המזרח התיכון ומעבר לו

ניתוח ופרשנות
האפיפיור מבקר באיחוד האמירויות בפברואר השנה. רויטרס
24.11.2019

סובלנות דתית, חברתית ותרבותית באיחוד האמירויות

2019 הייתה "שנת הסובלנות" באיחוד האמירויות וכללה שלל מיזמים שמחבקים תרבויות ודתות שונות. מה מטרת הקמפיין הזה? את מי הוא משרת ואיך הוא מסתדר עם הפרות זכויות האדם שעדיין מתרחשות במדינה?
אנו מתקרבים לסוף שנת 2019, ובכך גם לסוף "שנת הסובלנות" באיחוד האמירויות. שנת הסובלנות הוכרזה כדי לציין את מורשת הפתיחות, הקבלה והחיים המשותפים במדינה. ואכן, מדינה זו נקטה צעדים מרשימים של סובלנות תרבותית ודתית לקראת 2019, למשל, פתיחת מוזיאון הלובר באבו דאבי ב־2017, שבו מוצגים תשמישי קדושה ממסורות לא אסלאמיות, מוצגים שנחשבו בעבר בעייתיים או מתנגדים לתרבות העליונה. איחוד האמירויות גם אפשרה פיתוח של קהילות מקומיות של מיעוטים דתיים, כמו הקהילה היהודית של דובאי, שקיבלה השנה הכרה רשמית, עם עוד קהילות של הינדים וסיקים. המדינה גם שינתה את שמו של מסגד השיח' מוחמד בן זייד למסגד מרים אום עיסה, כלומר, מסגד מרי אם ישו – מחווה לתפקידן של דמויות הנוצריות באסלאם. שנת הסובלנות היא שיא של תהליך גלובליזציה והתמערבות המתרחש לאורך המאה ה־21, ובו נפתחת המדינה הצעירה לעולם הרחב, לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וחברתית.
 
שנת הסובלנות
הביטוי האחרון לסובלנות היה ההודעה על התוכנית לפתיחת "בית משפחת אברהם״ – מתחם תלת־דתי שבו ייבנו מסגד, כנסייה ובית כנסת בחלל משותף, שבאמצעו יוקמו מוזיאון ומרכז חינוך. שלושת המבנים יהיו זהים מבחוץ ובאותו הגובה, אך עיצוב הפנים שלהם יהיה שונה ויסמל את השוויון ואת המגוון. המבקרים בגינה המרכזית יוכלו להציץ לשלושת המבנים ולחזות במנהגי הדתות מרחוק.
 
במסגרת שנת הסובלנות ביקר האפיפיור פרנסיס באבו דאבי, בלוויית אחמד אל־טייב, האימאם הגדול מאוניברסיטת אל־אזהר, וקיים את הטקס הקתולי הראשון בתולדות חצי האי ערב. שני המנהיגים חתמו על "מסמך האחווה האנושית", שהצהיר על ערכים כלליים המשותפים לאסלאם ולנצרות. במרץ אירחה אבו דאבי את האולימפיאדה המיוחדת (Special Olympics) שהגיעה בפעם הראשונה למזרח התיכון, ובנובמבר 2018 אירחה את "פסגת הסובלנות העולמית" הראשונה, שבה התכנסו 1,800 אנשים משפיעים ממשרדי ממשלה, מתאגידים, מהאקדמיה ומארגוני דת ותרבות, מ־105 מדינות. הפסגה תתארח בדובאי גם השנה ותבחן נושאים כמו העצמת נוער ונשים, שימוש בפלטפורמות דיגיטליות לקידום סובלנות, וחשיבות הסובלנות בבניית חברה משגשגת.
 
בספר ״חוגגים סובלנות: גיוון דתי באיחוד האמירויות״, המציג אוסף חוויות של אנשים מעשר אמונות החיות בשלום במדינה, שפורסם השנה בדובאי, הצהיר שר הסובלנות שיח' נחיין, ש״מכיוון שאנו חיים יחד בהרמוניה באיחוד האמירויות, אנו עשויים לשער כי דתותינו עשויות כולן להעריך סובלנות. מטרתה של אנתולוגיה זו היא להפוך את ההשערה העמומה שלנו לעובדה". האם הרמוניה זו היא אכן עובדה? לפני שאנו ממהרים להכריז על תופעה נפלאה זו יש לשאול כמה שאלות: מה מטרת הצהרות הסובלנות הציבוריות האלה? את מי הן משרתות, ממי הן מתעלמות, ולמה זה קורה דווקא עכשיו?
 
למה עכשיו?
תעשיית הנפט המשגשגת אפשרה למדינות המפרץ לפתח את הכלכלה שלהן בלי לפתח קשרים עם העולם החיצוני ובלי להכיר אותו, וכך להמשיך לחנך את הציבור על עליונותו של האסלאם. גישה זו נהייתה בעייתית עם עליית האסלאם הקיצוני והאיום הישיר של דאע"ש ושל אחים המוסלמים על ריבונות המלוכה. בעקבות זאת החליטה איחוד האמירויות לחבק את המערב חיבוק תרבותי ואסטרטגי, ולשתף פעולה עימו נגד אסלאמיסטים.
 
