מאמרים


תגיות
מאמר
תמונת אילוסטרציה (pixabay)
16.02.2020

על שם מי נקראים הילודים במצרים?

הורים במצרים קוראים בדרך כלל לילדיהם בשמות של בני משפחה, של מנהיגים ומנהיגות ושל דמויות דתיות חשובות. אולם בשנים האחרונות גם התרבות הפופולרית היא מקור השראה, והיא משקפת אהדה לקורבנות חפים מפשע
הסופר המצרי אבראהים עבד אל־מג'יד פרסם מאמר בעיתון אל־קודס אל־ערבי שבו הוא סוקר את השמות הרווחים לילודים במצרים. הוא פותח בעובדה ידועה: הורים קוראים בדרך כלל לילדיהם בשמות של סלבריטאים או בשמות שקשורים למשפחה, למשל על שם סב או דוד.
 
מכיוון ששורשיו של המחבר באלכסנדריה, הוא פותח בדוגמאות של שמות נפוצים בעיר. חלק מהשמות ניתנו לזכר קדושים סוּפים (זרם מיסטי באסלאם) שחיו במקום ונקברו בו – מורסי, לזכרו של מורסי אבו אל־עבואס, שנולד במורסיה שבאנדלוסיה ועבר לאלכסנדריה; או קבארי, על שם מוחמד בן מנסור בן יחיא אל־קבארי, שנקבר בשכונת אל־קבארי בעיר. שמות סוּפיים נוספים נפוצים הם ג'אבר ובַּשֶׁר.
 
שמות בעלי אוריינטציה שיעית, כמו אל־חסן ואל־חוסיין (נכדיו של הנביא מוחמד), נפוצים בכל רחבי מצרים, בלי הקדמת היידוע "אל" – כלומר חסן וחוסיין. לצידם נפוץ גם השם זיינב, על שם אחותם של השניים. למרות שבמצרים נהוגה ההלכה הסונית, יש בה גם מורשת שיעית, ומכאן השימוש בשמות אלו.
 
הכותב מתעכב גם על שמות של מנהיגים מפורסמים, תופעה נפוצה במצרים מאז המאה העשרים. כזה הוא למשל השם מוסטפא, לזכרו של המנהיג מוסטפא כאמל – מהפכן צבאי ומאבות התנועה הלאומית המצרית. מוסטפא הוא גם אחד משמותיו של הנביא מוחמד, שכן הוא הנביא הנבחר (פירוש השם מוסטפא בערבית הוא "נבחר"). שם נפוץ נוסף הוא סעד, על שמו של סעד זגלול, ממנהיגי מהפכת 1919. מהפכה זו נחשבה אירוע מכונן בהתפתחותה של הלאומיות המצרית, שכן מפלגת הוופד בייסודו של זגלול הובילה את המאבק נגד שלטון המנדט הבריטי. בנים רבים שנולדו לאחר מהפכת 1919 במצרים ועד אחרי מותו של זגלול נקראו על שמו.
 
מהפכת הקצינים החופשיים ב־1952, בהנהגתו של גמאל עבד א־נאצר, הדיחה את משפחת המלוכה. אחרי המהפכה רווח השם גמאל עבד א־נאצר. ילדים אחרים נקראו בשם גמאל או בשם עבד א־נאצר. בניגוד לשם הרווח הזה, השם א־סאדאת, למשל, אינו נפוץ, אף שמשפחות ותיקות אחדות נושאות אותו. בהזדמנות זו מזכיר הכותב את אותו היום ב־1973 כשבא למחלקת הקצבאות בקהיר, שם עבד עבד אל־חכים קאסם – סופר נפלא שכבר אינו בין החיים.
 
הכותב, שביקש להעביר לטובת אימו את הקצבה של אביו המנוח, ניגש אל קאסם כדי לנסות ולקצר את התהליך. הוא מספר: "ישבתי עם עבד אל־חכים קאסם והופתעתי כשהוא ועמיתיו הפקידים גידפו עובד שהגיש להם תה ולעגו לו. לעובד קראו א־סאדאת, והוא נקרא כך עוד לפני מהפכת יולי, כלומר לפני שסאדאת הפך נשיא או שמישהו בכלל הכיר אותו. שאלתי את עבד אל־חכים מדוע הם לועגים לו, והוא צחק ואמר שהם מגדפים אותו מפני שאינם יכולים לגדף את הנשיא סאדאת. 'זה המזל שלו, מה אפשר לעשות', הוא הוסיף".
 
גם שמות פלסטיניים אחדים כמו זיאד ואיאד הפכו נפוצים, כותב עבד אל־מג'יד. זיאד נפוץ יותר בקרב אנשים פשוטים, שאינם יודעים שהוא נפוץ בפלסטין ובסוריה רבתי. שם נפוץ נוסף לגברים הוא שאדי. למרות שיש משפחה ששמה אבו שאדי, השם התחיל להיות נפוץ רק לאחר שהתפרסם שירה של פיירוז "אני ושאדי" בשנת 1968, לציון עשרים שנה לאסון פלסטין (מלחמת 1948).
 
מאמצע שנות השבעים החלו להופיע במצרים שמות מאזור המפרץ, עם צמיחתה של האסכולה הווהאבית (הנהוגה בסעודיה). חלק מהשמות מוכרים ונפוצים מאוד, כמו מוחמד, שמו של הנביא. המצרים קראו גם בשמות עומר ועמר לבנים ואריג' לבנות, אך שמות אחרים לא זכו לתפוצה רחבה, אם משום שהם קשים להגייה במצרים ואם משום שאינם מקובלים במיוחד. כזה הוא למשל השם המוזר ריתאג'. פירוש המילה רתאג' (ללא י') הוא דלת סגורה, והכוונה היא לדלת של הכעבה במכה. השם מיוחס לכעבה הקדושה, ולכן יש הקוראים לבנותיהם כך. המחבר מספר כי בעבר שוחח עם אדם שקרא כך לביתו וניסה להסביר לו שפירוש השם הוא "דלת סגורה", אך לשווא.
 
עד מהפכת הקצינים, השמות הנפוצים לבנות היו ספיה, על שם רעייתו של זגלול, שהייתה פעילה פוליטית ופמיניסטית; וכן פיריאל, פאוזייה, נאזלי ונארימאן, על שמן של בנות משפחת המלוכה שהודחה במהפכה. גם הודא היה שם רווח לבנות באותה התקופה, על שם המנהיגה הפמיניסטית המצרית הודא שעראווי. שמות נוספים של נשים הרווחים מראשית האסלאם הם פאטמה, על שם בתו של הנביא מוחמד, עאישה על שם רעייתו, וכן לילא, גיבורת הסיפור העממי "קייס ולילא".
 
שם נוסף שמפליא את הכותב הוא הנאדי. זהו שם יפה ונדיר, שרווח לאחר שיצא הסרט "קריאת הציפור" לאקרנים. בסרט נאנסת הנאדי על ידי מהנדס. השחקנית פאתן חמאמה, המגלמת את אחותה של הנאדי, מבקשת לנקום באנס אך מתאהבת בו. במילים אחרות, למרות שדמותה של הנאדי בסרט נאנסת, השם נפוץ במצרים; עבד אל־מג'יד סבור כי הדבר מראה עד כמה אזרחי מצרים אוהדים קורבנות או אנשים חפים מפשע, בדיוק כפי שהם אוהדים את המנהיגים והמנהיגות, את הקדושים והקדושות, שבשמותיהם הם קוראים לבניהם ולבנותיהם.

בשיתוף עם מאמרים נוספים