כלי התקשורת הפלסטיניים: נרטיבים ומציאות על מסלול התנגשות
אינתיפדאת הסכינים, זירת פיגוע בירושלים נובמבר 2015 (פייסבוק משטרת ישראל)
Below are share buttons

כלי התקשורת הפלסטיניים: נרטיבים ומציאות על מסלול התנגשות

איך מסבירה חמאס את מאבקה במשגרי הרקטות? איך סכינאי הוא גיבור וקורבן בעת ובעונה אחת? מה קורה כשהאידאולוגיה מתנגשת חזיתית במציאות?

במאמרים הקודמים בסדרה הצגתי כמה נרטיבים פלסטיניים, והדגמתי כיצד הם באים לידי ביטוי במינוח התקשורתי ובאופן פעולתם של אמצעי התקשורת. הראיתי שלא תמיד קל לזהות את הנרטיבים ולהגדיר אותם, כיוון שלרוב הם מתבטאים בתחום הלא־מודע של תודעת אמצעי התקשורת וצרכניה.

עם זאת, בהיותנו צרכני תקשורת ובני אדם החיים בחברה מסוימת, אנו נחשפים אליהם יום־יום בדרכים רבות והם מעצבים את תפיסת המציאות שלנו. ראינו גם שהנרטיבים הם אידאות החורגות מתחום התקשורת: הם מופיעים גם בסרטים, במחזות, במערכונים, ובמטבעות לשון שגורים. לעתים קרובות הנרטיבים מתנגשים במציאות, במצבים כאלה נוצרים דיסוננסים קוגניטיביים, והניסיון ליישב אותם מלווה בסתירות ובדילמות.

דוגמה מייצגת שתבהיר את הדברים אפשר למצוא בדבריו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, שטבע את הביטוי "שמשון המסכן" לציון מדינת ישראל – מדינה ענייה אך בעלת צבא חזק. הסתירה הפנימית הגלומה בביטוי הזה מתבטאת גם ביחסם של ישראלים רבים למצב הביטחוני בכלל, ולעימות המתמשך עם הפלסטינים בפרט: אף שהם מאמינים בעוצמתה הצבאית של מדינתם, הם חוששים שהאויבים המקיפים אותה והאנטישמיות העולמית מאיימים על קיומה איום של ממש. דוגמאות נוספות לדילמות העולות מהתנגשות הנרטיבים הזאת ולדיונים בתפיסת "שמשון המסכן" אפשר למצוא כאן וכאן.

נרטיבים ומציאות

כידוע, תנועת חמאס עלתה לשלטון בבחירות 2006, ותפסה את השלטון ברצועת עזה בהפיכה צבאית בשנת 2007. המעבר לזירה הפוליטית והעימותים הצבאיים עם ישראל אילצו את חמאס לעבור טרנספורמציה הדרגתית מארגון ל"מדינונת". בניגוד למה שסבורים רבים, חמאס התמתנה בהדרגה לאורך השנים (אם כי לא הכירה בישראל), אף שהתמתנות זו לא קיבלה ביטוי רשמי בתקשורת החמאס.

לדוגמה, אם נבחן את תנאי התהד'אה (רגיעה) בחודשים שקדמו למבצע עופרת יצוקה (בסוף 2008), נמצא שחמאס ירתה "עשרות רקטות קטנות", אף על פי שבאופן מוצהר התקיימה הפסקת אש. כידוע, בין 2008 ל־2014, ניהלו חמאס וישראל כמה סבבי לחימה, וביניהם היו תקופות רגיעה והסלמות ברמות שונות. במהלך ההתלקחות שבעקבות מחאת הגדר, שהחלה בסוף מרץ 2018, שיגרה הזרוע הצבאית של חמאס רקטות לעבר ישראל בפעם הראשונה מאז 2014. את הרקטות המעטות יחסית מ־2014 עד 2018 שיגרו בעיקר ארגונים סלפיים ברצועת עזה, ולא חמאס. גם אם רוב הישראלים אינם יודעים זאת בשל השימוש המועט במונח תהדא'ה בתקשורת הישראלית, למעשה בין 2014 ל־2018 הייתה תהדא'ה מוצלחת הרבה יותר מזאת ששררה לפני עופרת יצוקה.

