מאמרים
מאמר
ילדים במחנה פליטים בסוריה. רויטרס
11.08.2019

לבנות את הלאום הסורי מחדש

הסופרת הסורית הגולה היפא ביטאר מביטה בייאוש על חורבות מדינתה. היא מקוננת לא רק על החורבן שהמיט משטר אסד על סוריה אלא גם על ארגוני הטרור וכוחות האופוזיציה שדורשים ממתנגדי המשטר שתיקה וציות מלא
במשך שמונה השנים שחלפו מאז תחילת המרד בסוריה, פייסבוק והרשתות החברתיות האחרות שימשו כשסתום שמנע מהציבור להתפוצץ מכעס ואפשרו לכל אזרח להביע את דעותיו ורגשותיו. אני, באופן אישי, בחרתי לחיות בלטקיה למרות שכל משפחתי חיה בפריז. רציתי להיות מצפון לעמי האהוב ולחלוק איתו את כאביו ותקוותיו. בביתי שבלטקיה אירחתי את האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של עיר זו השוכנת לחופה של סוריה; קיימנו דיונים והחלפנו דעות ועמדות. כמה מעציב אותי לספר כיצד התגלגלו העניינים בשמונה השנים האחרונות.
 
תחילה יש להודות: כל הסורים הפסידו, גם נאמני המשטר וגם מתנגדיו. אלפי צעירים קיפחו את חייהם, חיילים בצבא הסורי ואנשי פלגי האופוזיציה גם יחד. הן נאמני המשטר והן מתנגדיו נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם. התרסקותה של הכלכלה הכניעה את הכול, ומעמד הביניים קרס. עוני נעשה סימן ההיכר של הציבור הסורי.
 
ציפיתי וייחלתי שהפצע העמוק המשותף לכל הסורים יגביר את מידת אחדותם ויחזק את הערבות ההדדית שלהם ואת אהבתם זה לזה. לצערי, ככלל, ההפך הוא שקרה. כך אירע גם לחבורת האינטלקטואלים שנהגו לבקר יחד בביתי, יותר מחמישה־עשר אנשים שמרביתם ישבו בכלא יותר מעשר שנים בשנות השמונים. כל אחד מהם החל שואל אותי לפני הביקור, "האם פלוני ינכח בו?" אם עניתי בחיוב, היה הראשון ממהר ואומר, "אם כך, לא אגיע, שכן אינני מסכים עם פלוני ואף איני יכול לסבול את דרך החשיבה שלו ואת האופן שבו הוא מפרש את מה שקורה בסוריה".
 
אנשי האליטה האינטלקטואלית של סוריה, שכולם בילו שנים רבות מחייהם בכלא, אינם מסוגלים עוד לסבול זה את זה. בתמימותי תהיתי איך חילוקי הדעות ביניהם עמוקים כל כך אם כולם בילו את מיטב שנותיהם בכלא. אולם אדרבה, לא יהיה מוגזם לומר שחלקם מאשימים זה את זה בבגידה, בשקרנות ובאופורטוניזם. על כן, אני מודה, ביטלתי את פגישות הרעים העשירות הללו, שאירחתי במשך שנה וחצי מתחילת המהפכה – מהפכה שנכשלה וסטתה בחדות מהמסלול שאמור היה להוביל אל חירות ואל חיים מכובדים.
 
אם בקרב אנשי האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של סוריה מתגלעים חילוקי דעות עמוקים כאלה, במקום שיהוו דוגמה עבור העם המיוסר ויאחו את קרעיו – מה יעלה בגורל פשוטי העם? למרבה הצער, מי שעוקב אחרי דפים שקשורים לסוריה ברשתות החברתיות נוכח בעומק הקרע בציבור הסורי. סורי אחד, למשל, כתב לי נזיפה חצופה על כך שזיאד א־רחבאני מוצא חן בעיניי ואילו הוא אינו אוהב את הדעות הפוליטיות של האמן הלבנוני. כשעניתי לו בנימוס רב שכל אדם חופשי להחזיק בדעה פוליטית ושאני מעריכה את זיאד ואוהבת את יצירתו, בלי שום קשר לעמדתו הפוליטית – הוא האשים אותי בהססנות והכריז שיפסיק לקרוא את כל מה שאני כותבת. אישה אחרת, שחיה כיום באחת המדינות שקלטו פליטים, נזפה בי גם היא ברשעות כשהוספתי "זכרו לברכה" אחרי שמו של השחקן המוכשר פארוק אל־פישאווי. אני אוהבת את אמנותו, וחייו האישיים אינם מענייני, אבל אותה הגברת כינתה אותי "בוגדת בעם הסורי" – וכל זה כי פארוק אל־פישאווי ביקר בדמשק!
 
רק כדי להשלים את התמונה, יש לציין כי מי שכינו אותי "בוגדת" בגלל שאני אוהבת את האמנות של זיאד א־רחבאני ואת השחקן המוכשר פארוק אל־פישאווי – שניהם שתקו בסוריה כמו כבשים ולא הביעו ולו מילה אחת של ביקורת אפילו בנוגע לערמת זבל ברחוב. הם התחנפו לכל בעל תפקיד והרעיפו עליו שבחים. אני, לעומתם, שילמתי על עמדותיי מחיר של איסור יציאה מהארץ ואף זומנתי שוב ושוב אל משרדי מנגנוני הביטחון. כשאני הייתי בצרה איש לא תמך בי או עמד לצידי: אדם שמנגנוני הביטחון מזמנים אותו – חבריו חוששים ממנו ומתרחקים ממנו כמו מאש.
 
