התחליף לפתרון שתי המדינות גרוע הרבה יותר ממדינה אחת
Peggy Marco From Pixabay
Below are share buttons

התחליף לפתרון שתי המדינות גרוע הרבה יותר ממדינה אחת

פתרון שתי המדינות, על אף מגרעותיו, הוא עדיין הפתרון הטוב ביותר לסכסוך הישראלי–פלסטיני. רוב הפלסטינים לא רוצים לחיות במדינה אחת עם הישראלים, ולימין הישראלי יש תוכניות הרבה יותר גרועות לפלסטינים

רבים טוענים כי המדיניות של ישראל להחריב כל הזדמנות לפתרון של שתי מדינות תוביל בהכרח לפתרון של מדינה אחת. יש כאלו שמייעצים לישראל ומזהירים אותה מהסכנות הטמונות לאופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה בתרחיש זה. מנגד, גם את הפלסטינים מזהירים מפני אותו תרחיש במחשבה שבמדינה האחת יהיה שלטון גזעני שמתבסס על אפרטהייד. ישנו גם זרם שלישי שסבור שלאחר שהחלום להגדרה עצמית במדינה עצמאית התנגש בגדר ההפרדה ובהתנחלות הגזענית, פתרון המדינה האחת הוא האפשרות הטובה ביותר עבור הפלסטינים. יש הרבה שיקולים, אך המסקנה היא אחת: פתרון שתי המדינות, על אף מגרעותיו, הוא עדיין הפתרון הטוב ביותר לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
 
אלה הדברים שעולים מתוך סקרי דעת קהל בקרב פלסטינים וישראלים: רוב פלסטיני הולך וגדל משוכנע כי פתרון שתי המדינות כבר אינו אפשרי, אך כמעט אותו רוב עדיין מאמין שזהו הפתרון הטוב ביותר. במקביל, אחוז התומכים בפתרון מדינה אחת נמצא בעלייה. בצד הישראלי, פתרון המדינה האחת נדחה מכל וכול ברוב מוחץ של הישראלים היהודים. לעומת זאת, פתרון שתי המדינות מקבל תמיכה שמתנדנדת בין שליש למחצית כמעט, אך ללא: חלוקת ירושלים, זכות השיבה, פינוי התנחלויות ומתן ריבונות לפלסטינים על אדמותיהם, מקורות המים שלהם, גבולותיהם והמרחב האווירי שלהם. כל זה הרבה פחות ממדינה, ורק קצת יותר מאוטונומיה.
 
הדיון מרובה הצדדים על פתרון המדינה האחת ועל פתרון שתי המדינות מצטמצם כמעט לחלוטין סביב שתי אפשרויות אלו בלבד מבלי לשקול שום אופציה אחרת, במיוחד בצד הישראלי. לימין הישראלי יש עדיין קורטוב של היגיון, למרות גזענותו ותחושות הניצחון והעליונות שלו על הפלסטינים. הוא לא רוצה ולעולם לא יסכים לסיפוחם של שלושה מיליון פלסטינים מהגדה המערבית ושל שני מיליון פלסטינים נוספים מעזה לישראל. הימין לא יכול לסבול את המיעוט הפלסטיני בתוך הקו הירוק, שמעולם לא היה "ירוק", והוא בהחלט לא מעלה בדעתו את האפשרות להוסיף עוד חמישה מיליון פלסטינים (ונניח בצד את סוגיית הפליטים והעקורים) לכמעט שני מיליון ערבים פלסטינים המחזיקים באזרחות ישראלית. אלו כבר מהווים את הסיעה השלישית בגודלה בכנסת ה־22.
 