חמאס פעלה נגד משגרי הרקטות בכמה הזדמנויות. כיצד מתרצת חמאס את המאבק במשגרי הרקטות? הרי לכאורה, על פי אתוס ה"מוקאוומה" (ההתנגדות), עליה לעודדם? לדברי חמאס יש למנוע ירי רקטות מטעמי "אחריות לאומיות" (מסא'וליה וַטניה). ביטוי זה לא היה בשימוש חמאס בזמן עלייתה לשלטון ב־2006, כשחמאס עדיין שיגרה רקטות לעבר ישראל כדבר שבשגרה. פירוש הדבר הוא שיש להימנע לעתים משיגור רקטות כדי להגן על תושבי עזה מפני אפשרות של הסלמה בעיתוי לא רצוי.

תנועת פת"ח מצִדה התאימה את רעיון המוקאוומה לעמדתה הנוכחית, שלפיה אין להפעיל טרור נגד ישראל, ובמקום זאת עדיף לקיים הפגנות לא אלימות ולפעול נגד ישראל בתחומי הדיפלומטיה והמשפט הבין־לאומי. התאמה זו באה לידי ביטוי במושג "מוקאוומה סלמיה" (התנגדות בדרכי שלום). על רקע זה אפשר גם להבין את קיתונות הגידופים ששפכו ארגונים פלסטיניים לוחמניים על ראשו של הנשיא מחמוד עבאס בעקבות התבטאותו ב־2014 ששיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל "קדוש".

דוגמה נוספת להתנגשות של נרטיב במציאות אפשר למצוא ביחסו של הנשיא מחמוד עבאס לרעיון השיבה הפלסטינית שהוא חלק מהנרטיב "עם כבוש שאינו מכיר במדינת ישראל". עבאס נדרש לא פעם לשאלת זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם ההיסטוריים, והצהרותיו בנושא מבטאות, ברובן המכריע, את ההבנה שלא תהיה שיבה במספרים גדולים, ושיידרשו פשרה ופתרון מוסכם בנושא.

התנגשות נרטיבים

אינתיפאדת הסכינים ב־2015 סיפקה דוגמה מאלפת להתנגשות נרטיבים. התפרסמו אז דיווחים המאשימים את ישראל בפברוק פיגועים (הנחת סכין בדיעבד לצד גופת ההרוג) וב"הוצאה להורג בדם קר" של הסכינאי, לצד דיווחים המאדירים את השהיד הגיבור שביצע את אותו הפיגוע ממש. גם אם נניח לשם הדיון שמנקודת המבט הפלסטינית ייתכן שהיו מקרים משני הסוגים, חשוב לציין שלעתים דיווחים סותרים על מקרה מסוים הופיעו באותו כלי תקשורת. כיצד זה ייתכן? סתירות כאלה מעידות על התנגשות חריפה בין נרטיב המוקאוומה לנרטיב שכיניתי "אנחנו לבד במערכה, נלחמים במזימות". אפילו כלי תקשורת פלסטינית מקצועי כמו סוכנות הידיעות מען נקלע לדילמה ולא הצליח להחליט איזה נרטיב לאמץ ביחס לפיגועים.

לסיכום, הנרטיבים הפלסטיניים נתקלים לעתים קרובות במציאות מאתגרת, וכלי התקשורת והגופים הפוליטיים הדבקים בהם נאלצים לשנותם ולהתאימם ככל האפשר למצב בשטח. במקרים מסוימים אי אפשר לעשות זאת, והסתירות נותרות בעינן. אינני סוציולוג, אבל אני משער שתופעה זאת קיימת בכל העמים, שכן לכל העמים יש אתוסים ונרטיבים מכוננים. 

