מאמרים
מאמר
תמונת אילוסטרציה: הפרלמנט האירופי, מתוך פליקר
18.11.2020

השמרנים הפלסטינים שמתנגדים לחוק להגנת המשפחה

"קיצונים דתיים מתנגדים לחוק הפלסטיני להגנת משפחה, שנועד להגן על 29 אחוז מהנשים הפלסטיניות הסובלות מאלימות. מדוע? משום שהם אלופי ההטעיה וההכחשה, ואינם מתייחסים למציאות. בפועל החוק אינו מאיים על הדת ואינו סותר אותה". דעה
מכון המחקר יבוס הזמין אותי לאחרונה להשתתף בכנס זום. הכנס עסק בחוק להגנת המשפחה, חוק שמטרתו להגן על בני המשפחה מאלימות. לא היססתי להשתתף, משום שמארגן הכנס הבהיר לי שהם שואפים שבכנס יתקיים דיאלוג שיכלול מגוון דעות על החוק. 
 
אולם עד מהרה התברר שהמכון פעל בחוסר תום לב וכנגד יסודותיו של השיח הדמוקרטי משום שהדיון המצטמצם לשתי השקפות. האחת, שאני ייצגתי, בדבר החשיבות של אישור החוק ללא דיחוי למרות מגרעותיו, והשנייה השוללת את החוק שייצגו אותה ארבעה דוברים. ההעדפה הברורה לעמדה המתנגדת לחוק לא הסתכמה בחוסר האיזון המספרי. מארגני הכנס בחרו באופן מכוון משתתפים הומוגניים בעלי דרישה אחת: לסתום את הגולל על החוק ולהניח אותו במגירה. הם נתנו לתירוצים ולהצדקות שלהם גוון דתי, אף שלא מניה ולא מקצתיה.
 
כדי להבהיר, אומר: הטיוטה של החוק להגנת המשפחה היא תוצאה של הסכמות בין הגורמים הפועלים בוועדה שהורכבה לטובת ניסוח החוק. אלו גורמים מהמשרדים הרלוונטיים בממשלה, וביניהם, מן הסתם, מוסדות הדת הפורמליים, שלא ראו סתירה בין האסלאם לבין החוק. הגורמים הדתיים התנגדו לכמה סעיפים, ולכן חלק מהם נמחקו או עברו לחוק העונשין. האם יש חילוקי דעות בין הקיצוניים הדתיים מחוץ לממסד לבין אלה שבתוכו? ומדוע הוכרזה טיוטת החוק כמנוגדת לאסלאם?
 
מעניין לציין שהחוק להגנת המשפחה מפני אלימות כלל לא היה חלק מהדיון בכנס ושהמשתתפים לא קראו אותו. כותרת הכנס הייתה עילה מספקת עבורם לחזור ולתקוף את אמנת סידאו, אמנת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים. רבים מהמשתתפים לא קראו את האמנה הזו גם כן, ובכל זאת תקפו אותה כדי להפוך את המחלוקת לפוליטית. המערכה היא פוליטית ורעיונית ונועדה להסית את החברה, להפחידה ולקבוע מי אדוק ומי כופר, כל זאת מתוך מטרה לפלגה ולסכסך בין חבריה. יתר על כן, אין קשר בין אמנת סידאו לבין חוק הגנת המשפחה, והאמנה כלל לא הוזכרה בדברי הפתיחה לחוק. היא פורסמה בשנת 1979 כדי לקדם שוויון ולמגר אפליה על רקע מגדרי, ופלסטין חתמה עליה רק בשנת 2014. מנגד, השתדלנות והעבודה בפועל על חוק הגנת המשפחה התחילו כבר ב־2005, ומאז עלו לדיון שמונה טיוטות שלא באו לידי מימוש.
 
כשאני מקבצת את דבריהם של הדתיים הקיצוניים בכנס ואת אלה שמופצים במפגשי תומכיהם, אני שמה לב שהדוברים הראשיים פשוט לא קראו את החוק. הדבר ניכר מתוך הערות וטעויות רבות המופצות בזדון, ואפשר להסיק ללא קושי שלא מדובר בריבוי דעות ובמחלוקת תרבותית, אלא בחתירה ברורה להריגתו של החוק טרם בא לעולם.
 
