אופק
מאמר
הכנרת והזמרת העיראקית נור איברהים, באולפן במוסול, פברואר 2021 (רויטרס)
06.05.2021

מנגנות עם דמעות בעיניים: המוזיקאיות של עיראק

בעיראק לא מקובל כלל שאישה תבחר לנגן, במיוחד לא מוזיקה מודרנית או מערבית - אפילו אם היא מהמעמד הגבוה. ובכל זאת, המוזיקה הפכה למפלט עבור נשים רבות במדינה, לרבות במחנות הפליטים
"אנחנו נפגשים כל ערב מחוץ למחנה הפליטים, ורוקדים את הצער שלנו. אנחנו בוכים בעודנו שרים. אין לנו כל מפלט אלא לשיר, ולהתרכז בחיים למרות הכול". את הדברים הללו מספרת רנא סלימאן, צעירה יזידית מעיראק, על מחנה הפליטים חנאכי שבו היא מתגוררת בצפון המדינה. בשנת 2014, כאשר ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) כבש את אזור מוסול והחל בפעולות השמדה של המיעוט היזידי, נעשו רנא ומשפחתה לפליטים בתוך מדינתם.
 
ילדותה של רנא עד לאירוע זה הייתה שונה לחלוטין. כבר מגיל צעיר היא התבלטה בקולה היפה, ושאפה להתמקצע בשירה. היא החלה לנגן בתוף מרים בגיל 10, וליוותה את אביה שנהג לשיר בחתונות ובאירועים בכפר. אף על פי שלמזלה, כפי שהיא מתארת זאת, לא איבדה רנא את בני משפחתה בטבח, המעבר לחיים במחנה הפליטים עורר קשיים שונים בחייה, ובין היתר, כמובן, היא נאלצה להפסיק את הלימודים שהחלה בבית ספר למוזיקה: "החיים החלו להיות קשים, ובחלוף השנים שכחתי שיש לי קול. לא חשבתי שאוכל לשיר שוב". 
 
בכל זאת, בחלוף הזמן, מצאה רנא את הדרך חזרה אל קולה באמצעות יוזמה שהקימה במחנה הפליטים – היא הצליחה למשוך כמה צעירות נוספות שהתברכו בקולות יפים, ועדיין הסכימו לשיר על אף חיים נוראים של הימלטות מהשמדה ושבי. לבסוף, הצטרפו אליה 14 נערות, ויחד הן הקימו להקה שיוצרת בהשראת התרבות המוזיקלית היזידית. הפעילות המוזיקלית הייתה גם בעלת פן טיפולי עבור הצעירות, שלפניה רבות מהן נמצאו במצב נפשי מעורער והיו בוכות במשך שעות רבות. הפעילות האומנותית של רנא מהווה גם מעין יד זיכרון עבורה לחברותיה שהיו בין כ־4,000 נשים יזידיות שנחטפו בידי דאעש. מתוכן, חזרו בחיים רק עשרות בודדות.
 
סיפורה של רנא, אשר מובא בכתבתה של העיתונאית העיראקית איה מנסור כפי שפורסם במגזין התקשורת העצמאי דרג', הוא אולי קיצוני, אבל בעיראק לא נדרשות נסיבות כה קיצוניות כדי להגביל נשים מלעשות את המובן מאליו – לעסוק בתחום המוזיקה או השירה. גם בסיטואציות כביכול "נורמטיביות" של נשים ממעמד גבוה שאינן משתייכות לאף קבוצת מיעוט או נמצאות במחנה פליטים, לא מקובל כלל שאישה תבחר לנגן בגיטרה, במיוחד לא אם היא מנגנת מוזיקה מודרנית או מערבית יותר. כך מספרת סאלי, בחורה שבגיל 17 החליטה לקנות גיטרה וללמוד מוזיקה. תחילה, היא ניסתה להתוודע אל המוזיקאים העיראקיים הקלאסיים ולמדה בבית ספר קלאסי, אבל בסופו של דבר נמשכה לסרטונים של רוק ומטאל ביוטיוב, חרף התנגדות עזה של משפחתה לכך. 
 
לפני שנרשמה סאלי ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטה של בגדאד, היא הופיעה בקונצרט בעיר, וכשהגיעה לאוניברסיטה הייתה חשופה לביקורת רבה על המוזיקה שלה, שנתפסה כמשהו "גברי" ולא מתאים ל"בחורות עדינות כמוה". ההתקפה החברתית שעברה גרמה לה מצוקה נפשית גדולה, ובשלב מסוים היא אף החליטה לעזוב את המוזיקה לתקופה – הגיטרה הפכה ממקור של הנאה ויצירתיות לכלי שמסב לה פחד. סיפורה של סאלי אינו מסתיים בהצלחה – התנגדות משפחתה ועלויות ויזה גבוהות מנעו ממנו לנסוע להופיע בפסטיבל באיטליה, ולאחר מכן היא השלימה בלית ברירה עם כך ש"ישנן הזדמנויות בחיים שאינן פתוחות בפני נשים עיראקיות, רק משום שהן נשים".
 
