מאמרים

מאמר
הפגנה בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: Abarrategi, מתוך ויקימדיה)
27.08.2020

כיצד הנהגת אש"ף בחו"ל הפקיעה את קבלת ההחלטות מהנהגת האינתיפאדה?

בשלהי האינתיפאדה הראשונה, הנהגת אש"ף בחו"ל חששה שבשטח צמח דור צעיר של מנהיגים, והשתדלה בכל כוחה להפקיע ממנו את קבלת ההחלטות המדיניות. עד היום, הנהגת אש"ף לא נדרשה לתת דין וחשבון על כישלונותיה, ותפקודה לא עמד לבחינה בקריטריונים מחקריים. עד עכשיו
היום עובדות אלו כמעט שנשכחו, אבל כתוצאה מהאינתיפאדה הראשונה, הספונטנית, הפלסטינים הגיעו למרחק נגיעה מהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה; ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה (גוף תיאום מרכזי של פעולות האינתיפאדה שהוקם על ידי פלגי אש"ף בתוך שטחי הארץ) הצליחה להשיב לארגון שחרור פלסטין, שגלה אז בחו"ל, את יוקרתו. אלא שעד מהרה, הנהגת אש"ף בחו"ל החלה לחשוש נוכח העובדה שבשטחי פלסטין צמח דור צעיר של מנהיגים, והשתדלה בכל כוחה להפקיע מהמנהיגים הללו את קבלת ההחלטות המדינית ולהשיב אותה לעצמה – אל ההנהגה המסורתית.
 
הרעיון שלעיל עמד ביסודו של מחקר שפרסמתי בשנת 1993. במסגרת אותו מחקר, ניתחתי את העמדות המדיניות של ההנהגה המאוחדת כפי שעלו מכרוזים שפרסמה. רק על בסיס חומר זה, בלי עמדה מוקדמת, הגעתי למסקנה שתיארתי לעיל. חשוב לי להדגיש שכחוקר, אני מאמין שאש"ף מייצג את העם הפלסטיני; אלא שקיים הבדל גדול שלעיתים נשכח בין אש"ף, שמהווה לטעמי הישג פלסטיני משמעותי, לבין הנהגת הארגון. עד היום, הנהגת אש"ף לא נדרשה לתת דין וחשבון על כישלונותיה, ותפקודה לא עמד לבחינה בקריטריונים מחקריים.
 
לגופו של עניין, בשלב הראשון של האינתיפאדה, קבלת ההחלטות המדיניות הייתה בידיה של ההנהגה המאוחדת. באותם ימים, ניהלה ישראל קמפיין תקשורתי שטען שהאינתיפאדה פרצה משום שהפלסטינים התייאשו מאש"ף לאחר שהוא עזב את ביירות בשנת 1982. נוכח קמפיין זה, ביקשה ההנהגה המאוחדת להעמיק את הקונצנזוס סביב מנהיגותו של אש"ף. יתר על כן, החל מהכרוז השלישי שהיא פרסמה, חתמה ההנהגה המאוחדת בראש מסמכיה "ארגון שחרור פלסטין".
 
בשלב זה, ההנהגה המאוחדת הגנה על זכותם של הפלסטינים לקבל החלטות באופן עצמאי. היא תקפה בחריפות את ניסיונותיהן של מדינות ערב להחליש את נציגי הפלסטינים והוקיעה אנשי ציבור מקומיים שקיימו קשרים עם מדינות זרות. רק תשעה חודשים ארך השלב הראשון של האינתיפאדה, אך הוא הביא עימו הישגים מרשימים, ובהם ניתן למנות את סיכול יוזמתו של נשיא מצרים להפסיק את האינתיפאדה למשך שישה חודשים כדי להגיע במהלכם לפתרון מדיני, וכן את ההחלטה על ניתוק הזיקה (החלטה שקיבל מלך ירדן ביולי 1988, ולפיה ירדן מוותרת על תביעתה לריבונות על הגדה המערבית). ההנהגה המאוחדת גם החריפה את השפה שבה היא תקפה את ארצות הברית והחרימה את ביקוריו של מזכיר המדינה דאז ג'ורג' שולץ. צעדים משמעותיים אלו הביאו את ארצות הברית לחזור בה מההחלטה לסגור את נציגות אש"ף באמריקה.
 