כאן מגיעה לסיומה סדרת המאמרים בנושא כלי התקשורת הפלסטיניים והנרטיבים השולטים בהם. אני מקווה שהקוראים יסתייעו בה כדי "להיכנס לנעליהם" של הכתבים והכותבים הפלסטיניים, וכדי לבחון את דבריהם בחינה מושכלת ועניינית יותר.

במאמרים הקודמים בסדרה הצגתי כמה נרטיבים פלסטיניים, והדגמתי כיצד הם באים לידי ביטוי במינוח התקשורתי ובאופן פעולתם של אמצעי התקשורת. הראיתי שלא תמיד קל לזהות את הנרטיבים ולהגדיר אותם, כיוון שלרוב הם מתבטאים בתחום הלא־מודע של תודעת אמצעי התקשורת וצרכניה.

עם זאת, בהיותנו צרכני תקשורת ובני אדם החיים בחברה מסוימת, אנו נחשפים אליהם יום־יום בדרכים רבות והם מעצבים את תפיסת המציאות שלנו. ראינו גם שהנרטיבים הם אידאות החורגות מתחום התקשורת: הם מופיעים גם בסרטים, במחזות, במערכונים, ובמטבעות לשון שגורים. לעתים קרובות הנרטיבים מתנגשים במציאות, במצבים כאלה נוצרים דיסוננסים קוגניטיביים, והניסיון ליישב אותם מלווה בסתירות ובדילמות.

דוגמה מייצגת שתבהיר את הדברים אפשר למצוא בדבריו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, שטבע את הביטוי "שמשון המסכן" לציון מדינת ישראל – מדינה ענייה אך בעלת צבא חזק. הסתירה הפנימית הגלומה בביטוי הזה מתבטאת גם ביחסם של ישראלים רבים למצב הביטחוני בכלל, ולעימות המתמשך עם הפלסטינים בפרט: אף שהם מאמינים בעוצמתה הצבאית של מדינתם, הם חוששים שהאויבים המקיפים אותה והאנטישמיות העולמית מאיימים על קיומה איום של ממש. דוגמאות נוספות לדילמות העולות מהתנגשות הנרטיבים הזאת ולדיונים בתפיסת "שמשון המסכן" אפשר למצוא כאן וכאן.

נרטיבים ומציאות

כידוע, תנועת חמאס עלתה לשלטון בבחירות 2006, ותפסה את השלטון ברצועת עזה בהפיכה צבאית בשנת 2007. המעבר לזירה הפוליטית והעימותים הצבאיים עם ישראל אילצו את חמאס לעבור טרנספורמציה הדרגתית מארגון ל"מדינונת". בניגוד למה שסבורים רבים, חמאס התמתנה בהדרגה לאורך השנים (אם כי לא הכירה בישראל), אף שהתמתנות זו לא קיבלה ביטוי רשמי בתקשורת החמאס.

לדוגמה, אם נבחן את תנאי התהד'אה (רגיעה) בחודשים שקדמו למבצע עופרת יצוקה (בסוף 2008), נמצא שחמאס ירתה "עשרות רקטות קטנות", אף על פי שבאופן מוצהר התקיימה הפסקת אש. כידוע, בין 2008 ל־2014, ניהלו חמאס וישראל כמה סבבי לחימה, וביניהם היו תקופות רגיעה והסלמות ברמות שונות. במהלך ההתלקחות שבעקבות מחאת הגדר, שהחלה בסוף מרץ 2018, שיגרה הזרוע הצבאית של חמאס רקטות לעבר ישראל בפעם הראשונה מאז 2014. את הרקטות המעטות יחסית מ־2014 עד 2018 שיגרו בעיקר ארגונים סלפיים ברצועת עזה, ולא חמאס. גם אם רוב הישראלים אינם יודעים זאת בשל השימוש המועט במונח תהדא'ה בתקשורת הישראלית, למעשה בין 2014 ל־2018 הייתה תהדא'ה מוצלחת הרבה יותר מזאת ששררה לפני עופרת יצוקה.

