המזרח התיכון ומעבר לו

מאמר
ישראלים במסע שורשים בתוניסיה (צילום מסך, אולפן שישי, ערוץ 12)
04.12.2019

יחסי ישראל-תוניסיה: נורמליזציה זוחלת

שיתופי הפעולה בין ישראל לבין תוניסיה מתרחבים, והמפלגות החילוניות והאסלאמיסטיות בתוניסיה נותנות לכך יד, מסיבות מדיניות וכלכליות
במאמרו "פרצות המכשירות את הדרך לנורמליזציה", שפורסם בשבועון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי בחודש יולי 2019, מבקר החוקר התוניסאי מוחמד ראמי עבד אל־מולא את שיתופי הפעולה המתרחבים בין ישראל לתוניסיה. הוא מאשים ישירות את הכוחות הפוליטיים האסלאמיסטיים והחילוניים בהפניית עורף ל"רוח המהפכה". לדבריו, הכוחות הללו אינם נלחמים בתופעות הנורמליזציה ואף מעלימים מהן עין, משום שהם חוששים להכעיס את המדינות התורמות במערב.
 
עבד אל־מולא סוקר את הפעילות שנקשרה בישראל ואשר סוקרה בהרחבה בתקשורת התוניסאית בחודשים האחרונים שלא בהקשרים של פלסטין והכיבוש. לפי נתונים שפורסמו בישראל בתחילת מאי, בשנת 2018 נכנסו לשטחה 949 תוניסאים מסיבות שאינן ידועות. עבד אל־מולא מזכיר כי ישראל מאפשרת לזרים להיכנס לשטחה באמצעות מסמך נסיעה נפרד, מבלי להחתים את הדרכון.
 
כעבור זמן קצר סגרה פייסבוק 256 דפים שהקימו גופים ישראליים למטרת הפצת מידע כוזב והטיה פוליטית במדינות רבות ובהן גם תוניסיה, שבה פעלו 11 מהדפים הללו. בסוף אותו חודש תבע האיגוד המקצועי הגדול ביותר בתוניסיה לפתוח בחקירה נגד סוכנות נסיעות מקומית בחשד כי היא מארגנת טיולים לירושלים ולערים בפלסטין הכבושה דרך ירדן. תוניסאים רבים שמצטרפים לטיולים הללו עושים זאת בכוונה טובה ומתוך רצון לסייע לפלסטינים, מעיר עבד אל־מולא, אולם בפועל הם מסייעים מבלי משים לנורמליזציה ומעניקים לגיטימציה לכיבוש.
 
לדברי עבד אל־מולא, הפרסום שזכה לתהודה הגדולה ביותר הוא תחקיר ששודר בתחילת יוני בערוץ 12 הישראלי ולאחר מכן תורגם ושודר בערוץ הלבנוני אל־מיאדין. הכתבה הציגה תיירים ישראלים בתוניסיה כשהם קוראים ״עם ישראל חי״ וקריאות הלל לצה"ל ומצטלמים בסמוך לביתו של אבו ג'יהאד, אחד ממייסדי תנועת פתח, שחוסל על ידי ישראל בשנת 1988. התמונות הללו עוררו זעם בציבור התוניסאי ומשרד הפנים הכחיש כי התיירים נכנסו באמצעות דרכונים ישראליים. שר התיירות התוניסאי, שמוצאו יהודי, אף האשים את "ההתנגדות" (ערוץ אל־מיאדין, המזוהה עם חזבאללה) ברדיפתו. לדברי עבד אל־מולא, לכתבות טלוויזיה מסוג זה "יש השפעה אחת בלבד: התגברות ה'אנטישמיות' וטשטוש ההבדל בין יהדות וציונות, וזה אולי מה שרוצה ישראל בפועל".
 
רצף האירועים הזה הוא אולי מקרי ואינו קשור לזהותו של השר, כותב עבד אל־מולא, אולם אי־אפשר להכחיש את העובדה כי בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים מבקרים בתוניסיה אף שבין ישראל לתוניסיה אין יחסים רשמיים. מאז ראשית שנות החמישים ניסו מנהיגים תוניסאים להתקרב לישראל כדי לזכות לתמיכתה בשאיפתם לעצמאות ולשחרור מצרפת. ההיסטוריון מיכאל לסקר תיעד פגישות בין מנהיגים תוניסאים ופקידים ישראלים לפני השגת העצמאות ואחריה. הפגישות האלה לא הביאו לנורמליזציה רשמית, אף שהנשיא בורגיבה נודע בתמיכתו בחלוקת פלסטין ופתרון שתי המדינות עוד בשנות השישים, כאשר עמדה כזאת נחשבה לכפירה בעיקר. גם נכונותה של תוניסיה לארח את מפקדות אש"ף בשטחה מאז 1982 לא פגעה במאמציה לשכנע את המנהיגות הפלסטינית לאמץ מו"מ מדיני לפתרון הסכסוך. למעשה, לאחר ההתנקשות באבו ג'יהאד היו אף שמועות על שיתוף פעולה צבאי־ביטחוני בין תוניסיה לישראל.
 