הקיצוניים הדתיים הם אלופי ההטעיה והכחשת המציאות. הם אינם מוצאים טעם בדיון בנתוני האלימות, ונקודת המוצא היחידה שלהם היא דמוניזציה של אמנת סידאו. על הדרך, הם תוקפים גם את הארגונים הפמיניסטיים משום שהאחרונים חושפים את האלימות ומפעילים לחץ כדי לטפל בה.
 
שיעור הנשים החשופות לאלימות עלה לעשרים ותשעה אחוזים לפי הסקר האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל בעיני הקיצוניים, אין בכך שום איום על שלמות המשפחה. קורבנות רבים מספור סובלות מהאלימות הגואה, בין אם זו אלימות גופנית, מילולית או מינית, ונתונות לדיכוי ולמעצר בית, אך את הקיצונים הדתיים זה לא מעניין. כל אלה אינם גורמים להרס הקשרים המשפחתיים ולפרימתם; מה שמסוכן הוא אמנת סידאו שעדיין לא יושמה! בשיח הפופוליסטי שלהם אין מקום לקבוצות החלשות והמוחלשות. הם אינם רואים את הקורבנות בכלל. לנגד עיניהם עומדים האינטרסים הפוליטיים שלהם והאג'נדה החשוכה שלהם העטופים באצטלה דתית. חוצפה שאין כדוגמתה.
 
החוק אינו מאיים על הדת ואינו סותר אותה וגם אינו יכול לעשות זאת. אף אחד אינו מסוגל לנתק בין החברה לבין הדת. גם בחברות חילוניות שבהן הופרדה הדת מהמדינה לא נפגעה דתן של החברות. הדתיים הקיצונים מפיצים דעות שגויות בציבור ומנצלים את המצב העגום ואת התסכול כדי להפיץ את האג'נדה שלהם.
 
ההשקפה הסלפית הזו מתקיימת במציאות מקבילה. כאשר החוק מנותק מהמציאות, כוחות חברתיים תובעים שהחוק ישונה באופן המשקף את המתרחש. דתיים קיצונים אינם מכירים בתמורות חברתיות ובהשלכותיהן על החיים ועל היחסים האנושיים משום שהם חיים בעבר. אולם בעולם המודרני יש לאינדיבידואלים, לרבות נשים, מעמד, תפקיד ומודעות גוברת לזכויותיהם.
 
לדעת הקיצונים, חוק המעמד האישי הנוהג מ־1960 עדיין רלוונטי. הוא אף זוכה להילה של קדושה, אף שבני אדם חוקקו אותו משום שהם רוצים לעכב את השינוי ולדכא אותו מחשש לאובדן כוח ושליטה. במקום לטרוח על פסיקת הלכה, הם מסתמכים על פסיקות בנות חמש מאות שנה של חכמי הלכה שפג תוקפן מזמן.
 
בקיצור, מה הם רוצים? למה לזמן אותנו לכנסים שלהם אם הם לא מאמינים בפלורליזם תרבותי ורעיוני ודוחים את האחר? כנס יבוס, כך אני מתרשמת מנסיבותיו ומתוצאותיו, הוא חלק ממתקפה חדשה על אמנת סידאו שתתמקד באלו שמגינות על זכויות האישה והאדם, אחרי שמתנגדי האמנה רשמו הצלחה מסחררת בסיכול היישום שלה ברשות הפלסטינית.
 
לסיום, אני רוצה ללחוש משהו באוזנו של ראש הממשלה ד"ר מוחמד אשתייה: הקיצונים הרחיבו את פעילותם בתקופתך באופן חסר תקדים. תוכניותיהם עלו יפה והם הפילו חוקים רבים שכבר עלו לדיון כמו החוק להגבלת גיל הנישואין. הם הצליחו לסחוט אתכם ולחלץ הישגים לעצמם בהקשר של סידאו, וכעת הם על סף חיסול החוק להגנת המשפחה מאלימות. האם זהו גורלנו תחת הממשלה שלך?
 
רימא כתאנה נזאל היא פעילה פמיניסטית פלסטינית, פוליטיקאית וחברה במועצה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני אל־איאם הרואה אור ברמאללה. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: שאול עזריאל

בשיתוף עם מאמרים נוספים