זרם זה כובש מעמד הולך ומתרחב במפה הפוליטית והמפלגתית הישראלית, והוא שותף להגדרה מחדש של כל מרכיביה מקצה הימין לקצה השמאל. הפתרונות שלו, שנמצאים מחוץ לשני הפתרונות הקלאסיים, הם: מודל ה"בנטוסטאנים" ו"אֶמירות עזה", שאולי תהיה מרכז הכובד ועמוד השדרה של הישות הפלסטינית המתהווה – סיבוך של ירדן ומצרים בפרויקטים שעשויים ללבוש צורות פדראליות וקונפדראליות ואולי סוג של חלוקת תפקידים. זרם זה מאמין ברעיון "ירדן היא פלסטין" מבית היוצר של השמאל הישראלי, שהמציא את תיאוריית "האופציה הירדנית". המהלך היחיד שמאגד בין הימין לבין שאריות המרכז והשמאל בישראל הוא הרצון לבלוע כמה שיותר שטח פלסטיני ולהיפטר מכמה שיותר אוכלוסייה פלסטינית. בשביל אלה, העתיד אינו מצומצם בין האפשרויות של מדינה אחת או שתי מדינות, אלא פתוח לאופציה שלישית, אזורית – ששותפיה אינם פלסטינים ופתרונותיה הם מחוץ לפלסטין.
 
אריאל שרון לא היה הראשון ששם לב לאופציה שלישית זו כאשר החליט לסגת באופן חד־צדדי מרצועת עזה, אך הוא, שהיה ידוע כבולדוזר, היה הראשון שהגשים את החזון הזה. שרון הצליח ואנחנו נכשלנו. עזה היא כבר לא בעיה ישראלית מלבד בהקשרים ביטחוניים: לאחר 2006 היא הפכה לבעיה פלסטינית. בישראל יש מי שחושב ומתכנן תרחיש דומה, בקווים כלליים, עבור הגדה המערבית: התנתקות מריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים, תכנון עתידם עם השכנים האזוריים, בתיאום מרצון או בכפייה, ודחיקת האוכלוסייה הפלסטינית החוצה. הדבר לא ייעשה בהכרח על ידי העמסתם על משאיות ענק; ישנן דרכים שקטות וזולות יותר להגעה להסדרים שייכפו על הפלסטינים ועל סביבתם גם אם כולם יתנגדו.
 
בל נשכח שאנשים בוושינגטון התחילו לחשוב באותו אופן סביב מה שמכונה "עסקת המאה". אני לא שולל שלעסקה זו קיים חלק שני – "עסקת המאה 2", וכתבתי על כך בעבר, שתתמקד בעיקר בעיצוב המתווה הסופי של אמירות עזה ומובלעות הגדה המערבית.
 
בל נתרשם מהסיסמאות הרומנטיות שחושפות בלבול וחוסר אונים ולא חשיבה ריאלית או אופטימיות. הסקרים האחרונים בפלסטין מראים שכמעט שליש מהתושבים בגדה המערבית וברצועת עזה רוצים להגר, בעיקר צעירים. סקרים עדכניים בירדן הראו כי 45 אחוזים מהירדנים, בעיקר צעירים, חפצים גם הם להגר. איננו יודעים כמה מהם מוגדרים פליטים או עקורים, אך מחנות הפליטים בלבנון מראים תמונה פסימית של הנטייה הגורפת של פליטים להגר. אינני חושב שיש למישהו נתונים מוצקים על גורל הפלסטינים בסוריה, אבל הוא לא שונה מגורלם של הפליטים הפלסטינים בעיראק.
 
המציאות הפלסטינית היא פסימית גם בלעדיי. אולם אני מנסה להזכיר לאליטות הפוליטיות והמשכילות ולפעילים בפלסטין הכבושה ובפזורה הפלסטינית שהסטאטוס קוו אנטה לא יימשך לנצח. המציאות היא דינמית, ובדרך כלל פועלת לרעת האינטרס הפלסטיני. האזרחים הפשוטים, השקטים וחסרי האונים הם אלה שבידיהם הפתרון והמוצא והיכולת לקבל החלטות. ואני מתכוון לכולם ללא יוצא מן הכלל.
 