בתחילת שנות התשעים, כאשר מנהיגים ערבים רבים אימצו את מה שכונה "תהליך השלום", לדברי עבד אל־מולא, התחיל הגל השני של יחסי תוניסיה וישראל. שתי המדינות הסכימו על ייצוג הדדי: "משרד אינטרסים" של תוניסיה נפתח בתל אביב בשנת 1996, וכעבור זמן נפתח משרד ישראלי בתוניסיה. הצעד הזה היה אמור לנרמל את היחסים בין שתי המדינות. ואולם התפרצותה של האינתיפאדה השנייה והזעם הציבורי ברחובות תוניסיה הובילו לניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, והנתק נמשך עד עצם היום הזה. האירוע יוצא הדופן היחיד היה כאשר שר החוץ הישראלי סילבן שלום, שמוצאו תוניסאי, ביקר  בגלוי בתוניסיה בשנת 2005 לשם השתתפותו בכנס שהתקיים בחסות האו"ם. הביקור ההוא התקבל בתוניסיה במחאות אלימות, במיוחד באוניברסיטאות.
 
לאחר "מהפכת היסמין" בתוניסיה בסוף 2010 התנגדו האסלאמיסטים ובעלי בריתם מהמועצה המכוננת להפליל את הנורמליזציה עם ישראל בחוקה, וטענו כי נוסח החוקה מאשרר את התמיכה באש"ף ומכאן משתמעת התנגדות לנורמליזציה עם ישראל. הגדיל לעשות א־צובחי עתיק, מנהיג סיעת א־נהדה האסלאמיסטית במועצה המכוננת, שטען כי מנהיגי חמאס משעל והנייה יעצו להם שלא להפליל את הנורמליזציה בחוקה אלא בחוק רגיל. אבל לא זו בלבד שחוק כזה מעולם לא נחקק, אלא שהסיעות החזקות בפרלמנט, נידאא תונס וא־נהדה, הכשילו אותו בשנת 2005.
 
עבד אל־מולא מסיק מכך כי עניין הנורמליזציה משקף באופן מובהק את ההבחנה בין העם התוניסאי ורוחו המהפכנית ובין שרידי השלטון הישן והכוחות האסלאמיסטיים העולים. האחרונים חוששים כולם מחמתן של המדינות התורמות, הסוכנויות הבינלאומיות, סוכנויות דירוג האשראי, ארגוני הפיתוח הבינלאומי ועוד.
 
״צירופי המקרים״ האחרונים מעצימים את החשד בשלטונות. מאז ינואר 2014 מונו לתפקיד שר התיירות רק כאלה שביקרו בעבר בישראל או שיוחסו להם חשדות כבדים הנוגעים לנורמליזציה – השרות אמאל כרבול, סלמא א־לומי ורוני א־טראבלסי. השר הנוכחי, ח'מיס אל־ג'הינאווי, שמונה לתפקידו בינואר 2016 והוא השר שכהונתו עד כה היא הארוכה ביותר, מונה בשנת 1996 על ידי משטר בן עלי לעמוד בראש משרד האינטרסים התוניסאי בתל אביב. עבד אל־מולא טוען כי הביקורת כלפי אל־ג'הינאווי מופנית אליו לא בגלל דתו אלא בגלל קשריו עם ישראל ובגלל ניגוד האינטרסים המיוחס לו, בהיותו איש עסקים בתחום התיירות.
 
עבד אל־מולא מכיר בטענה כי מדיניות כזאת היא פרגמטית והגיונית בהתחשב בנסיבות הכלכליות והביטחוניות בתוניסיה, אולם מזכיר כי אחרים סבורים שמדובר בשיתוף פעולה שקט ומגונה, בייחוד משום שהוא מכשיר את הדרך לנורמליזציה מלאה עם ישראל על רקע החיסול ההדרגתי של הבעיה הפלסטינית. כך או אחרת, כותב עבד אל־מולא, "לדמוקרטיה, גם אם צולעת, יש יתרונות, ואחד מהם הוא חוסר יכולתם של השליטים להמשיך להתעלם מהעם לחלוטין או לכפות עליו מדיניות המבוססת על דיכוי". מאחר שאי־אפשר לדמיין שנורמליזציה גלויה עם ישראל תתקבל בציבור, היא נעשית בנועם ובחשאי.
 
ישראל יודעת כי לא קל, ואולי אף בלתי אפשרי, להפיץ בתוניסיה את תרבות הנורמליזציה, ולכן היא מנסה למשוך לצידה מעצבי דעת קהל מקומיים. בשנות התשעים היא הצליחה להביא להופעתם של זמרים תוניסאים בישראל, בייחוד כאלה שהתחבבו על הקהילה היהודית־תוניסאית שבה. גם משלחות של אנשי עסקים תוניסאים הגיעו לישראל בתקופת הנורמליזציה הרשמית. אולם לדעתו של עבד אל־מולא, הסכנה הגדולה ביותר נשקפת מצידם של משכילים ואנשי אקדמיה המשתפים פעולה עם תרבות ה"שלום" כפי שישראל מפרשת אותה.
 
עבד אל־מולא סבור כי עם נפילת משטרו הרודני של בן עלי, ובהשפעת הפלורליזם הפוליטי, האזרחי, האקדמי והתרבותי שהתפתח לאחריה ונהירתם של ארגונים ואמצעי תקשורת זרים למדינה, נפרצו פרצות המאפשרות השפעה עקיפה על הפוליטיקה והשיח הציבורי בתוניסיה. הוא מתגאה בכך שהציבור התוניסאי עדיין מכשיל ניסיונות נורמליזציה גלויים בתחומי האמנות, התרבות והספורט באמצעות לחץ על הממשלה, מחאה ציבורית ואף מערכות משפטיות.
 
התיירות הדתית, הוא סבור, הפכה להיות שער הכניסה לנורמליזציה. ליהודים תמיד הייתה נוכחות חזקה במדינה ותרבותם נוכחת בלבוש, במוזיקה, באוכל ועוד. עד סוף המאה התשע־עשרה חיו המיעוט היהודי והרוב המוסלמי בדו־קיום הדוק ויהודים מילאו תפקידים בכירים בפוליטיקה ובכלכלה. אולם הקולוניאליזם הצרפתי, פריצתה של התעמולה הציונית לצפון אפריקה והחלטת החלוקה של פלסטין פגעו קשות במרקם היחסים בין מוסלמים ליהודים בתוניסיה.
 
עד שנות הארבעים של המאה הקודמת התגוררו בתוניסיה למעלה ממאה אלף יהודים, אך לאחר מכן הם היגרו לצרפת ולישראל. לאחר מלחמת 1967 החל גל הגירה שני. עבד אל־מולא סבור כי "אחד מפשעי הציונות היה עקירת מיליונים של יהודים מהמולדת, העם והסביבה שבה חיו והעלאתם ל'מדינת לאום' שקמה על אדמותיו וגולגלותיו של עם אחר". לצד זאת, הוא טוען כי שלטונות תוניסיה לא נקפו אצבע למניעת הגירתם של היהודים ואולי אף הקלו עליה, וכעת אלה אינם יכולים לחזור לתוניסיה עם דרכוניהם הישראליים.
 
כיום מספר היהודים בתוניסיה אינו עולה על 1500 איש, ורובם מתגוררים באי ג'רבה בדרום־מזרח המדינה. אלפי יהודים מתוניסיה וממדינות אחרות מגיעים מדי שנה לבית הכנסת אל־גריבה, הגדול והעתיק מבין בתי הכנסת במדינה, כדי לחגוג שם כחודש לאחר חג הפסח. הם עושים זאת תחת אבטחה כבדה לאחר הפיגוע שאירע שם בשנת 2002. חגיגות כאלה התקיימו גם בתקופתו של עלי, אולם אז הן התקיימו בצנעה וככלל לא עוררו ביקורת. בשנים האחרונות הן נערכות ברעש ותחת סיקור תקשורתי ופוליטיקאים תוניסאים אף מצטלמים עם החוגגים, והדבר מעורר חשש וביקורת ציבורית.
 
"לבני כל הדתות יש זכות לבקר בתוניסיה ובמקומות הקדושים בה", מדגיש עבד אל־מולא, אולם ללא פרובוקציות, מבלי לפגוע בריבונות המדינה, מבלי להרחיב את הפרצות הפוליטיות והביטחוניות ומבלי להכשיר את הדרך לנורמליזציה מלאה עם הציונות, שהתוניסאים מתנגדים לה. עם זאת, הוא מציין כי התנגדות לביקורים מהסוג הזה צריכה להיעשות מבלי "לגלוש לקיצוניות דתית".
 
עבד אל־מולא חותם את מאמרו בציון תמיכתו ארוכת השנים של העם התוניסאי במאבק לשחרור פלסטין. לדבריו, אין להקריב את ההיסטוריה הפטריוטית ארוכת השנים על מזבח שיקולים תועלתניים ובמחיר פיצול בעולם הערבי ומחיקתה של פלסטין מהמפה. יש ללחוץ על הממשלה ועל הפרלמנט להפליל את הנורמליזציה בחוק. הבעיה הפלסטינית איננה סכסוך בין דתות, מדגיש עבד אל־מולא, אלא "מאבק לשחרור לאומי נגד ההתיישבות הציונית הגזענית, שואפת ההתפשטות, הנתמכת על ידי האימפריאליזם המערבי".

בחזרה לפרויקט אופק »»
מאמרים נוספים