מאמרים


תגיות
ניתוח עומק
הפגנה במרוקו, בפברואר השנה (צילום: רויטרס)
19.07.2020

תוניסיה ומרוקו, היכן שאין מגישי טלוויזיה שחורים

המחאה על מות ג'ורג' פלויד עוררה עניין ומודעות לגזענות כלפי שחורים גם בעולם הערבי. בצפון אפריקה, שם חמישית מהאוכלוסייה שחומת עור, התעורר בעקבות כך דיון על הקושי שבהיות שחור, על האפליה והגזענות הסמויה, ועל פתרונות אפשריים
המחאה בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד חצתה זה מכבר את גבולות ארצות הברית. היא עוררה עניין ומודעות לגזענות כלפי שחורים ברחבי העולם, מאירופה ועד המזרח התיכון. במדינות צפון־אפריקניות כמו מרוקו ותוניסיה, ששחורים מהווים כמעט חמישית מאוכלוסייתן, הסיטה המחאה זרקור לעבר גילויי הגזענות ועוררה דיון ציבורי. מהם התווים הייחודיים של הגזענות כלפי שחורים במגרב? מניין היא נובעת ואילו צעדים עשויים לבער אותה?
 
שני מאמרים שפורסמו בחודש יוני מאירים על השאלות הללו מזוויות ייחודיות. בריאיון שנתנה לאתר היוזמה הערבית לרפורמה, ח'ולה כסיכסי, אקטיביסטית תוניסאית ממייסדות קולקטיב "קול הנשים התוניסאיות השחורות", היא מספרת על הקושי להיות שחורה בתוניסיה ועל הניסיון שלה לשנות את המצב. בתחקיר שפורסם באתר רציף22, העיתונאי המרוקני אסמאעיל אית אחמאד בוחן את הגזענות במרוקו בראי סוגיה נקודתית אך משמעותית: היעדרם הכמעט מוחלט של מגישי טלוויזיה שחורים במדינה. להלן עיקר דבריהם ובסופו ניתוח קצר.
 
תוניסיה: יש חוק, אבל הוא בגדר אות מתה
אם קיימת מדינה ערבית שאמורה להיות חפה מגזענות כלפי שחורים, הרי שזו תוניסיה. בעשור האחרון היא מתפקדת כדמוקרטיה יציבה וזכויות האזרח נשמרות בה על פי רוב – הישג שאין להקל בו ראש, לעומת מדינות ערביות רבות אחרות. בשנת 2018 אף עבר במדינה חוק – הראשון מסוגו במגרב – שאוסר על כל צורה של אפליה על רקע צבע עור (או על רקע אחר) וקורא למדינה להוציא לפועל תוכניות שונות למאבק בגזענות. על מוסדות מדינה שנוהגים באופן מפלה, כמו גם על ביטויים חריפים של גזענות כמו הסתה וחברות בארגון גזעני, מטיל החוק עונשים חמורים במיוחד כולל עונשי מאסר.
 
אלא שלדעת ח'ולה כסיכסי, אקטיביסטית תוניסאית, החוק הזה הוא אות מתה. שום סוכנות ממשלתית אינה אוכפת את החוק באופן נמרץ ויזום, ושום תוכנית ממשלתית אינה מקדמת את ערכיו. גם כאשר שחורים חווים אפליה על רקע צבע עורם, הם נוטים שלא לתבוע צדק משום שלעיתים קרובות הם חוששים להתלונן או נעדרים את המשאבים הכלכליים הדרושים לניהול ההליכים המשפטיים הנלווים. לעיתים הם כלל אינם מאמינים שהגשת תלונה עשויה להוליד תוצאות חיוביות. התוצאה היא שימור מצבה העגום של האוכלוסייה שחורת העור של תוניסיה: אזרחים שחורים, סטודנטים מאפריקה שמדרום לסהרה ופליטים אפריקנים שחוצים את תוניסיה בדרכם לאירופה – כולם ממשיכים לסבול מיחס גזעני. במחוז מדנין שבדרום תוניסיה, שם נולדה כסיכסי, מצבם של השחורים כה גרוע עד שלמעשה, "מעמדם לא השתנה מאז התקופה בה היו עבדים ועד היום: הם נותרו בתחתית ההיררכיה החברתית". במובן זה, החוק משנת 2018 אולי מצביע על עומק הגזענות בחברה התוניסאית, אולם הוא אינו מציע לה פתרון אמיתי.
 
