המזרח התיכון ועוד

מאמר
תומכי מפלגת נידא תוניס, אוקטובר 2014 (רויטרס)
25.02.2020

ההיחלשות הבלתי נמנעת של האסלאם הפוליטי

כשמפלגות אסלאמיות משתלבות במשחק הפוליטי כוחן מתחיל להיחלש, שכן הן משתתפות בפעילות הנשענת על חירויות ועל מסורת אזרחית שמקור סמכותן אוניברסלי. תוניסיה היא דוגמה מצוינת לתהליך הזה
ישנה סוגיה משמעותית שעלינו להעמיק בה בהיותנו חלק מהמרחב הערבי והמוסלמי הסובל מתופעת האסלאם הפוליטי. בשל סוגיה זו חווינו את שחווינו בשנים האחרונות והיא מעמידה למבחן מושגים שונים בסוציולוגיה כמו מחאה או משא ומתן וכן את המושג השפעה, שמתחבר לנושאים שונים בפסיכולוגיה החברתית.
 
ניגש ישירות לעניין: כידוע, התנועות שנחשבות לחלק מ"האסלאם הפוליטי" שואבות את מירב כוחן מהנאמנות של בסיסי התמיכה העממית שלהן – נאמנות שאין לתנועות השמאל ולתנועות המודרניסטיות. מחקרים שניסו לעמוד על פשר נאמנות זו למפלגות של תנועות האסלאם הפוליטי טענו שהסיבה לה טמונה במאפייני האידיאולוגיה הדתית שיוצרת נאמנות למצען של אותן תנועות, בין אם הן משתתפות במשחק הפוליטי ובין אם לאו.
 
עם מעברו של האסלאם הפוליטי מספסלי האופוזיציה אל כס השלטון, ניכר כי נאמנות זו - מקור כוחו של האסלאם הפוליטי, הלכה ונחלשה, מה שאומר שכוחו הולך ומתפוגג כשהוא בשלטון. נסביר מסקנה זו ביתר בהירות – המצע הפוליטי של התנועות האסלאמיסטיות אינו גמיש מטבעו, ועקרונות היסוד שלו אינם פתוחים למשא ומתן; אולם במשחק הפוליטי חייבים לנהוג בפרגמאטיות, לנהל משאים ומתנים ולהגיע להסכמות עם שאר הגורמים בזירה הפוליטית. משאים ומתנים כאלה תמיד באים על חשבון עקרונות מסוימים במצע הפוליטי האסלאמיסטי – ודבר זה השפיע על בסיסי התמיכה העממית של המפלגות האסלאמיסטיות, שמבחינתן אין לגעת במצע ובמקורות הסמכות.
 
וכדי שלא נדבר באוויר, ניקח את תנועת "א־נהדה" התוניסאית כדוגמה שדרכה נוכל לנתח את נאמנותם של בסיסי התמיכה העממית של התנועה מהבחירות למועצה הלאומית המכוננת שנערכו ב־23 באוקטובר 2011 ועד לבחירות באוקטובר 2019. במילים אחרות, נבחן כיצד משתקפת מידת הנאמנות המפלגתית דרך נתוני ההצבעה בבחירות, ונראה אם היא גדלה, אם היא נותרה קבועה או שמא הלכה ופחתה.
 
בבחירות הראשונות נחלה "א־נהדה" הצלחה כבירה וזכתה ברוב יחסי בפרלמנט (89 מושבים). הישג זה אפשר לה להיות הכוח המוביל בניסוח החוקה החדשה בפרלמנט, שבו הייתה לסיעתה השפעה ניכרת, ככל שאפשרו לה ההבנות שאליהן היא הגיעה והשתלבותה במשחק הפוליטי במרחב חברתי, פוליטי והיסטורי שנשלט בידי כוחות מודרניסטיים ושההישגים שנרשמו בו עבור תוניסיה היו גם הם מודרניסטיים.
 
אולם בבחירות שנערכו בנובמבר 2014 איבדה התנועה את הרוב היחסי בפרלמנט והפכה למפלגה השנייה בגודלה עם 69 מושבים בזמן שתנועת "נידא תוניס" זכתה ב־86 מושבים.
 
מגמת ירידה זו נמשכה גם בבחירות האחרונות, אז זכתה תנועת "א־נהדה" ב־57 מושבים בלבד, מה שאומר שמשנת 2011 ועד לשנה זו, איבדה התנועה 32 מושבים בפרלמנט תוך 8 שנים – נתון שאין להקל בו ראש בשום פנים ואופן, הן ברמה הפוליטית והן מבחינת מידת הנאמנות המפלגתית של בסיסי התמיכה העממית של התנועה. מדוע אפוא חלה ירידה במידת הנאמנות?
 
