המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
נעליים על הדנובה, חלק מהאנדרטה לקורבנות השואה בהונגריה (Pixabay)
01.05.2019

המשפטן היהודי שטבע את המונח "רצח עם"

רפאל למקין עמל רבות כדי שרצח עם יוכר כפשע בחוק הבין־לאומי, מתוך אמונה שההכרה תסייע למונעו. בעיניו השמדת היהודים הייתה חלק מהשמדת העמים במזרח אירופה ומההשתלטות הקולוניאלית הגרמנית על האזור הזה
במשפט הבין־לאומי בולטת תרומתו של רפאל למקין, עורך דין ממוצא יהודי פולני, שטבע את המונח ״ג׳נוסייד״ (רצח עם), ובמיוחד בזכותו התקבלה ב־1948 אמנת האו"ם בדבר מניעתו של פשע השמדת עם וענישתו. למקין, שאיבד את מרבית משפחתו בשואה, ראה ברצח היהודים מקרה מסוים של פשע בעל היסטוריה ארוכה, שלא קיבל הכרה בין־לאומית. חוקרים רבים חוזרים אל מחשבתו של למקין בנושא הזה בעשורים האחרונים, והיא שופכת אור חשוב על תפיסתו את תופעת רצח העם בכלל, ואת השואה בפרט.
 
המונח ״ג׳נוסייד״, שטבע למקין ב־1944, מורכב מהמילים genos (ביוונית: שבט, עם) ו־cide (בלטינית: רצח). בכך ביקש למקין להבחין את רצח העם מפשעים אחרים: קורבנותיו של רצח עם הם לא רק פרטים אלא גם קבוצה תרבותית, והשמדה של קבוצה כזאת פוגעת לא רק בקורבנות עצמם אלא גם באנושות כולה. ״הפילוסופיה שמאחורי האמנה למניעת הג׳נוסייד״, כתב למקין, ״מבוססת על הרעיון של קוסמוס אנושי. קוסמוס זה מורכב מארבע קבוצות בסיסיות: לאומית, גזעית, דתית ואתנית. קבוצות אלו מוגנות לא רק בשל חמלה אנושית, אלא גם כדי למנוע את ריקון המשאבים הרוחניים של האנושות".
 
תפיסה זו של למקין נבעה מהשקפתו הרומנטית־אתנית על עמים, כלומר מהתפיסה שהקבוצה התרבותית מרכזית בזהותו של היחיד, וגם במרקם התרבותי האנושי. מכאן נבעה גם קביעתו ש״העולם מייצג את התרבות ואת החוסן האינטלקטואלי שיוצרות הקבוצות הלאומיות המרכיבות אותו [...] לכן תוצאת הרס של אומה היא אובדן של תרומה תרבותית עתידית לעולם״.
 
משום כך התאכזב למקין שהשמדת תרבות, כלומר פגיעה קשה ביכולתה של הקבוצה לשמר את תרבותה, לא נכללה בצעדים שכולל רצח עם על פי הגדרת האמנה. כמה חוקרים טוענים שחששן של כמה מדינות, כמו ארצות הברית, היה שאם רצח עם יכלול גם השמדת תרבות, כפי שנעשה לעבדים השחורים או לילידים האמריקאים, יואשמו גם הן עצמן ברצח עם. כך גם הקבוצות הזוכות להגנה על פי האמנה הן קבוצות לאומיות, גזעיות, אתניות ודתיות, אבל לא קבוצות פוליטיות, כלומר קבוצות המוגדרות על פי העמדות הפוליטיות או השייכות הפוליטית שלהן – בין השאר, בגלל חששה של ברית המועצות שהיא תואשם ברצח עם.
 