על רקע זה, סבלן של הנשים השחורות בתוניסיה גדול פי כמה וכמה: הן לא מופלות רק בשל צבע עורן, אלא גם בשל מגדרן, ובמקרים מסוימים גם בשל המצב הכלכלי שגורר מעמדן הנחות. היותן שחורות נחשב לפגם באידיאל היופי הנשי והן זוכות ליחס סקסיסטי ומזלזל בואכה דעות קדומות ואמונות תפלות של ממש. לפי פתגם תוניסאי רווח, "אישה שחורה מטהרת את הדם", וכסיכסי מספרת שבתקופת לימודיה האקדמיים פנו אליה כמה וכמה גברים בבקשה שתשכב איתם "מפני שהם מצוננים או חולים בשפעת".
 
גם הרבה ממי שזכויות הנשים יקרות לליבם לוקים בגזענות: במסגרת פעילותה בתנועה הפמיניסטית בתוניסיה, כסיכסי נתקלה לא פעם ביחס מפלה בשל צבע עורה או, למצער, באדישות למצוקות הייחודיות לנשים שחורות. אומנם, בשנים האחרונות צמח בתוניסיה גל פמיניסטי חדש שנוטה יותר לשתף פעולה עם המאבק נגד גזענות; אולם הוא נמצא, לדברי כסיכסי, בשלב ראשוני מאוד.
 
מצב עניינים זה הביא את כסיכסי להקים בינואר 2020 את קולקטיב "קול הנשים התוניסאיות השחורות" יחד עם שבע שותפות. אומנם, ההחלטה להקים קבוצת מאבק למען שוויון גזעי ומגדרי גמלה בליבן מוקדם יותר, מתוך דיון ברעיונות של הוגות פמיניסטיות שחורות כאנג'לה דיוויס ובל הוקס. אולם הצורך בפעולה מיידית התברר כאשר אפילו בקבוצת הפייסבוק EnaZeda# (הגרסה התוניסאית של #MeToo) הואשמה אחת מהן בהתקרבנות ובהצפת נושא צבע העור שלא לצורך כששיתפה פוסט שעסק בהטרדה מינית של נשים שחורות. הגזענות והאפליה המגדרית, הן הבינו, חייבה אותן לייצר מרחב שיח ופעולה בטוח לנשים תוניסאיות שחורות. העיקרון המנחה, שמקורו כנראה בפמיניזם הצרפתי, היה "היבדלות מרצון (Non-mixité)": יצירת מסגרת הומוגנית על טהרת הנשים השחורות, בתקווה לכונן מרחב מוגן משיפוטיות ולהבטיח אחדות אינטרסים. כך נולד קולקטיב "קול הנשים התוניסאיות השחורות".
 
הקולקטיב, יש לציין, עודנו בחיתוליו. כסיכסי מספרת שחברותיו נמצאות ב"שלב הדיאגנוזה": הן מנסות לאפיין את הבעיות ולנסחן באמצעות דיונים בקבוצת הפייסבוק שלהן. הן מבקשות לגבש עמדה אחידה בשאלות עקרוניות, למשל מקומן של נשים טרנסיות בקולקטיב, וליצור תוכניות פעולה בסוגיות כמו הגזענות החריפה במיוחד בדרום תוניסיה והעובדה שמרבית הציבור כלל אינו תופס נשים שחורות כאזרחיות תוניסאיות שוות. בזמן הקרוב, חברות הקולקטיב מקוות להתחיל לגבות עדויות מנפגעות ומנפגעי גזענות, ולפרסם אותן באתר אינטרנט שהן מתכוונות להשיק. אשר לבעיית הגזענות בכללותה, כסיכסי מקווה שהחוק נגד גזענות ייאכף באופן נמרץ ושתושק תוכנית פעולה רחבה וחוצת־דרגים למאבק בתופעה. כך אולי תשחזר תוניסיה את ההישג המרשים שלה משנת 2011, עת הפכה לדמוקרטיה יציבה לאחר עשורים ארוכים של דיקטטורה, ותביא צדק ושוויון לכ־15% מאזרחיה.
 