 
עורייב אלרנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני, מנהל מכון אל־קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם ביומון הירדני א-דוסתור ב-28 בספטמבר 2019. תרגם מערבית: תאמר סעיד
רבים טוענים כי המדיניות של ישראל להחריב כל הזדמנות לפתרון של שתי מדינות תוביל בהכרח לפתרון של מדינה אחת. יש כאלו שמייעצים לישראל ומזהירים אותה מהסכנות הטמונות לאופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה בתרחיש זה. מנגד, גם את הפלסטינים מזהירים מפני אותו תרחיש במחשבה שבמדינה האחת יהיה שלטון גזעני שמתבסס על אפרטהייד. ישנו גם זרם שלישי שסבור שלאחר שהחלום להגדרה עצמית במדינה עצמאית התנגש בגדר ההפרדה ובהתנחלות הגזענית, פתרון המדינה האחת הוא האפשרות הטובה ביותר עבור הפלסטינים. יש הרבה שיקולים, אך המסקנה היא אחת: פתרון שתי המדינות, על אף מגרעותיו, הוא עדיין הפתרון הטוב ביותר לסכסוך הישראלי–פלסטיני.
 
אלה הדברים שעולים מתוך סקרי דעת קהל בקרב פלסטינים וישראלים: רוב פלסטיני הולך וגדל משוכנע כי פתרון שתי המדינות כבר אינו אפשרי, אך כמעט אותו רוב עדיין מאמין שזהו הפתרון הטוב ביותר. במקביל, אחוז התומכים בפתרון מדינה אחת נמצא בעלייה. בצד הישראלי, פתרון המדינה האחת נדחה מכל וכול ברוב מוחץ של הישראלים היהודים. לעומת זאת, פתרון שתי המדינות מקבל תמיכה שמתנדנדת בין שליש למחצית כמעט, אך ללא: חלוקת ירושלים, זכות השיבה, פינוי התנחלויות ומתן ריבונות לפלסטינים על אדמותיהם, מקורות המים שלהם, גבולותיהם והמרחב האווירי שלהם. כל זה הרבה פחות ממדינה, ורק קצת יותר מאוטונומיה.
 
הדיון מרובה הצדדים על פתרון המדינה האחת ועל פתרון שתי המדינות מצטמצם כמעט לחלוטין סביב שתי אפשרויות אלו בלבד מבלי לשקול שום אופציה אחרת, במיוחד בצד הישראלי. לימין הישראלי יש עדיין קורטוב של היגיון, למרות גזענותו ותחושות הניצחון והעליונות שלו על הפלסטינים. הוא לא רוצה ולעולם לא יסכים לסיפוחם של שלושה מיליון פלסטינים מהגדה המערבית ושל שני מיליון פלסטינים נוספים מעזה לישראל. הימין לא יכול לסבול את המיעוט הפלסטיני בתוך הקו הירוק, שמעולם לא היה "ירוק", והוא בהחלט לא מעלה בדעתו את האפשרות להוסיף עוד חמישה מיליון פלסטינים (ונניח בצד את סוגיית הפליטים והעקורים) לכמעט שני מיליון ערבים פלסטינים המחזיקים באזרחות ישראלית. אלו כבר מהווים את הסיעה השלישית בגודלה בכנסת ה־22.
 
