מאמרים
מאמר
מפגין פלסטיני, במאהל מחאה שהוקם בגבול עזה-ישראל, מרס 2018 (צילום: רויטרס)
19.10.2021

על המוזרויות הציוניות בנושא זכות השיבה

הקונצנזוס הציוני מקיר לקיר לא לדון כלל בזכות השיבה, הגחתו לאחרונה של רעיון החלת הריבונות, התביעה הבלתי הדדית לפיצוי על רכוש המזרחים שאבד במדינות ערב, והסברה שזכותה של ישראל היא אלוהית ועתיקה מאז ולתמיד. כך ישראל עושה צחוק מזכות השיבה
כידוע לנו, כל המפלגות הציוניות אינן מכירות בשום צורה בזכות השיבה של העם הפלסטיני (ובייחוד לא ביישומה בפועל), שהיא אחת הזכויות הלאומיות המרכזיות של העם הפלסטיני, ואינה נתונה למשא ומתן.
 
במובנה זה בדיוק קיימת הסכמה ציונית מקיר לקיר על דחייתה המוחלטת. זהו הביטוי הברור ביותר של האפרטהייד (ההפרדה הגזעית), של האמונה הקיצונית והגלויה בהפרת החוק הבין־לאומי ושל ההתכחשות הבוטה ביותר להוראותיו של חוק זה.
 
בשנים האחרונות התחוללו שינויים כבירים בתרבות הפוליטית בישראל, והלך הרוח המדיני החל נוטה לרעיון "ישראל הגדולה" או לשליטה ול"ריבונות" מלאה בפלסטין המנדטורית ההיסטורית. הדבר קרה משום שמפלגות הימין הקיצוניות ביותר קיבלו את מוסרות השלטון, וחשו שנפלה לידיהן הזדמנות לחסל את זכות השיבה, ושהנסיבות בשלו לכך.
 
כך התחלנו להבחין כי המפלגות הציוניות הרבו לדון ב"זכותם של היהודים" המזרחים, ושל יהודי ערב במיוחד, לקבל פיצוי מלא על הרכוש שאבד להם במדינות ערב שמהן היגרו (או שמהן גורשו בכוח, כפי שטוענות אותן מפלגות).
 
הלכו ורבו הקולות המדברים על האפשרות העתידית להמיר רכוש זה ברכושם של הפלסטינים שאותו "הותירו מאחוריהם לאחר מלחמת העצמאות", או בדבר מה שווה ערך, לאחר מה שאנו והחוק הבין־לאומי תופסים כנכבה שלנו.
 
הדברים הרחיקו לכת אף יותר, כשכמה מקיצוני הימין הישראלים החלו לדון על רכושם של יהודי ערב כאילו מדובר ב"זכות" שלא ניתן כלל להמיר אותה, מכיוון שלטענתם מדובר בזכות מקודשת "לקניין קבוע בארצם". זאת משום ש"ארץ ישראל היא ארצם המשוחררת של היהודים, ולהם הבעלות עליה" לאחר שחלפו שלושת אלפים שנה! מכאן יוצא שזכות הקניין הפלסטיני בפלסטין אינה "קבועה" ואינה אותנטית.
 
הימין הקיצוני והימין הקיצוני אף יותר חולקים תפיסה זאת (באופן מהותי או פומבי) עם הרוב המכריע של המפלגות הציוניות, בין שהן מפלגות "מרכז", "שמאל" או מפלגות "דתיות", "חילוניות", "ליברליות", פשיסטיות, "נאורות" או פונדמנטליסטיות פנאטיות. כל המפלגות סבורות שזכותה של ישראל היא אלוהית ועתיקה מאז ולתמיד: היא "התגשמה" עם הקמת "המדינה היהודית" והגיעה למיצויה לאחר מלחמת ששת הימים.
 
הזכות הזאת, כביכול, נותרה "שרירה וקיימת" עבור הנוגעים בדבר במשך שלושת אלפים שנה, ודבר לא שינה אותה עד בואו של היום המובטח בארץ המובטחת. זוהי השקפה מגוחכת, הבזה לכל ההיסטוריה האנושית. אילו אימצו בני האדם את התפיסה הזאת, הרי שארצות הברית הייתה קורבנה הראשון, כפי שאמר פעם משוררנו הדגול מחמוד דרוויש.
 