מאפיין מעניין נוסף בתפיסתו של למקין הוא שנראה שהוא ראה ברצח עם חלק מהשתלטות קולוניאלית על טריטוריה. ברצח עם, כתב, שני שלבים: ״האחד, הרס הדפוס הלאומי של הקבוצה המדוכאת; השני, ההשלטה של הדפוס הלאומי של המדכא״. כפי שניתח זאת ביתר הרחבה באשר למדיניות הנאצית במזרח אירופה:
 
רצח עם נעשה על ידי התקפה על היבטי החיים השונים של העמים הנשלטים: בשדה הפוליטי (על ידי הריסת מוסדות של שלטון עצמי וכפיית דפוס מנהלי גרמני, ודרך התיישבות גרמנית); בשדה החברתי (על ידי הפרעה לאחדות החברתית של האומה והרג, או פגיעה בשכבת האינטליגנציה, שהיא המנהיגות הרוחנית […]); בשדה התרבותי (על ידי איסור, או הרס, של מוסדות תרבותיים ופעילויות תרבותיות[…]); בשדה הכלכלי (על ידי העברת העושר לגרמנים [...]); בשדה הביולוגי (על ידי מדיניות של צמצום האוכלוסייה הילידית ועידוד ילודה גרמנית בארצות הכבושות); בשדה הקיום הפיזי (על ידי הרעבה והרג המוני של לא־גרמנים); בשדה הדתי (על ידי הפרעה לפעילויות הכנסייה).
 
כלומר, על פי ניתוחו של למקין, לעיתים קרובות רצח עם אינו אירוע אלא תהליך, העשוי להיות הדרגתי וארוך, וקשה להפרידו מהשתלטות קולוניאלית. אומנם לא לעיתים קרובות נלמדת השואה במונחים אלו, אולם יש לזכור שהשאיפה הנאצית ל״מרחב מחיה״ במזרח אירופה, אגב חיסול, שיעבוד ו"גירמון" העמים ה״סלאביים״ במרחב הזה, הייתה במידה רבה גרסה קיצונית של הקולוניאליזם האירופי, ונראה שלמקין עמד על כך. על פי אותה התפיסה, נראה שלמקין לא זיהה את הייחודיות שבגורל היהודי: הוא ראה בהשמדת היהודים חלק מההשמדה הכללית יותר של העמים במזרח אירופה, ולא עסק בה כאירוע העומד בפני עצמו.
 
ולבסוף, אחד החידושים בהכרה שרצח עם הוא פשע על פי החוק הבין־לאומי היה שנאסר על מדינות לבצע את הפשע הזה גם בשטחן שלהן. לפני כן מנע עקרון הריבונות כל התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, לרבות מקרה שבו מדינה מחליטה לחסל קבוצת מיעוט בתוכה. רוברט ג׳קסון, התובע האמריקאי במשפטי נירנברג, הסביר זאת כך:
 
בדרך כלל איננו סבורים שפעולות של ממשלה כלפי אזרחיה מצדיקות את התערבותנו […] אנו חושבים שהתערבותנו או ניסיוננו להביא למשפט יחידים או מדינות מוצדקת רק בגלל שמחנות הריכוז והגירושים היו חלק מתוכנית של מלחמה לא צודקת ולא חוקית שבה נעשינו מעורבים. איננו רואים שום בסיס אחר המצדיק את התערבותנו בזוועות שנעשו בתוך גרמניה [...] על ידי הרשויות במדינה הגרמנית.
 
לעומת זאת, האמנה למניעת רצח עם קובעת כי רצח עם אסור בימי מלחמה ובימי שלום גם יחד, כלומר גם רצח עם שאינו חלק ממלחמה תוקפנית, אלא נעשה נגד אזרחי המדינה – אסור, ומכאן שיש גבול גם לעיקרון של ריבונות המדינה. זה היה אחד ההישגים הגדולים של למקין. קשה אפוא להגזים בחשיבות תרומתו לחוק הבין־לאומי ולמאמצים להפוך את הציווי ״לעולם לא עוד״ לפרקטיקה ממשית, והעובדה שהוא כמעט שאינו מוכר בישראל – מצערת.
מאמרים נוספים