מרוקו: גזענות סמויה, ייצוגים פוגעניים בתרבות
בניגוד לתוניסיה, במרוקו לא עבר מעולם חוק ייעודי למניעת אפליה על רקע צבע עור; אולם אין פירוש הדבר שאין בחוק כזה צורך וששחורים במרוקו זוכים ליחס שוויוני. בהשראת מחאת ג'ורג' פלויד, פעילים ברשתות החברתיות במדינה הצביעו בשבועות האחרונים על הגזענות הסמויה הגלומה בעובדה שבמרוקו כמעט אין מגישי טלוויזיה שחורים. למעשה, עאדל לותיתי, מגיש מהדורת חדשות הספורט באחד הערוצים, הוא המגיש השחור היחיד במרוקו והראשון בתולדותיה. הדבר צורם במיוחד היות שחמישית מאזרחי מרוקו הם שחורי עור וביתר המקצועות בתעשיית התקשורת המרוקנית עובדים לא מעט שחורים. גם כאשר שחורים מיוצגים על המסך במרוקו, אין בכך שום כבוד: בקולנוע ובתוכניות טלוויזיה בדיוניות, שחורים מגלמים בדרך כלל דמויות ממעמד חברתי נמוך, דוגמת משרתים. אם שחורי עור זוכים במרוקו לשוויון הזדמנויות מלא, כפי שטוענים רבים במרוקו, הרי שהייצוג הטלווזיוני שלהם מלמד על ההפך.
 
היכן טמונה הבעיה שהובילה למצב זה? דוברים מרוקאים שונים מציעים תשובות שונות לשאלה. ד"ר אל־מהדי עאמרי מהמכון הגבוה ללימודי תקשורת בא־רבאט, למשל, שולל את עצם קיומה של בעיה כלשהי. הוא סבור שמיעוטם של מגישי טלוויזיה שחורים הוא לא יותר מצירוף מקרים ושהטחת האשמות בדבר גזענות היא מעשה קיצוני שגורר את השיח למקומות מסוכנים. לעומתו, לותיתי עצמו, כמו גם אשת התקשורת והאקדמאית נעימה עבשאן, מכירים בקיומו של מצב בעייתי, אך נזהרים מלומר שגופי התקשורת מפלים שחורים לרעה, במודע או שלא במודע. הם סבורים שדווקא השחורים הם אלה שאינם מבקשים להתמיין לתפקידי הגשת טלוויזיה בשל מה שהם מכנים "צנזורה עצמית": שנים ארוכות של יחס מפלה גרמו להם לפתח תסביכי נחיתות עמוקים עד שהם אינם מאמינים עוד ביכולתם להצליח בתפקידי הגשה. עבשאן גם רומזת לגזענות הקיימת באופן כללי בציבור המרוקני: היא מספרת שבאזורים כפריים מסוימים במדינה הורים מסרבים להשיא את ילדיהם עם בני־זוג שחורים. אלא שגם עבשאן וגם לותיתי נותרים מסויגים, וטוענים שבהיעדר נתונים אמינים קשה לקבוע מהם הגורמים האמיתיים לתת־הייצוג של שחורים על המסך.
 