למאבק באידיאולוגיות הקיצוניות חלק מכריע בנרטיב הסובלנות. בפברואר אירחה ממשלת אבו דאבי כנס שדן בתפקידו של החינוך לסובלנות בין־דתית במניעת קיצוניות אלימה והציג את איחוד האמירויות כמודל. כנס זה מדגים כיצד הסובלנות – הערך והיוזמה החברתית – היא בסופו של דבר מנגנון למלחמה בקיצוניות ולשמירה על יציבות.
 
הירידה בכוחו של אופ"ק בכלכלה העולמית, והפיכת ארצות הברית ליצואנית הנפט הגדולה בעולם, המתחרה בערב הסעודית וברוסיה, מכריחות את מדינות המפרץ למצוא דרכים חדשות להשתתף בכלכלה הבין־לאומית וליצור סביבה אטרקטיבית יותר למשקיעים ומוסדות מערביים. מסר של סובלנות משדר מנטליות פתוחה, וחשוב מכך – יציבות פוליטית.
 
גבולות הסובלנות
חשוב להזכיר את האופי המתוקשר של תהליך הזה. מכיוון שהמדינה נוקטת צעדים פומביים ויקרים מאוד כדי להוכיח לעולם את טבעה הסובלני, היא מנסה לבנות לעצמה מוניטין חדש ולבדל את עצמה משכנותיה השמרניות. פעילי זכויות אדם אינם הולכים שולל אחרי ההצגה הזאת. שרה לאה ויטסון, מנכ"לית ארגון Human Rights Watch במזרח התיכון, טוענת כי מפגני הסובלנות הפומביים האלה הם העמדת פנים, ולמעשה, איחוד האמירויות מאפשרת בקושי חופש הביטוי. ב־2014 פורסם חוק נגד טרור המפשט את התהליך המשפטי ומאפשר לרשויות לרדוף מבקרי שלום ופעילי זכויות אדם בקלות יחסית, וניסיונות לדרוש רפורמה דמוקרטית דוכאו והסתיימו במעצרם ובגירושם של תושבים ואזרחים רבים. נוסף על כך, זכויות העובדים הזרים (שהם יותר מ־ 80% מהאוכלוסייה) מועטות ונתונות לביקורת בין־לאומית, כפי שהוצג במאמר על תנאי העבודה המסוכנים בבניית מתחם EXPO 2020 בדובאי (תערוכה בין־לאומית שנועדה להציג את הישגיהן של מדינות העולם, שגם ישראל אמורה להשתתף בה).
 
התקווה האמיתית
כמו במקומות רבים אחרים, גם באיחוד האמירויות יש שחיתות ומייצגי שווא, אך שנת הסובלנות מעידה על גם על שינויים אותנטיים שמקדמים גורמים פנימיים ומשקפים מנטליות חדשה. לדוגמה, נורה אל־קעבי, שרת התרבות של איחוד האמירויות, היא מודל לחיקוי עבור נשים שאפתניות (היא בשנות הארבעים לחייה ואינה נשואה), ועבדה קשה כדי ליצור מרחבים לחילופי תרבות אמיתיים ולאתגר את הסטטוס קוו התרבותי. ד"ר אבתסאם אל־קטבי תמכה ברפורמות דמוקרטיות ובשמירה על זכויות האדם במפרץ, והיום היא נשיאת מרכז המדיניות של איחוד האמירויות, מכון המחקר הפרטי החשוב ביותר במדינה.
 
שרת הנוער שמא אל־מזרועי החלה את דרכה בקבינט של איחוד האמירויות בהיותה בת 22, ופעלה כדי לערב את הדור הצעיר בשיח הרשמי בנושאים כמו איכות הסביבה. נוסף על כך, דיפלומט בולט, עומר סייף ג׳ובאש, תומך בתרגום ספרים לערבית, ואף פרסם ספר משלו, "מכתבים למוסלמי צעיר" (2000), שבו כתב מכתבים לבניו על מורכבות ההוויה המוסלמית בעולם המודרני. הוא דוגל ביוזמות חינוכיות של שלום וקבלת האחר, באינדיבידואליזם ובשמירה על ערכי קהילה, ומציע רעיונות בנוגע למאבק באסלאם הקיצוני. בספרו הוא מצהיר: ״אין שום ידע שאינו נכון. רק ידע קשה, מטריד, מאיר עיניים, משחרר ומשכר". דמויות כמו אלו מייצגות חזון אמיתי של תקווה, קדמה ושינוי, וככול שיותר אזרחי איחוד האמירויות מסיימים את לימודיהם באוניברסיטאות יוקרתיות, הרבה מהן במערב, מתגלה שינוי עמוק יותר.
 
שינויים עמוקים מתרחשים בהדרגה. נשיא איחוד האמירויות, השייח ח'ליפה בן זייד אל נהיאן הצהיר בשנה שעברה כי 50% מחברי הפרלמנט (המועצה הלאומית הפדראלית) חייבים להיות נשים, כדי להגביר את תפקידן של נשים בחקיקה הלאומית, אף שלפרלמנט עצמו יש סמכות חקיקה מוגבלת מאוד.
 
אכן, איחוד האמירויות אינה חפה מהפרות של זכויות אדם, והיא עדיין מדינה אוטוריטרית, אך ישנם סימנים אמיתיים לשינוי מבפנים, והם מעניקים ל"שנת הסובלנות" מידה של לגיטימציה שאיחוד האמירויות יכולה להיות גאה בה.
מאמרים נוספים