זרם זה כובש מעמד הולך ומתרחב במפה הפוליטית והמפלגתית הישראלית, והוא שותף להגדרה מחדש של כל מרכיביה מקצה הימין לקצה השמאל. הפתרונות שלו, שנמצאים מחוץ לשני הפתרונות הקלאסיים, הם: מודל ה"בנטוסטאנים" ו"אֶמירות עזה", שאולי תהיה מרכז הכובד ועמוד השדרה של הישות הפלסטינית המתהווה – סיבוך של ירדן ומצרים בפרויקטים שעשויים ללבוש צורות פדראליות וקונפדראליות ואולי סוג של חלוקת תפקידים. זרם זה מאמין ברעיון "ירדן היא פלסטין" מבית היוצר של השמאל הישראלי, שהמציא את תיאוריית "האופציה הירדנית". המהלך היחיד שמאגד בין הימין לבין שאריות המרכז והשמאל בישראל הוא הרצון לבלוע כמה שיותר שטח פלסטיני ולהיפטר מכמה שיותר אוכלוסייה פלסטינית. בשביל אלה, העתיד אינו מצומצם בין האפשרויות של מדינה אחת או שתי מדינות, אלא פתוח לאופציה שלישית, אזורית – ששותפיה אינם פלסטינים ופתרונותיה הם מחוץ לפלסטין.
 
אריאל שרון לא היה הראשון ששם לב לאופציה שלישית זו כאשר החליט לסגת באופן חד־צדדי מרצועת עזה, אך הוא, שהיה ידוע כבולדוזר, היה הראשון שהגשים את החזון הזה. שרון הצליח ואנחנו נכשלנו. עזה היא כבר לא בעיה ישראלית מלבד בהקשרים ביטחוניים: לאחר 2006 היא הפכה לבעיה פלסטינית. בישראל יש מי שחושב ומתכנן תרחיש דומה, בקווים כלליים, עבור הגדה המערבית: התנתקות מריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים, תכנון עתידם עם השכנים האזוריים, בתיאום מרצון או בכפייה, ודחיקת האוכלוסייה הפלסטינית החוצה. הדבר לא ייעשה בהכרח על ידי העמסתם על משאיות ענק; ישנן דרכים שקטות וזולות יותר להגעה להסדרים שייכפו על הפלסטינים ועל סביבתם גם אם כולם יתנגדו.
 
בל נשכח שאנשים בוושינגטון התחילו לחשוב באותו אופן סביב מה שמכונה "עסקת המאה". אני לא שולל שלעסקה זו קיים חלק שני – "עסקת המאה 2", וכתבתי על כך בעבר, שתתמקד בעיקר בעיצוב המתווה הסופי של אמירות עזה ומובלעות הגדה המערבית.
 
בל נתרשם מהסיסמאות הרומנטיות שחושפות בלבול וחוסר אונים ולא חשיבה ריאלית או אופטימיות. הסקרים האחרונים בפלסטין מראים שכמעט שליש מהתושבים בגדה המערבית וברצועת עזה רוצים להגר, בעיקר צעירים. סקרים עדכניים בירדן הראו כי 45 אחוזים מהירדנים, בעיקר צעירים, חפצים גם הם להגר. איננו יודעים כמה מהם מוגדרים פליטים או עקורים, אך מחנות הפליטים בלבנון מראים תמונה פסימית של הנטייה הגורפת של פליטים להגר. אינני חושב שיש למישהו נתונים מוצקים על גורל הפלסטינים בסוריה, אבל הוא לא שונה מגורלם של הפליטים הפלסטינים בעיראק.
 
המציאות הפלסטינית היא פסימית גם בלעדיי. אולם אני מנסה להזכיר לאליטות הפוליטיות והמשכילות ולפעילים בפלסטין הכבושה ובפזורה הפלסטינית שהסטאטוס קוו אנטה לא יימשך לנצח. המציאות היא דינמית, ובדרך כלל פועלת לרעת האינטרס הפלסטיני. האזרחים הפשוטים, השקטים וחסרי האונים הם אלה שבידיהם הפתרון והמוצא והיכולת לקבל החלטות. ואני מתכוון לכולם ללא יוצא מן הכלל.
 

 
עורייב אלרנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני, מנהל מכון אל־קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם ביומון הירדני א-דוסתור ב-28 בספטמבר 2019. תרגם מערבית: תאמר סעיד
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה