מאמרים

מאמר
איש קש: אילוסטרציה (צילום: Pixabay)
15.09.2020

"לדרמנים" כאנשי קש: תגובה לבן־דרור ימיני

בן־דרור ימיני לא הבין, או בחר שלא להבין, חלק נכבד מהביקורת שלי על ספרו. הוא כינה אותי אחד מה"לדרמנים", אבל האמירה הזאת מעידה עליו יותר מאשר עליי – על הצורך שלו ביצירת איש קש כדי להסיט את הדיון מהסוגיות הממשיות. הנה התגובה לטענותיו
אני מודה לבן־דרור ימיני על תגובתו למאמר הביקורת שלי, אבל נדמה שלא הבין, או בחר שלא להבין, חלק נכבד ממנו. הטענה המרכזית שלי הייתה ש"אפשר לשער שאם וכאשר תינתן תשומת לב לספרו... הוא יספק תחמושת ניכרת למי שרואים בישראל לא יותר ממשטר גזעני המבוסס על אפרטהייד ועל קולוניאליזם, היות שטיעוניו של ימיני נראים כלקוחים היישר מהארכיון הקולוניאלי". מכך הסיק ימיני שאני עצמי מאמין שהציונות אינה אלא תנועה קולוניאלית. למעשה, זו אינה עמדתי, ולכן כל דבריו על ה"לדרמנים" הרואים בפליטים היהודים מתימן או מארצות אחרות קולוניאליסטים הם יצירת "איש קש" והסטת הדיון מהטענות הממשיות, וגם שיקוף של הקושי של ימיני להבחין בין האופן שבו הוא רואה ומציג את הציונות, לבין הציונות עצמה, שהיא תופעה מורכבת יותר.
 
טענת "הפרחת השממה"
זוהי טכניקה קבועה אצל ימיני. למשל, הוא פותח בהתייחסותי לדיון שלו בסופר מארק טוויין, שביקר בארץ הקודש באמצע המאה ה־19 וכתב על השממה והדלות שמצא בה. בניגוד לטענתו, איני טוען שהוא מסתמך על טוויין, ולמעשה אני מזכיר בפירוש שהוא "ממשיך ומביא עדויות לדלילות האוכלוסין" בארץ ישראל באותה התקופה. מה שאני מצביע עליו הוא שההודאה של ימיני בספרו שהמחקר ההיסטורי מטיל ספק רב בתיאורים מהסוג שמציע טוויין, חושפת שהוא יודע כנראה שמרבית החוקרים יראו בטענותיו שארץ ישראל הייתה "מיושבת בדלילות מחרידה" לא יותר מתעמולה. יש להודות שהמונח "דלילות" הוא גם עניין של פרשנות, וימיני זכאי לפרשנות משלו, אבל עניין זה מחזיר אותנו לטענה שהנרטיב שהוא מקדם הוא נרטיב קולוניאלי קלאסי: מהאנגלים באמריקה, דרך הגרמנים במזרח אירופה, ועד הסינים בטיבט – כולם סיפרו איך "הפריחו את השממה" שמצאו ועל האוכלוסייה הילידית ה"דלילה להחריד" שבה. נרטיב זה עדיין מקובל בישראל, אך "עובר" טוב פחות אצל צעירים משכילים במערב.
 
טענת "הכיבוש הנאור"
בספרו טוען ימיני שהכיבוש הישראלי הביא לשיפור ניכר בחיי הפלסטינים "בכל פרמטר אנושי אפשרי". בביקורת שלי ציינתי, ראשית, שימיני "שוכח" להזכיר שישראל מנעה במכוון פיתוח כלכלי בשטחים, וכך פגעה פגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית; ושנית, שהכיבוש מנע ומונע חירויות בסיסיות, כמו חופש תנועה, חירות ממאסר שרירותי ושלטון עצמי. ימיני מתעלם בנוחות מהביקורת הראשונה, ומבטל את השנייה, בכך שהוא כותב בספר שהוא תומך בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית. היה אפשר להציע דיון מעניין בעמדת ימיני שלפלסטינים עומדת זכות ההגדרה העצמית, אך "המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית הוא מוצדק, כל עוד הצד הפלסטיני שולל את ההכרה בהסדר על בסיס שתי מדינות לשני עמים" (עמ' 191) – כלומר, מבחינת ימיני, בטווח הנראה לעין הפלסטינים ייאלצו להמשיך וליהנות מיתרונות הכיבוש הישראלי. אולם צריך להפריד בין הדיון הזה לבין השלכות הכיבוש הישראלי, שהוא היה הקשר הדיון שלי. בהקשר הזה הטענה שהכיבוש שיפר את חיי הפלסטינים ב"כל פרמטר אנושי אפשרי" מותירה את הקוראים ביקום המקביל של "כיבוש נאור" – שגם הוא מיתוס קולוניאלי ידוע.
 