גם העיתונאי מוחמד אל־גאזי סבור שלא קיימת אפליה מודעת, אבל מסיט את מוקד האחריות מהשחורים עצמם לגופי התקשורת. הוא סבור שהקולוניאליזם הצרפתי הוריש לטלוויזיה המרוקנית את התפיסה שמגישי חדשות הם מעין חלון ראווה של הערוץ, ולכן עליהם להיראות טוב, ובמשתמע - להיות לבנים. אולם גם הוא נמנע מלטעון לקיומה של גזענות במרוקו: לשיטתו אותו "אידיאל יופי גזעני" פוגע במרוקאים לבנים באופן דומה, והאשם היחידי במצב הוא הקולוניזטור האירופי. הוא גם סבור שהחקיקה במרוקו אוסרת אפליה על רקע גזע, ואם אכן נראו אי אלו גילויים של גזענות מודעת ומכוונת, הרי שהם "מקרים נקודתיים" - התנהגויות חריגות של יחידים ולא מגמה או מדיניות מוסדית.
 
היחידי שאינו מהסס להצביע באופן ברור על הבעיה הוא אחמד עסיד. עסיד, סוציולוג ופעיל זכויות אדם, רכש ניסיון במאבק חברתי אחר: הדרישה המוצלחת להעניק לשפת המיעוט הלא־ערבי במרוקו - האמזיגית או ה"ברברית" מעמד חוקי במרוקו. לאור ניסיונו הוא סבור שכל הטענות בדבר צירוף מקרים, חקיקה לשוויון הזדמנויות או "מקרים נקודתיים" נועדו להסוות בעיה אמיתית וקשה של גזענות. הוא מספר שבתחומים רבים שחורים אינם זוכים להזדמנויות שוות ובאזורים מסוימים במרוקו אף קיימים בתי קברות נפרדים לשחורים. דפוסי גזענות אלה כמו גם אחרים נטמעו באופן כה עמוק בתודעה הציבורית – כולל זו של השחורים עצמם – עד כי קשה לזהות שמדובר בבעיה; אלא שדפוסי המחשבה הללו קיימים גם קיימים, והם מניעים התנהגויות גזעניות.
 
אותה דינאמיקה פסיכולוגית שמונעת להצביע על כך שקיימת אפליה גזענית נשנתה, לדברי עסיד, גם במאבק להכרה בשפה האמזיגית. ראשוני המתנגדים למאבק היו דווקא סוחרים ממוצא אמזיגי שטענו שאמזיגית כלל אינה שפה. על הטענות בדבר אפליית אמזיגים נאמר שאלה רק צירופי מקרים. רק מאבק ציבורי ארוך ומתוקשר הסיט את הזרקור לאפליית האמזיגים והביא את הרשויות לטפל בה. לדעת עסיד, גורל השחורים לא יהיה דומה לזה של האמזיגים והם ימשיכו לסבול מאפליה אם ימשיכו להימנע מפעולה ציבורית קולנית.
 
בדומה לעסיד, גם יתר המרואיינים סבורים שמודעות ושינוי תפיסה הם המפתח לפתרון בעיית תת־הייצוג של שחורים בטלוויזיה המרוקנית. רבים מהם סבורים ששינוי כזה יכול להתחולל כתוצאה מדוגמה אישית: הופעות נוספות של שחורים על המרקע בתפקידי הגשה ידגימו לשחורים אחרים שהם ראויים לתפקיד ויעודדו אותם לשאוף אליו. שינוי דומה עשוי להתחולל גם אצל גופי התקשורת: ניסיון מוצלח עם מגישים שחורים יעודד אותם להעדיף להבא שיקולים מקצועיים על פני הנטייה לגזענות. נוסף על כך, יש מי שסבורים שעל שחורים להתלונן לרשויות בכל מקרה שבו חשו שהופלו על רקע צבע עורם, והפתרון לאפליה יגיע מגורמי האכיפה. לפי סברה אחרת, על השינוי להגיע "מלמעלה", באמצעות חקיקה: כפי שבפרלמנט המרוקאי נקבעה מכסת ייצוג לנשים, כך יש לחייב את גופי התקשורת לשריין תפקידי הגשה לאנשי תקשורת שחורים. כך, אולי, תתגשם תקוותו של לותיתי, מגיש הטלוויזיה המרוקני השחור הראשון, ש"מגוון צבעי העור והזהויות האתניות שקיימים בעם המרוקני ישתקפו גם מעל מסך הטלוויזיה".
 
שני המאמרים שנסקרו לעיל עוסקים אומנם בבעיות ייחודיות למדינות שונות, אולם שניהם מדגימים דפוסים דומים של גזענות. הן במרוקו והן בתוניסיה, אוכלוסיית השחורים גדולה באופן יחסי ליתר מדינות ערב ומהווה קרוב לחמישית מהאזרחים. בשתיהן גילויי הגזענות חריפים יותר באזורי הכפר הדרומיים, המרוחקים מערי החוף המשגשגות והמשכילות. אף שהמאמרים לא התייחסו לכך במפורש, לא מן הנמנע שגם במרוקו כמו בתוניסיה נשים שחורות מופלות יותר מגברים ושהשכבות החלשות ביותר, כלכלית ופוליטית, זוכות ליחס הגזעני ביותר. למעשה, נראה סביר שממדי הגזענות בשתי המדינות חריפים הרבה יותר ממה שתואר בשני המאמרים, היות שבשניהם נזכר שביטויי גזענות נתקלים בטיוח ושהתקשורת ממעטת לעסוק בנושא. משני המאמרים עולה גם כי בשתי המדינות הציבור אינו מודע באופן עמוק לגזענות כלפי שחורים ואף מכחיש אותה, והדבר מוביל להנצחת הגזענות ולנרמולה. הגזענות, ניתן לומר, פועלת בעוצמה מתחת לפני השטח במרוקו וגם בתוניסיה. כפי שמנסחת זאת ח'ולה כסיכסי, "גזענות קיימת בכל העולם. מה שמשתנה הוא ההקשר".
 
האם מצב זה יכול להשתנות? למרות עומק האתגר, אפשר לקוות שכן. במדינות צפון־אפריקניות כמו תוניסיה ומרוקו, השחורים מהווים פלח רחב יחסית באוכלוסייה ואפשר שניתן לתרגם את הדבר לכוח חברתי־פוליטי. אומנם, וכפי שעולה מהמאמרים, הקולוניאליזם הצרפתי הנחיל למדינות המגרב מורשת של גזענות; אולם הקשר לאירופה ולעולם המערבי עשוי להעניק למגרב תרומה חיובית, כמו מורשת המאבקים החברתיים שהצליחו במערב במאה האחרונה. מקור לתקווה נמצא גם במדינה צפון־אפריקנית אחרת - לוב: אומנם מתחוללת בה מלחמת אזרחים עקובה מדם ופורחות בה רשתות סחר בעבדים שחורים מאפריקה שמדרום לסהרה; אך עם זאת, דווקא שם שחורים מיוצגים באופן שווה יחסית בדרגים הגבוהים של הממשל, במערכת המשפט ובדרג הניהול הבכיר במגזר העסקי, וייתכן שמכיוון זה תבוא הבשורה. אולי ההצלחה הרבה של מחאת ג'ורג' פלויד בארצות הברית תעורר את ההשראה ואת המודעות הנדרשות לאותו מאבק חברתי שנחוץ כל כך להשגת שוויון מלא לשחורים במגרב בכל התחומים. אולם, יהא הגורם לכך אשר יהא, אפשר להביע תקווה שהוא יסייע להגשמת חלומה של ח'ולה כסיכסי:
 
"יבוא יום שבו אראה על דפי ספרי הלימוד תמונות של ילדים שחורים, בבתי המשפט יכהנו שופטים שחורים ובראשם של מחוזות המדינה יעמדו מושלים שחורים".

בשיתוף עם מאמרים נוספים