אחת התפיסות השגורות בפוליטיקה התוניסאית היא שכל מי שמגיע להבנות עם תנועת "א־נהדה" סופו להיעלם מהמפה הפוליטית, ונוהגים להביא כראיה, שממבט ראשון נראית משכנעת, את תנועת "נידא תוניס", שזכתה בבחירות 2014 במקום הראשון ושהיו"ר שלה בזמנו מר אל־באג'י קאיד א־סבסי שלט בתוניסיה. כי איך קרה שתנועה זו, שהייתה לתנועה גדולה מאוד זמן קצר לאחר היווסדה, זכתה בבחירות 2019 במושב אחד בלבד בפרלמנט, כשלפני חמש שנים היו לה 89 מושבים?
 
אולם ההתרסקות (הידרדרות היא ניסוח עדין מדי) של תנועת "נידא טוניס" נבעה למען האמת מהפילוגים הרבים והחוזרים שחלו בתנועה זו, שנכנסה לסחרור של מאבקי כוח פנימיים על הנהגת התנועה והשלטון – מאבקים ששיתקו את המדינה והציבו את הסכסוכים האישיים והאינטרסנטיים מעל המולדת ומעל עתיד המפלגה.
 
מסיבה זו, דומני שתנועת "א־נהדה" היא הנפגעת העיקרית מאותן הבנות שפגעו בעוצמה במקור כוחה העיקרי – נאמנותם של בסיסי התמיכה העממיים שלה, ממאפייניהן המובהקים של תנועות האסלאם הפוליטי. ההבנות הללו הפעילו לחץ על התנועה, וזו נאלצה להסכים לסדרת פשרות כדי לשמור על קיומה במשחק הפוליטי ולהיות מסוגלת להשתתף בו. אולם ויתורים אלה לא התקבלו יפה בתנועה ובקרב בסיסי התמיכה העממית שלה עד לרמה שתנועה זו, שידעה שאסור לה לשקוע לפילוגים פנימיים, החלה לסבול במהלך הקדנציה האחרונה מסדקים פנימיים ומוויכוחים קולניים במועצה המייעצת שלה. יתרה מזאת, החלו אף להישמע דברי ביקורת שהופנו ישירות לעבר יו"ר התנועה מר ראשד אל־גנושי, דבר שלפני כן לא קרה מעולם.
 
"א־נהדה" הסכימה להגיע להבנות עם תנועת "נידא תוניס"; הסיעה שלה הסכימה להגדיר זכויות אדם וחירויות אוניברסליות כמקורות סמכות במבוא לחוקה והצביעה בעד שיוויון בין המינים ובעד חופש המחשבה והמצפון. מהלכים אלה ודומים להם והפילוג בין האגף בתנועה שעוסק בדעווה (דַעוַה היא קריאה לעשיית נפשות לדת האסלאם ולהפצתה דרך מפעלי סעד וצדקה אסלאמיים. א"ד) לבין האגף הפוליטי, גרמו להיחלשות של בסיסי התמיכה העממית של התנועה, לאובדן האמון בה ולהנחה שהפוליטיקה גברה על המצע שבשמו תנועה זו הוקמה לתחייה ושלמענו היא נלחמה.
 
מה אנו למדים מכך?
 
ניכר כי כשהאסלאם הפוליטי משתלב במשחק הפוליטי כוחו מתחיל להיחלש, שכן במאה ה־21, השתלבות זו משמעה נטילת חלק בתרבות שתומכת בחירויות ובערכים אזרחיים שמקור הסמכות שלהם הוא אוניברסלי. כמו כן, לרוב כשעוסקים בפרשנות של חירויות וערכים אלה, צצים מתחים בין מקורות הסמכות והטקסטים הדתיים לבין מקורות הסמכות של זכויות האדם, שהן תוצר של המודרנה, שקבעה את עליונותם של השכל, הפרט והחירויות. במילים אחרות, האסלאם הפוליטי נחלש כשהוא משתלב במשחק הפוליטי, שכן הוא מחויב לבצע ויתורים שגורמים לו לאבד קולות בהדרגה ולהידרדר אט אט.


ד"ר אמאל מוסא היא משוררת, סופרת ומרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תוניסיה. המאמר במקור התפרסם בא־שרק אל־אוסט, יומון סעודי המתפרסם בלונדון. מערבית: און דגן.
מאמרים נוספים