אם לחזור לעיקרו של מאמר זה, הרי שהמפלגות הציוניות, במיוחד לאחר "הסכמי אברהם", החלו לחשוב שעלה בידיהן "לזרוק לעברנו רימון". עם חתימת הסכמי השלום האלה הן החלו להעלות הצעות בדבר פיצויים ליהודים במדינות ערב. הן ערכו חישובים במספרים אסטרונומיים להערכת שווי הרכוש הזה, והיו מי שניסו לאותת על האפשרות להחליף רכוש זה ברכושם של הפלסטינים.
 
האמת היא שבמה שנוגע לזכותו של הפרט, עלינו להניח שהיא מוגנת לחלוטין עבור הפלסטיני השב לרכושו בפלסטין, כמו גם ליהודי הערבי השב לרכושו בארצו הערבית.
 
אף פלסטיני אינו רשאי למנוע או להתנגד לזכותם של היהודים הללו לשוב למולדתם או להגיע לרכושם. זאת משום שפשוט אין כל סתירה בין הזכויות, אלא אם תופסים את היהודי הערבי כבעליה הבלעדיים של הזכות הזאת, ואת הפלסטיני כמי שאינו זכאי לה באופן עקרוני. הדברים נכונים גם במה שנוגע להמרת הרכוש ולהעברתו בירושה בהתאם לחוק הבין־לאומי (שאינו סותר את ערכיה הבין־לאומיים של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם בעניין זכות הקניין והירושה).
 
אנו דוחים מכול וכול את ניסיונות האפרטהייד הציוניים הישראליים, דוגמת אלה של הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב, לקשור או להשוות בין הפשע נגד האנושות של הטיהור האתני בפלסטין ושל סבלן של משפחות הפליטים הפלסטינים בשנת 1948, ובין מצבם של יהודי מדינות ערב המזרחים.
 
אם יהודי ערב המזרחים יתנגדו לציונות המדינית ולאפרטהייד הישראלי, ויהיו מוכנים לפעול יחד למען השגת זכויותיו של כל צד, הרי שנהיה גם אנחנו מוכנים ומזומנים לשיתוף פעולה אצילי והרמוני עם החוק הבין־לאומי, ובמיוחד עם ההכרזה בדבר זכויות האדם.
 
לא זו בלבד: נתמוך לא רק באחינו היהודים הערבים המזרחים במאמץ להשבת רכושם במדינות ערב. אנו נתמוך גם במשפחות האירופיות המבקשות לשוב לארצותיהן ולרכושן, במיוחד במה שנוגע לזכות הירושה, תוך שמירה על הערכים הבין־לאומיים העולים בקנה אחד עם הכרזת זכויות האדם. נתמוך גם בארגון היהודי העולמי להשבת רכוש הפועל במיוחד למען יהודים מארצות אירופה.
 
אם כן, אין מקום לסחר חליפין או להשוואה. זכות השיבה היא זכות כללית של עם שלם. על זכויות הפרט לא חלה התיישנות, וזכות הפרט מקודשת לכל בני האדם. הרעיון הבסיסי בעניין ההבדל בין זכויות הכלל לזכויות הפרט, בניגוד לסחר חליפין ולהשוואה, הוא ליטול מהמפלגות הציוניות את התירוץ לסחור ברכושם של יהודי ערב מתוך שיקולים ציוניים גזעניים, תוך השתמטות מהוראות החוק הבין־לאומי.
 
זכות השיבה שלנו אינה מתבטלת בפני כל זכות אחרת, ואינה עומדת בסתירה לכל זכות באשר היא.
 
הציונות חותרת ליצור סתירה כזאת, אבל אנו ואחינו היהודים הערבים המתנגדים לציונות המדינית ולגזענות הישראלית איננו עוסקים בסחר חליפין ובהשוואה. אנו שותפים לדרך המאבק נגד הציונות ונגד תוכנית העקירה והכיבוש שלה, שהוליכה שולל קודם כול את היהודים עצמם.
 
נותר לי לציין שאת הרעיון הבסיסי ואת היסודות המשפטיים של מאמר זה הניח ידידי ועמיתי ד"ר אורי דייוויס, ועל כך אני מודה לו מקרב לב.
 
עבד אל־מג'יד סווילם הוא כותב ופרשן מדיני פלסטיני. המאמר פורסם באתר העיתון אל־אייאם ב־27 בספטמבר 2021. תרגם מערבית: עמיר טאובר.

בשיתוף עם מאמרים נוספים