במהלך שלב זה, נעשתה ההנהגה המאוחדת דומיננטית יותר גם בהובלת המאבק הפלסטיני והיא הכניסה אותו לשלב חדש: מרי אזרחי. שלב זה כלל מגוון מרכיבים: התפטרויות של פקידי הממשל האזרחי שהביאו לבסוף לפירוקו; התפטרות חברי המועצות המקומיות שמינתה ישראל; החרמת סחורות ישראליות; סירוב לשלם מיסים; החרמת עבודת פלסטינים בהתנחלויות; עלייתה של תפיסה כלכלית שבמוקדה משקי הבית; הינתקות מריבונות הכיבוש; דרישה לשרוף את תעודות הזהות הישראליות; הקמת ועדות עממיות וועדות מומחים שנועדו להוות חלופה לממשל האזרחי הישראלי. כל אלו הביאו למימוש מרי אזרחי של ממש.
 
בשלב זה, פיתחה ההנהגה המאוחדת גם שיח מדיני משלה. בכרוז ה־17 שפרסמה, היא הגדירה, לראשונה מטרות מדינית שמהוות דרישות־קדם להקמת מדינה פלסטינית. בין המטרות הללו, ניתן למנות את אלו: הבטחת הגנה בין־לאומית לעם הפלסטיני; הפסקת המיסוי שהטיל הכיבוש; ביטול החוקים הצבאיים; שליחת משקיפים בין־לאומיים לשטחים הכבושים; שחרור העצירים והאסירים; נסיגת הצבא הישראלי ממקומות מאוכלסים. נוסף על אלו, ערב פגישת גורבצ'וב ורייגן במאי 1988, הציעה ההנהגה המאוחדת לקיים כנס בין־לאומי שיעסוק בפתרון הבעיה הפלסטינית.
 
כשההנהגה המאוחדת העלתה את רף הדרישות
ב־27 בספטמבר 1988, לאור המומנטום שצברה והתוצאות שהשיגה בשטח, העלתה ההנהגה המאוחדת את רף הדרישות שלה. היא דרשה שישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו בשנת 1967, תבטל את סיפוח השטחים, תפרק את ההתנחלויות ותעביר את השטחים לחסות בין־לאומית. ההנהגה המאוחדת גם דרשה לקיים כנס בין–לאומי עם סמכויות מלאות; שייערכו בחירות למועצות המקומיות בפיקוח האו"ם ושאמנות ז'נבה ייושמו.
 
שורת דרישות זו נלקחה ברצינות בשל התוצאות שהשיגה האינתיפאדה בשטח והגישה המדינית העמוקה והמציאותית של ההנהגה המאוחדת. ההנהגה המאוחדת התמידה בגישה זו, אף שרשויות הכיבוש רדפו אותה. בזכותה, האינתיפאדה גרמה למועצת הביטחון של האו"ם לקבל החלטה שיש לאפשר למי שהוגלו אל מרג' א־זוהור שבלבנון - לשוב; היא הצליחה לגייס את ארגוני זכויות האדם לטובתה, ועוררה בדעת הקהל העולמית סימפתיה כלפי העם הפלסטיני. היא גם פתחה אופקים מדיניים בכל המישורים: הפנים-פלסטיני, הערבי והבין־לאומי. כל ההישגים הללו השתקפו בעשרים ושבעה הכרוזים הראשונים שפרסמה ההנהגה המאוחדת.
 
בשלב זה, ההנהגה המאוחדת של האינתיפאדה הצליחה להשיג הישגים שאש"ף לא הצליח להשיג מעודו על אף שנציגויותיו היו פזורות בכל רחבי העולם. נראה היה שהיוזמה ניטלה מהנהגת אש"ף ועברה אל הנהגה שהלכה והתהוותה בתוך פלסטין על בסיס יסודות ארגוניים מוצקים יותר מאלו של מוסדות אש"ף בחו"ל. יש להוסיף גם שלאחר שהנהגת אש"ף עזבה את ביירות, הארגון היה נתון במשבר כלכלי, וסבל מהתפוררות ומחולשה. על כן, במהלך תשעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה, כשקבלת ההחלטות המדינית הייתה נתונה בידי ההנהגה המאוחדת, היא ראתה חובה לעצמה לתגבר את אש"ף ולחזק אותו.
 
שלב המערכה הדיפלומטית
השלב השני של האינתיפאדה התמקד במערכה הדיפלומטית. בזכות האינתיפאדה, הנהגת אש"ף החלה להשתקם, והיא שבה להוביל את הפעולות הדיפלומטיות. אמצעי התקשורת שבו להעניק קשב ולגלות עניין בהצהרותיה של הנהגת אש"ף בחו"ל, והיא נטלה מההנהגה המאוחדת את מושכות ההובלה המדינית של האינתיפאדה.
 
הכרוז ה־28 שהיא פרסמה במלאת שנה לאינתיפאדה, משקף את ההכנות שערכה ההנהגה המאוחדת לקראת כינוס המועצה הלאומית. כינוס כזה אכן התרחש מאוחר יותר בנובמבר 1988, ובמסגרתו אומצה הכרזת העצמאות הפלסטינית. כינוס זה מבטא את תחילתה של הפקעת קבלת ההחלטות המדיניות מהנהגת האינתיפאדה, שהחלה נחלשת ומתפלגת. בפעם הראשונה, היא פרסמה שני כרוזים תחת אותו מספר סידורי - סימן לפילוג הפושה בה. היא גם אימצה גישה מדינית חדשה, ותמכה בהחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם לאחר שבעבר דחתה אותן באופן חריף.
 
הנהגת האינתיפאדה, אם כן, במקום לקבוע עמדות מדיניות, החלה מספקת צידוקים לעמדות של אש"ף. בהתאם, היא שינתה את הנימה שבה התייחסה למשטרים שונים במדינות ערב והרטוריקה שלה החלה להישמע כהבעת ציות מוחלט לאש"ף. בשלב זה, היא הכינה את הקרקע למהלכים הדיפלומטיים של אש"ף והביעה רצון שאש"ף תנצל את ההזדמנויות המדיניות. בכך התמצה תפקידה. באופן דומה, היא קראה באותה עת למתינות מדינית ולתמיכה בחזית השלום של מדינות ערב.
 
בשלב זה, התקבעה חלוקת אחריות מעין זו: המהלכים הדיפלומטיים היו נחלת הנהגת אש"ף בחו"ל, וההנהגה המאוחדת בפנים הובילה את פעילות השטח. למראית עין, זו הייתה תגובה לניסיונות של ארה"ב ושל ישראל ליצור אלטרנטיבה מנהיגותית לאש"ף. בפועל, אש"ף היא שקידמה תהליך זה: היא חששה מכוחה של ההנהגה המאוחדת בפנים, אשר בתוך פחות משנה השיגה הישגים שאש"ף לא הצליחה להגשים מעולם.
 
אף שהאינתיפאדה הייתה מעין מנוף שאפשר להנהגת אש"ף בחו"ל להתרומם מעלה, האחרונה העדיפה דווקא להפקיע את זכות קבלת ההחלטות המדיניות מהנהגת האינתיפאדה בפנים. הנהגת האינתיפאדה הייתה רק זרוע של אש"ף, שהיה הראש. אלא שהראש חשש מהזרוע.
 
כך או כך, התמורות שהיו גלומות בשלב זה התקבלו בברכה בארה"ב שפתחה בדצמבר 1988 בשיחות עם אש"ף. אש"ף בתורו יצא ל"מתקפה של שלום". גם ההנהגה המאוחדת, שבשלב זה כרוזיה היוו שופר למדיניות של אש"ף, תמכה בפתיחת דיאלוג עם הזרמים הדמוקרטיים בישראל. כמה רחוקות עמדות אלו מהדרישות המדיניות הישירות שהשמיעה ההנהגה המאוחדת בשלב הראשון של האינתיפאדה!
 
בשלב זה, בפרט בחודשים הראשונים של 1989, להנהגה המאוחדת היו שלוש משימות: להתנגד ליוזמת השלום של יצחק שמיר; להתנגד לבחירות כלליות בשטחי פלסטין שעמדו באותה עת על הפרק; ולתמוך במפגשים המדיניים שקיים אש"ף. על כן, ההנהגה המאוחדת התנגדה ליוזמה מצרית למימוש התוכנית של שמיר, ובמקומה דבררה את תוכנית השלום הפלסטינית שהוביל אש"ף. היא אף קראה לארה"ב להעלות את דרג השיחות שקיימה עם אש"ף.
 
