר על המתחרה שלו נביל אל־קרווי, איש עסקים עשיר ששמו נקשר בפרשיות שחיתות. ניצחונו של סעיד עורר סימני שאלה בקרב חוגים שונים - בממשלה ובאופוזיציה. בטור דעה שפורסם בשבועון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי, מייחס פואד גרבאלי, חוקר וסוציולוג תוניסאי, את הניצחון לפנייה לפופוליזם בצל המשבר החברתי במדינה.
 
בשנים שלאחר המהפכה ב־2011, הצליחה תוניסיה לכונן מערכת בחירות דמוקרטית. בשנת 2014 התקיימו בחירות לפרלמנט, ובהן הפסידה מפלגת א־נהדה האסלאמית למפלגת נידא תוניס החילונית, שעמדה בראש המדינה עד הבחירות האחרונות. בשנה זו, הצליחה תוניסיה לגבש חוקה חדשה שהניחה את היסודות למשטר דמוקרטי. לצד הישגים אלו, תוניסיה עדיין מתמודדת עם משברים כלכליים ופוליטיים רבים.
 
גרבאלי מאשים את המשטר הנוכחי בהתמודדות כושלת עם המשבר החברתי שפוקד את המדינה בשנים האחרונות. לדבריו, בתקופה זה נסקו שיעורי העוני והאבטלה, וגדלו ממדי אי־השוויון והשחיתות. הפער בין השלטון והעם התעצם, והכניסה לשוק הכלכלי או לפוליטיקה כבר אינה עוברת דרך מאמץ והשכלה אלא דרך נפוטיזם ובצע כסף. גרבאלי מציין כי רבים מנבחרי הציבור נכנסו לחיים הפוליטיים ב־2011 ממניעים אופורטוניסטיים ולא ממניעים אידיאולוגיים.
 
מציאות זו יצרה בשמונה השנים האחרונות את מה שמכנה גרבאלי "תקופת הרגשות העצובים". המונח, שטבע שפינוזה, מתייחס לרגשות שליליים כגון כעס, פחד, שנאה, רצון לנקמה ותחושת מחנק. במקרה של תוניסיה, חברו כל הרגשות הללו לרצון להגר מהמדינה המזלזלת באזרח ומונעת ממנו לממש את עצמו. המצוקה באה לידי ביטוי גם באירועים טרגיים כמו מותה של נערה צעירה מקור ומקרי התאבדות של צעירים ומבוגרים עקב מצבם הכלכלי. 
 
גרבאלי מכנה את הקבוצות שנדחקו לשוליים לאחר המהפכה "קבוצות נשלטות". רוב הציבור נמנה עימן: צעירים זועפים ומתוסכלים השואפים לגבש זהות פוליטית, תנועות מחאה, סוחרים וכל מי שנאבק כדי לשרוד. אין מדובר ב"מעמד פועלים" קלסי, אלא בציבור משכיל המאמין בערכי האינדיבידואליזם וסולד מחברות סגורות ומפטריארכיה. מחאתם אינה מכוונת להחלפת השלטון, אלא לכינונה של מערכת צודקת יותר שתבטיח להם תפקיד בחברה האזרחית ובפוליטיקה.
 
סעיד הצליח לגייס את תמיכתו של ציבור זה ולהותיר עליו רושם חיובי. הוא עורר התפעלות רבה כשדיבר בערבית ספרותית צחה וניהל קמפיין בחירות צנוע יחסית למתחריו. הוא ניסה להצטייר בעיני הציבור כסוג של נזיר או סגפן, ותומכיו ראו בו איש נקי כפיים המכיר בזהותה של החברה המסורתית.
 
גרבאלי סבור כי סעיד וצוות הקמפיין שלו ידעו היטב לנצל את הלך הרוח בקרב הציבור. הם הבינו כי הציבור המתוסכל מאס במנהיגיו וכי מאבקים על בסיס של פוליטיקת זהויות כבר אינם מעניינים אותו; הציבור חפץ בדמות אמינה שמגיעה "מרחוק" - מחוץ למערכת הפוליטית.
 
במהלך קמפיין הבחירות שלו, הקפיד סעיד לקיים מגע ישיר עם האזרחים. קבוצה של צעירים מובטלים שהגיעה מרחוק בחיפוש אחרי עבודה, זכתה ממנו לקבלת פנים חמה. סעיד חיבק אותם אחד אחד והדגיש בפניהם שהתעסוקה היא זכות יסוד. לעומתו, המפלגות שהפסידו בבחירות ובראשן מחנה השמאל, לא השכילו להבין את רצון הציבור והמשיכו לדבוק בעמדותיהן הפוליטיות הישנות.
 
בתקופת משבר זו, המהווה קרקע פורייה לצמיחתו של הפופוליזם, השתמש סעיד בסיסמאות גדולות כדי לגייס את תמיכת המצביעים. סעיד בחר בדרך זו כשהבין שאין לו היכולת להציע פתרונות מעשיים למשבר החברתי.
 
השימוש בפופוליזם כלפי "הקבוצות הנשלטות" הוא זה שהביא לסעיד את הניצחון, לדעת גרבאלי. אולם אלה הרואים בו פופוליסט, מוכר אשליות וחסר כישורים מנהיגותיים, מחמיצים את העובדה כי דווקא פשטנותו נתפסה כאמינה בעיני הציבור וקנתה לו תמיכה נרחבת.  
 
גרבאלי מונה כמה מאפיינים לפופוליזם של סעיד: עוינות לדמוקרטיה הייצוגית והשתלחות במועמדים האחרים, המוצגים כמושחתים ונקראים לפנות את כיסאם; פנייה לעם בסיסמאות ("העם רוצה", "העם התוניסאי האדיר"); וסלידה מחברה רב־גונית, המתבטאת למשל בהאשמת הומוסקסואלים בקבלת מימון חיצוני במטרה להשחית את המדינה. גרבאלי טוען כי סיסמאות אלו מתריסות כלפי המפלגות, כלפי התקשורת ואפילו כלפי המדינה, ומשפיעות על תומכיו של סעיד לאמץ קו אנטי־ממסדי.
 
באופן כללי, מבסס סעיד את השיח הפופוליסטי שלו על עקרון הצדק ולא על עקרון השוויון, משום ששוויון עומד בסתירה לקו השמרני שלו. הוא אף טען שהשריעה אינה שוויונית, מה שמצא חן בעיני רבים. סיבה נוספת היא התגבשותה של תפיסה כלכלית בקרב המעמדות הנמוכים ובקרב חלק ממעמד הביניים הנשענת על צדק ונובעת מהפערים המתעצמים בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם ומהקשחת הגבולות הבין־מעמדיים. כיום, סבור גראבלי, הציבור התוניסאי אינו מייחס את סבלו למעמדו החברתי, אלא מסביר אותו במונחים של "צודק" ו"לא צודק".
 
תפיסה זו אינה מתמקדת בפערי הכנסה וכוח אלא בנגישות למרחב הציבורי, הפוליטי והתרבותי. במילים אחרות, צדק הוא השתייכות. סעיד השכיל להבין את רצון הציבור וחזר בקמפיין הבחירות שלו על הסיסמה: "תושבי קסרין (עיר בתוניסיה) מעוניינים לחיות כמוכם".
 
גרבאלי סבור כי השיח שאימץ סעיד שאינו מבחין בין ימין ושמאל אלא בין צדק לאי־צדק, הוא הסיבה המרכזית לתמיכה שזכה לה סעיד מקרב מצביעים משני המחנות. הדבר אף מעיד כי השמאל בתוניסיה הוא רכרוכי וחסר כל זהות פוליטית; עקרונותיו חופפים לאלו של גוש הימין, ואת מאבקיו הוא מנהל בזירה הכלכלית ואף פעם לא בזירה התרבותית.
 
הפופוליזם בתוניסיה אינו תופעה חדשה; המפלגה האסלאמית השתמשה בו כבר בשנות ה־80 כשהשמיעה את הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון". אז הסיבה הייתה משבר הלאומיות, וכיום היא המשבר בדמוקרטיזציה שהחלה לפני שמונה שנים. אולם כאז גם היום, הפופוליזם "רוכב" על משבר ועל מצוקה חברתית. בעיני גרבאלי, המפלגות האסלאמיסטיות אחראיות לפופוליזם המתמשך, שבמרכזו סלידה מהתקשורת, מארגוני עובדים ומארגוני חברה אזרחית. פופוליזם כזה עלול להוביל ל"פשיזם בתוך הדמוקרטיה" כאשר תנועות האופוזיציה יואשמו בקבלת סיוע חיצוני ויוכתרו כגיס חמישי וכאויבות האומה מבפנים. דמוקרטיה אמיתית אינה יכולה לאפשר זאת.  
 
להערכתו של גרבאלי, תדמיתו האמינה של סעיד תיסדק משום שאין לו פתרונות אמיתיים לבעיותיה של המדינה; תקופת "הרגשות העצובים" תימשך בתוניסיה גם בשנים הקרובות; הפופוליזם ישגשג במדינה בדיוק משום שהדמוקרטיזציה בחיתוליה; וסעיד, בהיותו פופוליסט, הוא "אויב פנימי לדמוקרטיה".

בשיתוף עם מאמרים נוספים