טענת "רק אצל הפלסטינים גם הצאצאים נחשבים פליטים"
את הטענה ש"בניגוד לכל עשרות המיליונים שהפכו לפליטים, רק אצל הפלסטינים גם הצאצאים נחשבים לפליטים", מביא ימיני במסגרת דיון בפליטים מהמאה ה־20 כולה, לרבות, למשל, פליטים מסומליה ומקונגו מהעשורים האחרונים (עמ' 42–43, 93). במאמר הביקורת ציינתי שלמעשה, גם צאצאי פליטים אפגנים, טיבטים ואחרים מוכרים כפליטים (אוסיף שהיות שהם מוכרים כפליטים, מוכרת, כמובן, גם "זכות השיבה" שלהם). במקום להודות בטעות הפשוטה אך המשמעותית הזאת, ימיני טוען שהוא, למעשה, התכוון להבחין בין פליטות מהמחצית הראשונה של המאה ה־20 לפליטות מהמחצית השנייה, שבה "השתנו הנורמות". למעשה, גם במחצית הראשונה של המאה ה־20 ראו רבים בגירושים אתניים פשע. בביקורת המורחבת שלי אני מצטט, כפי שימיני יודע, את דבריו של הדיפלומט הבריטי הלורד קורזון, שכשראה את תוצאות "חילופי האוכלוסין" בין יוון לטורקיה, שבהם תמך לפני כן, אמר שהם "פתרון מרושע ורע מאין כמוהו, שעליו ישלם העולם מחיר כבד במשך מאה השנים הבאות". הוא כתב זאת בשנות העשרים, לא בשנות השישים. בעניין הנכבה, לשם המחשת האופן שבו היא נתפסה בזמן אמת אני מביא את עדותה של חנה ארנדט מסוף שנות הארבעים, ש"ליברלים בכל הארצות נחרדו" מגירושם וממניעת חזרתם של הפלסטינים. ימיני מגיב שציטוט מארנדט "אינו הסבר מספק" ל־singling out של ישראל, כלומר מסיט את הדיון לסוגיה אחרת לחלוטין.
 
טענת השתנות הנורמות
הטיעון הבסיסי יותר של ימיני הוא שאם מעשים שנחשבים היום עוולות היו בעבר מקובלים בעיני ממשלות ואליטות במערב, גם אנחנו צריכים לקבל אותם כלגיטימיים. על בסיס אותו ההיגיון אפשר לטעון, למשל, שהפוגרומים ביהודים היו עניין לא בעייתי במיוחד, כל עוד האליטות באירופה ראו בהם תגובה הגיונית להתנהגות היהודית. במילים אחרות, בכל תקופה מתחולל מאבק מוסרי על "הנורמות", והישענות על נורמות מקובלות לכאורה בעבר היא אמצעי בדוק להתחמקות ממתן דין וחשבון על עוולות שעשיתם אתה והקבוצה שאליה אתה שייך.
 
היות שההשלכות המובנות מאליהן האלה של הטיעון שלו בעייתיות, ימיני מעדיף להתמקד ביחס לנכבה היום, לעומת היחס למקרים אחרים מהתקופה ההיא, ושואל: "האם מישהו שופט היום את טורקיה על הגירוש ההמוני של נוצרים?" וכו'. הוא אינו מודע, מתברר, להאשמה כלפי טורקיה, לא רק בטיהור אתני, אלא גם ברצח עם של היוונים. נכון שלא מדברים היום על שיבת יוונים לטורקיה או על שיבתם של פליטים אחרים מהמחצית הראשונה של המאה ה־20, והסיבה לכך היא בראש ובראשונה שהפליטים האלה קיבלו אזרחות במדינות שאליהן הגיעו, בניגוד לפלסטינים, ובמרבית המקרים הם אינם מעוניינים בשיבה – כמו, למשל, היהודים שברחו או גורשו מארצות ערב. נוסף על מרכזיות הסכסוך הישראלי–פלסטיני בזירה הבין־לאומית, זוהי הסיבה שהסוגיה הפלסטינית נשארת על סדר היום של הקהילה הבין־לאומית. ימיני יודע גם שבמאמר המורחב אני גם מסביר את הסיבה הפשוטה להקמת סוכנות פליטים נפרדת לפליטים הפלסטינים: היא הוקמה לפני שהוקמה סוכנות האו"ם לפליטים. מדוע ההפרדה הזאת נמשכת, ושאר השאלות שמעלה ימיני, הן עניין לדיון היסטורי רציני, לא לתאוריות קונספירציה על אנטישמיות חובקת כול המגדירה את היחס לישראל.
 
טענת ה-Singling out
הנקודה שאליה חוזר ימיני שוב ושוב היא ה־singling out, כלומר, האפליה הייחודית לכאורה של ישראל, המוכיחה לדעתו את האנטישמיות העומדת בבסיס היחס אליה. בהקשר הזה הדוגמה של דרום אפריקה מלמדת לא מעט: גם כשדרום אפריקה "הופלתה לרעה" בקהילה הבין־לאומית לא היה זה משום שהיא עשתה את המעשים הגרועים ביותר, אלא מפני שהיא נהפכה לסמל לאי־צדק שנתמך בידי המערב ונגע לליבם של ליברלים במערב, היות שהוא התבסס על משטר של גזענות לבנה מהסוג שהתקיים בדרכים אחרות גם במערב. כך, מדינות רבות עושות מעשים גרועים הרבה יותר מישראל, אבל הן זוכות בדרך כלל לגינוי, או לחילופין, לתמיכה שקטה במערב, ולא בתשואות מחרישות אוזניים בקונגרס האמריקאי ובהגנה גורפת מצד המדינות המתיימרות להנהיג את הסדר הליברלי במועצת הביטחון של האו"ם, למרות ההפרות החמורות של ישראל את החוק הבין־לאומי. במילים אחרות, צעירים במערב מצטרפים לתנועת החרם הפלסטינית לא משום שהשתכנעו מ"תעשיית השקרים" או נעשו אנטישמים, ולא מפני שהם מחילים "מוסר כפול" על ישראל, אלא מפני שהם מזהים את הצביעות הזועקת לשמיים של מדינותיהם ושל האליטות שלהן, שבלעדיהן לא הייתה ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש. הם רואים את מה שמובן מאליו לפלסטינים ונעלם מעיניהם של הישראלים, בין השאר, בגלל עיתונות מהסוג של ימיני: שבאופן טבעי, משום שהיא נהנית מיחס מיוחד של המעצמה הגדולה בעולם, ישראל מופלית לעיתים קרובות לטובה, ולא לרעה, בזירה הבין־לאומית.
 
שאלת "אשמת" הפלסטינים
לבסוף עולה שאלת "אשמת" הפלסטינים בפליטותם. ימיני אינו מכחיש שהוא יודע שרק אלפים ספורים מהפלסטינים בחרו בהתנגדות אלימה לתוכנית החלוקה. ראשית עולה שאלת אחריותו של העיתונאי: האם עליו ליידע את קוראיו בעובדה במרכזית הזאת ולתת להם להכריע בדבר משמעותה? מבחינת ימיני, כנראה שלא, כיוון שמתברר שתפקיד העיתונאי הוא להיות זרוע הסברה של המדינה, להתמקד באשמה שלהם – הפלסטינים, הערבים, השמאל, האנטי־ציונים – ולהתרחק כמו מאש מעניינים לא נעימים כמו מניעת פיתוח כלכלי פלסטיני, או הסבל היום­־יומי שסובלים הפלסטינים מידי ישראל.

 

שנית, לדעת ימיני הטענה שהפלסטינים אינם אשמים בנכבה משום שרובם המכריע כלל לא התנגד בכוח היא "מגוחכת כל כך, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שנכתבה. עמים וקהילות משלמים מחיר על טעויות של מנהיגיהם". ובכן, בטיעון זה אפשר להכשיר כל פשע. החמאס, למשל, היה מסכים בשמחה עם הרעיון שמותר לפגוע באזרחים בשל מדיניות מנהיגיהם. גם כאן סוג הטיעונים של ימיני מרחיק אותו לא כל כך מ"הלדרמנים", כמו מנורמות מוסריות בסיסיות, שלמרבה המזל השתרשו בקרב קהלים ליברלים ופרוגרסיביים במערב וברחבי העולם. האמת העצובה היא שלא אנטישמיות, אלא העובדה ש"ההסברה" שמייצג ימיני נחשבת בישראל "תגובה ציונית הולמת" לנורמות המוסריות האלה, היא שגורמת לישראל ולציונות להפוך לסמל לגזענות, לאפרטהייד ולפשעי מלחמה בקרב הקהלים האלה.
מאמרים נוספים