פוסט מלחמת המפרץ
מייד לאחר מלחמת המפרץ, מייצגים הכרוזים של ההנהגה המאוחדת שלב חלש בתולדותיה, שמתאפיין ברפיון העמדות המדיניות: ההנהגה המאוחדת איבדה את כל יכולת ההשפעה המדינית שלה. הנהגת אש"ף בחו"ל דחקה אותה הצידה לטובת אישי ציבור פלסטינים. בברכת אש"ף, החלו אישי הציבור הללו לקיים פגישות עם מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'יימס בייקר, ולהשתלב בפעילות המדינית. הם השתתפו בוועידת מדריד וצברו השפעה פוליטית. כך הושלם התהליך: הנהגת אש"ף בחו"ל הפקיעה את התפקיד המדיני מההנהגה המאוחדת, אחת ולתמיד.
 
יש לציין כאן שההנהגה המאוחדת הורכבה מארבעה פלגים: שניים שתמכו בתהליכים מדיניים – פתח ומפלגת העם הפלסטינית; ושניים שהתנגדו לתהליכים כאלו – החזית העממית והחזית הדמוקרטית. בשל מצב זה, בחרה ההנהגה המאוחדת להימנע מעיסוק בנושא, והביעה רק את העמדות שלגביהן הייתה תמימות דעים. עם זאת, באחד מהכרוזים שפרסמה, ההנהגה המאוחדת הודתה שבשטחים הכבושים קיימות שתי מגמות מדיניות שונות. בכרוז ה־70 שפרסמה, היא כבר הביעה תמיכה בכניסה לתהליך השלום, ובכרוז ה־73, אף גינתה את תופעת האיומים על אותם אישים שנפגשו עם בייקר. נוסף על כך, במשך חמישה חודשים נמנעו כרוזי ההנהגה המאוחדת מעיסוק בוועידת השלום של מדריד, והדגישו שמשימת ההנהגה המאוחדת היא לשמר את האינתיפאדה בלי לעסוק בפוליטיקה.
 
העמדות הללו של ההנהגה המאוחדת וחתימת אש"ף על הסכמי אוסלו הביאו לסיומו של פרק בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני. פרק זה התאפיין באנוכיות פוליטית מוחלטת שהפגינה הנהגת אש"ף כשחטפה את מושכות היוזמה המדינית מידי ההנהגה המאוחדת. במהלך תשעה חודשי אינתיפאדה בלבד, הצליחה ההנהגה המאוחדת להתקרב מאוד למטרות המוצהרות שלה ולהשיג הישגים שהנהגת אש"ף בחו"ל מעולם לא הצליחה להשיג, לא לפני הקמת הרשות הפלסטינית ולא לאחריה. אלא שהנהגת אש"ף הגדילה לעשות ובגדה בצוות המשא ומתן בראשות ד"ר חיידר עבד א־שאפי שהיא שלחה לוועידת מדריד - וחתמה על הסכמי אוסלו. בנקודה זו, היה ברור מעל לכל ספק: הנהגת אש"ף העדיפה את האינטרסים שלה על האינטרס של האינתיפאדה, ובתוך חודש מפריצתה – היא רוקנה את האינתיפאדה מתוכנה.
 
לסיכום, אני סבור שלו הייתה ההנהגה בחו"ל מניחה להנהגת האינתיפאדה לפעול באופן חופשי, כמו שקרה בתשעת החודשים הראשונים לאירועים – היא הייתה עשויה להפיק תועלת מההתגייסות העממית ומהתמיכה הבין־לאומית שהאינתיפאדה זכתה לה. באשר לנו, בתוך שנתיים בלבד ללא ספק כבר היינו על סיפה של מדינה פלסטינית אמיתית, בניגוד לרשות הפלסטינית של היום, הכורעת תחת כיבוש. בחינת תשעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה מאששת השערה זו.

מאג'ד אל־עארורי הוא עיתונאי פלסטיני ומומחה למשפט. המאמר במקור התפרסם באתר אולטרה פלסטין ב־9 בדצמבר 2019. מערבית: איתי מלאך

בשיתוף עם מאמרים נוספים