אבל כשהכבשים הצבועות האלה יצאו אל מחוץ למולדת, או אז התחילו להשמיע את קולן. במקום ביקורת החלו לקלל, האשימו אותי בפחדנות, ביקרו את המאמרים שלי וטענו שהם צריכים להיות "אמיצים יותר וחריפים יותר בביקורתם כלפי המשטר". רק כלפי "המשטר", ולא כלפי תנועות הטרור הקיצוניות, שאותן האנשים האלה לא מזכירים לעולם; אותן תנועות טרור שיודעות היטב לשפוך דם של סורים, לחטוף ולשחוט. לדעתי, אותם אנשים דורשים ממני לכתוב באומץ רב יותר כדי שאהיה שעיר לעזאזל, לבדר אותם בדמותי, יחידה ובודדה באסוני. קל הרבה יותר להתיימר להיות אמיץ וגיבור כשאתה נמצא מחוץ לסוריה. מה החוכמה להתבטא בחופשיות רק כשאתה מרגיש בטוח?
 
העם הסורי סובל מקיומם של אנשים המכנים את עצמם "האופוזיציה מחוץ", קבוצה שגורלה תלוי בכמה מדינות שנטלו חלק בשפיכת דם הסורים והיא צוברת הון. כל חבריה מסכימים על עיקרון אחד: יש להקריב את הדם הסורי עד הטיפה האחרונה! לא ייאמן. מי אמר להם שהעם הסורי רוצה למות? העם הסורי תאב חיים ושמחה, הוא רוצה לחתן את ילדיו ולצהול בחתונות שלהם, לא לבכות בלוויותיהם.
 
כל אלה שמאשימים אותי ואת זולתי בחיבתנו לזיאד א־רחבאני ופארוק אל־פישאווי ומתנגדים בתוקף לעמדות הפוליטיות של שני האמנים, לא אמרו מילה לחבורת הסופרים והאמנים שביקרו בישראל והעלו על נס את נרמול היחסים איתה.
 
אני מאמינה שהעם בסוריה יתום. לא המשטר מייצג אותו ולא האופוזיציה. העם בסוריה ננטש לעוני, לסנקציות כלכליות ולדחייה מצד העולם. מרבית המדינות קולטות הפליטים כבר מקוות עתה שהפליטים יסתלקו והן משתדלות להשיב אותם אל סוריה, המבותרת והמתפוררת.
 
מה שעצוב הוא שמי שמנסה להיות הגיוני, לא קיצוני, אותנטי באהבתו לסוריה ולעם הסורי – הווה אומר, מי שמתון בדעותיו – דווקא אותו המשטר מעניש. דווקא ממנו מונע המשטר לצאת מהארץ וגורר אותו אל משרדי מנגנוני הביטחון בכל פעם שהוא כותב מאמר אמיץ שבו הוא מבקר את תופעת השחיתות בארצנו. הוא בוגד ומנודה גם מצד האופוזיציה מחוץ, אותה אופוזיציה שפועלת בשירות מדינות זרות מסוימות שמממנות אותה במיליונים.
 
אני יודעת שאחדים מאותם גורמים אכולי שנאה שמזדהים עם האופוזיציה מחוץ מאשימים אותי שאני הססנית ושלמעשה אני תומכת במשטר – שהרי אינני יושבת בכלא! כאילו כל סורי המבקש להוכיח את אהבת הלאום שלו נדרש לשבת בכלא. אחדים אומרים לי "המשטר נוהג כלפייך בוותרנות כי את נוצרייה". אינני יודעת על איזו ותרנות הם מדברים. הרי נמנעה ממני היציאה מהארץ פעמיים, כשכבר עמדתי במעברי הגבול. באחת הפעמים הייתי אמורה לנסוע לבחריין כדי להשתתף בכנס בענייני תרבות, ונאלצתי לבטל את הנסיעה משום שבגבול נודע לי שמוטל עליי איסור יציאה, אלוהים יודע למה. האם יש צורך גם לערוף את ראשי ואת ראשיהם של כל האינטלקטואלים הלאומיים כדי שאותם שכירי חרב ידעו בוודאות שאנו אוהבים את הלאום והעם הסורי? עצוב שיש מי שחושבים שכל אינטלקטואל שחי בסוריה הוא בהכרח תומך משטר.
 
כמה פגועה ומאוכזבת אני חשה כשאני רואה מה עלה בגורל מרבית העם הסורי, שמונה שנים לאחר המהפכה הגנובה. בלי להכליל, אפשר לומר שבמקום שהפצע של הסורים יאחד אותם, הוא גרם לפילוג ולשנאה. האסון הגדול הוא שהאליטה האינטלקטואלית, שבילתה שנים ארוכות בבתי הכלא בהגנה על עקרונות החירות והכבוד, הפכה מסוכסכת. כל אחד מאשים את רעהו בבגידה, ומגדיל לעשות כשהוא מכנה אותו "עושה דברם של מנגנוני הביטחון". ונוסף על כל זה, הם עוד מדברים על שיקום! האם שיקום הוא להניח לבנים זו על גבי זו? ומי יתקן את הסדק שנפער בנפשם של הסורים? מי ישיב לסורי את הכינוי היפה "אחי ושותפי ללאום", ולא משנה מה עמדותיו – אם הוא אוהב את זיאד א־רחבאני ופארוק אל־פישאווי ואם הוא שונא אותם?
 
הלאום אינו נבנה בלבנים אלא בבני אדם. עצוב שהשנאה ניצחה את האהבה, ושהסדק שנפער בין הסורים כה עמוק עד שאני מרגישה בו בכל עוצמתו אפילו כאן, בפריז.
 

 
היפאא' ביטאר היא סופרת ופובליציסטית סורית. מאמרה התפרסם ביומון הבין־ערבי אל־חיאת ב־11 באוגוסט 2019. מערבית: איתי מלאך

בשיתוף עם מאמרים נוספים