ההגבלות על פעילותן בכלל ועל פעילותן האומנותית בפרט של נשים עיראקיות התבססו עוד בשנים שלאחר הפלישה לעיראק בשנת 2003, והמשיכו להתעצב לאורך המלחמות והעימותים העדתיים שהמדינה הייתה עדה להם מאז. נשים רבות נושאות עיניים בגעגוע אל שנות השישים, תור הזהב של נשות עיראק. בתקופה ההיא, נשים נהנו מחירויות שנשות עיראק כיום יכולות רק לחלום עליהן. באותה תקופה, הוקמו גם כמה מוסדות אומנותיים ובתי ספר לאומנות שגם נשים היו תלמידות בהן ואף חברות בשורותיהן. מצב זה נמשך עד שנות השמונים, אז פרצה מלחמת איראן-עיראק שהביאה עימה חוסר יציבות פוליטית.
 
כיום בעיראק, ישנן מעט נשים אמיצות שמנסות לעסוק באומנות ובמוזיקה למרות ההגבלות והאיומים, לרוב במקביל לעיסוקים אחרים. כך, מי שרואה את נורס סתאר צועדת במסדרונות משרד הבריאות בדרכה ללימודים גבוהים בפיזיקה רפואית, אינו יכול להאמין באיזו עדינות ודיוק היא מנגנת על עוד. נוסף על היותה אישה, היא גם עוטה חיג'אב, מה שהופך את עיסוקה במוזיקה לעוד יותר לא מקובל, מפני שלא נחשב ראוי שאישה אדוקה בדתה תעסוק בפעילות כמו נגינה. דווקא מי שעודדה אותה הייתה סבתה, שחייתה את תור הזהב של נשות עיראק והפצירה בה להמשיך לנגן. במקביל לעבודתה, מנגנת נור ואף מופיעה מול קהל, והצטרפה לתזמורת הלאומית למורשת מוזיקלית. לא רק שהיא הייתה אישה, היא הייתה האישה היחידה העוטה חיג'אב בתזמורת.
 
כתבתה של מנסור והסיפורים האישיים שהיא מציגה שופכים אור על חשיבותה האדירה של האומנות בתקופה שבה נדמה שכל מה שאינו ניתן למדידה בכלים טכנולוגיים –  חשיבותו מתבטלת מייד. האומנות נתפסת כנחלתם של פריבילגים בעלי עודף זמן פנוי, אך למעשה העובדה שהיא ממשיכה להתקיים בתנאים הקשים ביותר, ואולי אף יותר מכך, העובדה שגורמים מדכאים רואים בה איום ממשי על יכולתם לשמר את שליטתם באחרים עד שהם אינם מאפשרים לחלשים בחברה לעסוק בה, מעידה בדיוק על ההפך. 
 
הדוגמאות לצמיחתה של אומנות מתוך מצבים קשים רבות מספור. כך למשל,  ממש הערב (29.4.2021) תיפתח בתל אביב התערוכה "חדר משלך", המציגה אומנות של נשים חסרות בית המתגוררות ב"גגון" לנשים, מעין מסגרת לינה שמפעילה עמותת "לשובע" בתל אביב. בתערוכה, נשים שנפלטו לחיים ברחוב, חלקן בעקבות משבר הקורונה, מציגות ציורים, עבודות סריגה ועבודות קולאז' שנוצרו בעקבות או בתקופת חייהן ברחוב. בדומה לנשים היזידיות במחנה הפליטים, ליצירה יש עבורן גם תפקיד תרפויטי, ובה בעת חלקן מדברות על רצון להעביר מסר – שמה שקרה להן יכול לקרות גם לאחרות. 
 
חשוב כמובן להתייחס גם לשאלת ערכן האומנותי של יצירות אומנות אלה, ומוצדק לשאול את השאלה אם הן מקבלות במה בגלל טיבן האומנותי, בגלל סיפור הרקע הקשה או המעניין שממנו צמחו, או שלמעשה השניים שזורים זה בזה ולא ניתן להפריד ביניהם. כך או כך, המשך היצירה של כלל הנשים המוזכרות בכתבה, בין אם חיו בתנאי דיכוי קשים ובין אם לא, מבטא את רצונן להמשיך בביטוי עצמי על אף ההגבלות. כפי שמנסחת זאת נורס סתאר: "אני לא רוצה להסתכל על העולם דרך העיניים של מי שתוקפים את החלומות שלי. לו עשיתי זאת מההתחלה, לא הייתי יכולה לנגן אפילו יום. ההתנגדות המתמשכת שלהם תמיד משפרת את היכולות שלי. אני אוהבת את העוד, ואני מוכנה תמיד להיאבק למענו".

בשיתוף עם מאמרים נוספים