חמאס פעלה נגד משגרי הרקטות בכמה הזדמנויות. כיצד מתרצת חמאס את המאבק במשגרי הרקטות? הרי לכאורה, על פי אתוס ה"מוקאוומה" (ההתנגדות), עליה לעודדם? לדברי חמאס יש למנוע ירי רקטות מטעמי "אחריות לאומיות" (מסא'וליה וַטניה). ביטוי זה לא היה בשימוש חמאס בזמן עלייתה לשלטון ב־2006, כשחמאס עדיין שיגרה רקטות לעבר ישראל כדבר שבשגרה. פירוש הדבר הוא שיש להימנע לעתים משיגור רקטות כדי להגן על תושבי עזה מפני אפשרות של הסלמה בעיתוי לא רצוי.

תנועת פת"ח מצִדה התאימה את רעיון המוקאוומה לעמדתה הנוכחית, שלפיה אין להפעיל טרור נגד ישראל, ובמקום זאת עדיף לקיים הפגנות לא אלימות ולפעול נגד ישראל בתחומי הדיפלומטיה והמשפט הבין־לאומי. התאמה זו באה לידי ביטוי במושג "מוקאוומה סלמיה" (התנגדות בדרכי שלום). על רקע זה אפשר גם להבין את קיתונות הגידופים ששפכו ארגונים פלסטיניים לוחמניים על ראשו של הנשיא מחמוד עבאס בעקבות התבטאותו ב־2014 ששיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל "קדוש".

דוגמה נוספת להתנגשות של נרטיב במציאות אפשר למצוא ביחסו של הנשיא מחמוד עבאס לרעיון השיבה הפלסטינית שהוא חלק מהנרטיב "עם כבוש שאינו מכיר במדינת ישראל". עבאס נדרש לא פעם לשאלת זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם ההיסטוריים, והצהרותיו בנושא מבטאות, ברובן המכריע, את ההבנה שלא תהיה שיבה במספרים גדולים, ושיידרשו פשרה ופתרון מוסכם בנושא.

התנגשות נרטיבים

אינתיפאדת הסכינים ב־2015 סיפקה דוגמה מאלפת להתנגשות נרטיבים. התפרסמו אז דיווחים המאשימים את ישראל בפברוק פיגועים (הנחת סכין בדיעבד לצד גופת ההרוג) וב"הוצאה להורג בדם קר" של הסכינאי, לצד דיווחים המאדירים את השהיד הגיבור שביצע את אותו הפיגוע ממש. גם אם נניח לשם הדיון שמנקודת המבט הפלסטינית ייתכן שהיו מקרים משני הסוגים, חשוב לציין שלעתים דיווחים סותרים על מקרה מסוים הופיעו באותו כלי תקשורת. כיצד זה ייתכן? סתירות כאלה מעידות על התנגשות חריפה בין נרטיב המוקאוומה לנרטיב שכיניתי "אנחנו לבד במערכה, נלחמים במזימות". אפילו כלי תקשורת פלסטינית מקצועי כמו סוכנות הידיעות מען נקלע לדילמה ולא הצליח להחליט איזה נרטיב לאמץ ביחס לפיגועים.

לסיכום, הנרטיבים הפלסטיניים נתקלים לעתים קרובות במציאות מאתגרת, וכלי התקשורת והגופים הפוליטיים הדבקים בהם נאלצים לשנותם ולהתאימם ככל האפשר למצב בשטח. במקרים מסוימים אי אפשר לעשות זאת, והסתירות נותרות בעינן. אינני סוציולוג, אבל אני משער שתופעה זאת קיימת בכל העמים, שכן לכל העמים יש אתוסים ונרטיבים מכוננים. 

כאן מגיעה לסיומה סדרת המאמרים בנושא כלי התקשורת הפלסטיניים והנרטיבים השולטים בהם. אני מקווה שהקוראים יסתייעו בה כדי "להיכנס לנעליהם" של הכתבים והכותבים הפלסטיניים, וכדי לבחון את דבריהם בחינה מושכלת ועניינית יותר.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה