מאמרים
מאמר
בין שארם א-שייח למיצרי טיראן, בתצלום מלוויין (צילום: מתוך ויקימדיה)
06.07.2021

ים של דמעות: ספר עברי ראשון על הים הנשכח של ישראל

בספר של המזרחן חגי ארליך "ים סוף, הים העצוב" נסקרת ההיסטוריה של הים השכוח ביותר בישראל (אלא אם מתפוצצת בו אוניה) ושל הארצות הסובבות אותו. הוא מציע הבחנה בין שני הצירים שלו, האנכי ואופקי, שההיסטוריות שלהם שונות והפוכות
ישראלים נהנים לדמיין את עצמם כחלק מהים התיכון. המסעדות ים־תיכוניות והמוזיקה ים־תיכונית, יש מי שמפליגים בשבחי הזהות הים־תיכונית ואף מי שנעלבו מהדרתה של ישראל ממוזיאון הים התיכון במרסי. המבט הישראלי מערבה אינו פוזל לצדדים: גם בשעת נופש באילת, הים החלק וההרים האדומים שנפרשים מולנו הם אטרקציה תיירותית בלבד, תפאורה שמעבר לה לא נמצא כלום, לא משתרע אף מרחב. שום דבר, גם לא תקיפת ספינות איראניות וגם לא הסודנים, האריתראים והאתיופים הרבים שהגיעו לארץ – בהקשרים שונים אבל תמיד כאילו מכוכב אחר – אינו מעורר אצלנו חשד שאולי בכל זאת יש משהו מעבר למצפה התת־ימי ולריף הדולפינים. שאולי אנחנו לפחות קצת ים־סופים.
 
על רקע הדחקה ישראלית זו, ספרו החדש של המזרחן וההיסטוריון חגי ארליך "ים סוף, הים העצוב" (רסלינג 2021) הוא חידוש מרענן ונחוץ ביותר. בספר זה, שהוא הפרסום השני בסדרת "נהדה: עיונים בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון", ארליך סוקר במשיכות מכחול עבות את ההיסטוריה של הים האדום, ולמעשה של הארצות הסובבות אותו, מן העת העתיקה ועד לימינו. הוא עובר בביטחון מן הסיפור התנ"כי על קריעת ים סוף אל מלכת שבא ואל ראשית האסלאם, ממשיך במאבק בין הפורטוגלים והעות'מאנים בעידן התגליות, בכריית תעלת סואץ ובתקופת האימפריאליזם, ומגיע עד ימינו אנו. ברגעיו הטובים ביותר, הנרטיב הארוך נכרך בדימויים ובמוטיבים חוזרים: המאבק על השליטה בנתיב הסחר בין מזרח ומערב; חזון כריית התעלה; הנבואה כי צבא אתיופי יכבוש ביום מן הימים את מֶכָּה; הפחד הקמאי המצרי מפני חסימת מקורות הנילוס. 
 
בכך, כבר במישור הנושאי ועוד לפני הרמה הפרשנית, הספר מהווה צעד מבורך בהבאת הים האדום אל התודעה הישראלית. כמי שמסלולו האקדמי החל בעבודה על מלחמת האזרחים בתימן, עבר לעסוק במצרים, ובשנים האחרונות פרסם מחקרים מאירי עיניים על אתיופיה ועל שכנותיה – ארליך הוא ללא ספק החוקר הישראלי המתאים ביותר למשימה. ידיעותיו הרחבות וסגנון הכתיבה הקולח בהחלט יסחפו גם את הקהל הרחב, וחבל רק שהדבר בא לפעמים על חשבון הצורה (הערות השוליים למשל מתגלות כלא־אחידות או כחסרות; תעתיק המילים הזרות אינו תמיד קונסיסטנטי ואיכות חלק התמונות ירודה). 
 
אלא שהספר לא נותר ברמה התיאוּרית, הוא מציע גם פרשנות. החידוש הפרשני המרכזי הוא ההבחנה בין שני הצירים של הים האדום, הבחנה שתורמת להבנת ההיסטוריה המשונה שלו. במבט אנכי, מצפון לדרום ולהיפך, הים האדום שיחק לאורך ההיסטוריה תפקיד משמעותי כנתיב בסירקולציה העולמית, כגשר בין האוקיינוס ההודי ובין הים התיכון. הציר האנכי אומנם ידע מורדות רבות, והתקוטטו סביבו קיסרים אתיופים, ח'דיבּים מצרים ומלכים פורטוגלים; אולם בימיו היפים הוא היה למקטע חיוני ב"דרך המשי הימית" שנמתחה בין סין ואירופה, ועם חניכת תעלת סואץ ב־1869 הפך לאוטוסטרדה שעליה נישאו רוב הסחורות והאנשים בעולם. לעומתו, הציר האופקי, הנע בין החוף המזרחי והמערבי, מתאפיין בהיסטוריה שונה בתכלית: היסטוריה עצובה, שארליך מרומם לכדי הטיעון המרכזי של ספרו. 
 
תוגת הים האדום מתחילה בנתוניו הפיזיים: חופיו מדבריים ושחונים, שום נחל איתן אינו נשפך אליו, והלגונות הבוגדניות שלו שבעו ספינות טרופות רבות. אולי בשל כך, טוען ארליך, התרבויות האנושיות שקמו סביב הים מיאנו ליצור קשרים מפרים זו עם זו, ויתרו על החיבור הימי הפוטנציאלי ביניהן והסתגרו בעומק היבשת. אם הציר האנכי של הים התאפיין בתנועה מתמדת, הרי ש"לרוחבו [...] נשאר הים חיץ וגבול יותר מאשר גשר" (עמ' 20) ו"את רוחבו [...] חצו יותר פליטים מאשר נוסעים ותיירים" (23). בעוד שיוון ורומא צמחו כשפניהן אל הים התיכון, הרי שעמי הים האדום הפנו לים את גבם ונסוגו להרים ולנאות המדבר. ריחוקן מהחוף של הבירות אדיס אבבה, צנעא, ריאד, ח'רטום וקהיר מעיד על המרחק המנטאלי של אותן ארצות מהים. כאשר ארצות אלה באו במגע, היה זה בדרך כלל בשדה הקרב. הספר אכן מדגיש את האלימות הבלתי־פוסקת, הגלוּת והפליטוּת, ורק לטרגדיה של סחר העבדים לא נשאר לו מקום (170). "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים", מסכם ארליך, "יותר עצב משמחה" (169).
 
תזת "הים העצוב" נובעת במידה רבה מתוך נקודת המבט שנוקט ארליך, כזו המתמקדת בדרמות הגדולות שהתרחשו בים האדום, ובעיקר במלחמה, בפוליטיקה ובדיפלומטיה. גם אם הוא אינו מכחיש את התרחשותם של אירועים אחרים, "הכותרות הראשיות בתולדותיו" של הים, הוא טוען, "היו של מלחמות" (170). כך, כל אשר מעצמה כלשהי נכשלה או התייאשה מלכבוש אותו, הרי שהים "נזנח" (46), "ננטש" (77) ו"נדחק לשולי ההיסטוריה" (74). רק מהגרים, עולים לרגל, חכמי דת, סוחרים ודייגים המשיכו להתעניין ולהפליג בו, שחקנים היסטוריים שוליים כביכול, שמופיעים בספר רק בין השורות. 
 
ואולם, מחקרים מהשנים האחרונות, ובמיוחד אלה המיקרוסקופיים יותר, האירו צדדים אחרים של אותו ים עצוב. כך למשל ספרו של ג'ונת'ן מירן על מסאווה האריתראית במאה ה־19, שאותו מזכיר גם ארליך, מתאר את העיר הישנונית כמקום מפגש של אנשים מכל קצוות הים כמו גם מן הארץ שסביבה. ננסי אוּם מיפתה את רשתות הסחר בפולי קפה שניטוו מן העיר התימנית אל־מֻח'א – הלוא היא מוקה, מולדת המשקה האהוב – בעוד שרוקסני אלני מרגריטי ציירה את דיוקן העיר עַדן הימי־ביניימית כנמל גלובלי, בהתבססה על תעודות הגניזה הקהירית. בהקשר היהודי, מחקריו החדשים של מנשה ענזי עוסקים בסיפורה של הפזורה היהודית-תימנית בסומליה, באתיופיה, באריתריאה ובמצרים – פזורה ששוב ממחישה את הדינמיות של הים האדום ואת אחדותו התרבותית.
 
בצירופן של מיניאטורות אלה, שעניינן בנמלים ובבזארים, בסוחרים ובשולי פנינים, מתקבלת תמונה מורכבת יותר של הים האדום. העדפת ערי הנמל על פני המרכזים השלטוניים, העדפת ההיסטוריה הכלכלית, החברתית והתרבותית על פני זו הפוליטית והצבאית, חושפות את הקשרים ההדוקים והמפרים בין חופי הים האדום ובין הים ליבשה. מתברר כי גם כאשר הים נזנח על ידי המעצמות, תמיד התקיימו סביבו חליפין תוססים, גם בצירו האופקי, ועל כך יעידו הקהילות המגוונות החיות לחופיו עד היום. אין בכך כדי לכפור בטיעונו הכללי של ארליך, אך אולי לרכך את נחרצותו. אכן, לא קמו בים האדום מעצמות דוגמת קרתגו, ונציה או איסטנבול הים־תיכוניות. מנגד, גם את סיפורו של הים התיכון, כביכול "ים טוב ומיטיב" ש"יצר ויוצר תרבות כוללת, גם פלורליסטית וגם מאחדת" (20), אפשר היה לספר מבעד למלחמותיו ולקורבנותיו; גם הוא ים עצוב, שממשיך לבלוע פליטים נואשים גם בימינו. 
 
דווקא היום, ארליך מזהה ניצנים של שמחה בציר האופקי של הים העצוב. הרעיונות הגרנדיוזיים למתיחת גשרים בין ג'יבוטי לתימן (גשר הקרניים) ובין סעודיה למצרים (גשר סלמאן) הם ביטוי מובהק של חשיבה אופקית של הים. ישראל גם היא אינה טומנת ידה בצלחת הים־סופית, בעיקר מבחינה צבאית; אולם היא עודנה תופסת את הים כמרחב אנכי במהותו, כמחלף שמדלג מכאן למקום אחר, כפי שמתבטא למשל בחזון המסילה המהירה לאילת שנועדה לחזק את המסחר עם המזרח הרחוק ולא עם השכנות הקרובות. ישראל אומנם זכתה ברצועת חוף ים־סופית דקיקה בלבד, אך הוכיחה בעבר שבכוחה לפנות אל הים האדום האופקי אם רק תרצה זאת, ועל כך הרחיב ארליך בספרו המצוין "ברית ושבר". אולי התוודעות להיסטוריה של החצר האחורית שלנו תוכל לשנות גם את האוריינטציה שלנו כלפי הים האדום. משום כך יש לברך על פרסום המונוגרפיה הראשונה המוקדשת לו בשפה העברית.
מאמרים נוספים