מאמרים
מאמר
מתוך הקליפ של דאבור ושב ג'דיד (צילום מסך מתוך יוטיוב)
15.08.2021

"בעזה חופרים מנהרות וחוזרים בשק": על ראפ פלסטיני בועט

באפריל האחרון, בזמן ששוטרים התעמתו עם מפגינים בשיח' ג'ראח, צמד ראפרים פלסטיני העלו ליוטיוב את השיר "אין אן", או בעברית "הגיע הזמן ש...". הוא צבר עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב כשייחודו המרכזי הוא הבהירות הפוליטית הנובעת ממנו: מסרים ישירים הקוראים למאבק בשפה של "הרחוב"
ב־30 באפריל 2021, שעה שבשיח' ג'ראח התעמתו שוטרים עם מפגינים יהודים וערבים בסבב אלימות נוסף, נפל דבר ביוטיוב, אבל לא רק. צמד הראפרים הפלסטיני דאבור ושב ג'דיד העלו ליוטיוב את השיר "אין אן" – "הגיע הזמן ש...". מאז שפורסם, צבר השיר עשרות מיליוני צפיות והשמעות ביוטיוב וברשתות חברתיות אחרות, וייחודו המרכזי, בראייתנו, הוא הבהירות הפוליטית הנובעת ממנו. 
 
השיר הוא מניפסט פוליטי מובהק, בעל מסרים ישירים הקוראים למאבק ובשפה המעניקה לטקסט ולמוזיקה זהות "רחובית". צמד הראפרים הפלסטינים שגדלו במקור בשכונת אבו טור, מציגים נרטיב של מנצחים וחזקים, והם אינם מתביישים למתוח ביקורת על הכיבוש הישראלי מצד אחד ועל אנשי הרשות הפלסטינית מצד שני, שלטענתם מכרו את מולדתם לכובשים.
 
חומת ההפרדה כאלמנט מרכזי בקליפ
את הטקסט והשירה מלווה קליפ שמתחיל בהצגת כותרת השיר הנכתבת מאותו בטון אפור ומדכא שממנו עשויה חומת ההפרדה. מבחינת הצופה והמאזין, יצירת צמד המילים "הגיע הזמן ש..." והצגת חומת ההפרדה אינן מצריכות השלמה למשפט, ונראה כי ברור לכל הצדדים שהגיע הזמן להחריב את החומה המפלגת את המולדת הפלסטינית. צמד הראפרים מלווים, כמיטב המסורת של שירי הגנגסטה ראפ (Gangsta Rap) ב"כנופייה" שלהם, שעה שאלה מגחיכים הלכה למעשה את החומה האימתנית והופכים אותה למקום בילוי ומתעלמים מהנוכחות הצבאית במגדלי השמירה ובמצלמות האבטחה הרבות הפזורות לאורכה. 
 
אולם לא רק בהגכחת החומה עוסקים השיר והקליפ המלווה אותו. הטקסט של השיר עוסק רבות בהנעה לפעולה תוך שהוא מפיל את חומות ההפרדה שבין החלקים הפלסטיניים השסועים. "הכנופייה" מתכנסת לצד "דיוואן האומץ" – מעין לשכה אפורה הממוקמת למרגלות גדר ההפרדה. האווירה טעונה ואלימה, והם עוסקית בפריקת ארגזי סחורה. הארגזים הנפרקים לצריכה הם "ארגזי אומץ". כך, בצורה פשטנית ולא מתוחכמת, הטקסט יוצר חיבור ברור בין אנשי הגדה המערבית לתושבי עזה ולגיבורים היושבים בבתי הכלא הישראליים המיועדים בעיקרם לפלסטינים. באופן זה נוצר מרחב גיאוגרפי אחיד שבו מרוסקת חומת ההפרדה. 
 
في بغزة رجال تحفر أنفاق                בעזה הגברים חופרים מנהרות
ترجع بشوال وملان أشلاء               חוזרים בשק וחלקי אברים 
بلجان بلجان                                 בלגן בלגן
بلجان بلجان                                 בלגן בלגן
بالجدعنة أنا فاتح دكان                     באומץ אני פותח חנות
 
צמד הראפרים מזכירים את מתקני המעצר אל־ג'למה (בית המעצר קישון) ונפחא. האסירים הביטחוניים שוהים בבתי הסוהר הישראליים באגפים המחולקים על פי השתייכות ארגונית במטרה למנוע מצב של פגיעות הדדיות. אולם בנפחא מיושמת גם מדיניות של הפרדה כפולה על פי השתייכות גיאוגרפית: ישנה הפרדה בין אסירים שמוצאם מיהודה ושומרון ובין אלה שמוצאם מרצועת עזה. 
 
أنا قرش أنا قرش أنا قرش أنا سمكة                 אני כריש, אני כריש, אני דג
وصحابي ملان في الجلمة                             החברים שלי ממלאים את אל־ג'למה
بنجتمع بنعمل غلبة                                     אם נתכנס נעשה צרות
 
"דיוואן האומץ" שתופס מקום מרכזי בקליפ המלווה, מזכיר באופן סמלי גם סוג של כלא - החצר הצפופה, הסורגים הצפופים ומצלמות האבטחה. כך גם שני סוגי הצילומים שמלווים את הקליפ. הראשון הוא הצבעים הטבעיים בתאורה לא־מלאכותית למורדות חומת ההפרדה. אולם מדי פעם הקליפ מציג צילומים מטושטשים ובצבעים דהויים יותר, המעניקים תחושה של מאבק אלים, מסוג האיכות של סרטונים שפורסמו במהלך האינתיפאדה השנייה על ידי הפלגים הפלסטיניים. 
 
גם שילובה של המילה העברית "בלגן" בשיר, הבאה ככל הנראה לסמל כוח, היא בבחינת אימוץ מונח של האויב. אולם בה בעת המילה גם מסמלת את הניתוק הפיזי והכפוי שבין ישראל לגדה בחסות גדר ההפרדה. החומה יצרה מצב שבו דור שלם של פלסטינים, בני דורם של הראפרים, אינו מכיר את ישראל, לא ביקר בה מעולם ואינו יודע לדבר עברית. עבורם, האפשרות הכמעט יחידה כיום ללמוד עברית היא בין כותליהם של בתי הסוהר הישראליים. 
 
יכול להיות שחלק מהפופלאריות הרבה שהשיר זכה ועודנו זוכה לה – מעבר למוסיקה הנהדרת שלו והטסקט המאוד ישיר שלו – תלוי בעצם היותו א־מפלגתי. כלומר, השיר מאדיר את ההתנגדות ומתעלה מעבר לשיקולי הפלגים השונים בחברה הפלסטינית. המיקוד הוא בפעולה ולא בשחקן המבצע אותה. צמד הראפרים מצביעים באופן זה על ירידת כוחם של השחקנים הוותיקים בזירה הפלסטינית ומעבירים את המקל להתנגדות אל היחידים, אל אלה הלא־מזוהים. מכאן יוצא שהקריאות של דאבור ושב ג'דיד לתגובה אלימה לכיבוש שבות ומזכירות את גל האירועים של 2015–2016, אז גדלה קבוצת האסירים הביטחוניים שפעלה ללא הנהגה מוסדרת. 
מאמרים נוספים