המזרח התיכון ועוד

מאמר
תמונת אילוסטרציה (pixabay)
20.02.2020

גם חילונים מוכנים למות למען חירות

ההיסטוריה המודרנית של המדינות הערביות מוכיחה שרק אסלאמיסטים יסכנו את חייהם עבור האידיאולוגיה שלהם. בשנים האחרונות מתפתח בסודאן מודל אחר. מסתבר שגם האזרח החילוני הערבי מוכן למות למען שחרור מעריצות
האם הקרבת החיים למען מטרה נעלה היא נחלתם של ערבים מוסלמים אדוקים בלבד? לדעת רבים, התשובה היא כן. במאמר דעה שפרסם הפובליציסט הסודאני מחמוד אל־מועתסם ב־2 בספטמבר בעיתון אל־אח'באר הלבנוני, הוא משיב על שאלה זו תשובה ברורה: גם חילונים עשויים להקריב את עצמם למען אידיאולוגיה - כך הם עשו במחאות בסודאן בשנה האחרונה.
 
אירועי העשורים האחרונים במזרח התיכון, פותח אל־מועתסם ואומר, היוו בסיס לנרטיב שלפיו הדת היא הכוח היחיד שמסוגל להניע לפעולה את הציבור באזור. נרטיב זה ניכר בעמידתו האיתנה ובהתחזקותו של האסלאם הפוליטי במצרים נוכח הפרויקט השמאלני של הנשיא גמאל עבד א־נאצר, וגם במאבקים החמושים באזור שתנועות אסלאמיות, כמו ארגוני הג'יהאד בסוריה ואל־קאעידה באפגניסטן, מובילות בשנים האחרונות. גם בסודאן נעשה שימוש בנרטיב זה: התנועות האסלאמיות שם טענו שהן היחידות שעשויות להגן על המדינה ולנהל את המלחמה נגד דרום סודאן, שמקבלת סיוע מהמערב. הן הקימו מיליציות חצי־מדינתיות והקריבו קורבנות רבים בלחימה נגד הדרום, ומתוקף כך, הרשו לעצמן לדכא את מתנגדיהן באלימות. לאור כל זאת, התנועה החילונית בסודאן תפסה את עצמה כחולה וכחלשה.
 
אותו דימוי עצמי לקוי מאפיין גם את החילונים בסוריה. בתחילה, מזכיר אל־מועתסם, החילונים היוו את רוב המתנגדים למשטר אסד; אלא שבנקודה מסוימת, הפכה סוריה לזירה של מלחמה כוללת. מרגע זה, התקשו מתנגדי המשטר הסורים להמשיך ולהחזיק באידיאולוגיה ליברלית, והמירו אותה באידיאולוגיה שמתאימה יותר למלחמה אכזרית: דמות האזרח הסורי המורד נעשתה לדמותו של לוחם הג'יהאד.
 
התופעות הללו מתקיימות, לדעת אל־מועתסם, מפני שחילונים משוכנעים שהם אינם מסוגלים להקריב את חייהם למען עקרונות. ניתן היה אולי להסביר את השכנוע הזה בעובדה שאנשי התנועות האסלאמיות, המאמינים בחיים בגן העדן לאחר המוות, נכונים למות יותר מחילונים, שאינם טורחים למען חיי העולם הבא ואינם בטוחים כלל בקיומם. אולם, אם חילונים אכן פוחדים למות, מקשה אל־מועתסם, איך ניתן להסביר את העובדה שרבים מהם מסכנים את חייהם בניסיון להגר לאירופה ולהתחיל שם חיים חדשים?
 
מהנאמר עולה כי הקרבת החיים כשלעצמה איננה בלעדית לאנשי התנועות האסלאמיות. הדבר מציב את אל־מועתסם בפני שאלה נוספת: מדוע חילונים בארצות האסלאם אינם מוכנים למות למען אידיאולוגיה? התשובה נעוצה לדעתו בכך שבעידן שבו אנו חיים, האידיאולוגיה המודרנית נשללה מהחילונים בארצות האסלאם. לפי אותה אידיאולוגיה, ישנם גם ישנם דברים שלחילוני שווה לסכן את חייו למענם. כמיהה לחירות, קִדמה וצדק, רצון לשנות את העולם, אהבת המולדת ומקום השייכות, סירוב לעושק ועוד - אלו דברים שלמענם ראוי שיקריב אדם את נפשו, ללא תמורה וללא ערובה לחיים בעולם הבא. במאמר מוסגר, מוסיף כאן אל־מועתסם, שגם בהגות האסלאמית, התנאי למוות כשהיד הוא מוות ללא ציפייה לתמורה עתידית על ההקרבה.
 
זו הנקודה במאמרו שבה עובר אל־מועתסם להתייחס למודל חדשני של נכונות חילונית להקרבה עצמית, מודל שעשוי לעורר השראה בעיקר אצל תנועות שמאל שונות - המודל הסודאני. לטובת הדבר, נדרש אל־מועתסם להציע תיאור של התהליך ההיסטורי שהוביל ליצירת המודל הסודאני משנות התשעים ועד לתחילתן של המחאות שהפילו לבסוף את שלטון אל־בשיר בשנת 2018.
 
תחילה, לפי התיאור ההיסטורי שמציע אל־מועתסם, ניסו אידיאולוגים אסלאמים לכונן בסודאן שלטון לא־דמוקרטי אסלאמי בעל ציביון איראני. שילוב של טעויות כמו אימוץ קפיטליזם דורסני ומלחמת אזרחים וסכסוכים בתוך המשטר הביאו לדחיקת האידיאולוגים לשוליים; האידיאולוגיה התפוגגה וסודאן נותרה מדינה טוטליטרית אסלאמית נטולת חזון. מחד גיסא, הדברים הביאו על סודאן עשרים שנה קשות מאוד, ומנגד, הם החלו לעורר בסודאנים את מה שמכנה אל־מועתסם: בגרות פנימית - התעוררות תנועות חילוניות, בין היתר שמאליות. אט אט, חינכו התנועות הללו את הציבור לערכי החילונות, לזכויות נשים ולצדק חברתי. הן חשפו את השימוש הציני שעושה המשטר באסלאם לטובת דיכוי העם ואת נכונותו לעשות זאת עד לנפילתו. הציבור הבין שחיים בצל המשטר האסלאמי גרועים ממוות.
 
הבנה זו יישם הציבור הסודאני בעת מחאתו נגד המשטר בשנה האחרונה. אל־מועתסם מאמין שכשמשורייני כוחות הביטחון הגיעו לפזר באש חיה את המפגינים מול מטה הצבא וטבחו במאות, הייתה זו הקרבת חיים חילונית. המוחים חשו שהם נאבקים על כבודם, ולמענו הם הפגינו מתוך סכנת מוות. כך, מתוך הקרבה זו, התחשלה זהות סודאנית חילונית שמכירה בערך עצמה; הנכונות למות העניקה לסודאנים את הזכות לחיות כבני חורין. אותה נכונות למוות צריכה, לדעת אל־מועתסם, לעמוד ביסודן של מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ראויות לשמן. בנקודה זו, מסייג אל־מועתסם את דבריו ומציין שאין בכוונתו להאדיר את המוות שכן הדבר פסול, אולם אחדים מעדיפים את המוות על פני חיים של השפלה.
 
בסיום מאמרו, אל־מועתסם מדגיש אפילו יותר את המגמה השמאלית שאליה הוא שואף לראות את סודאן נעה. הוא מזכיר את עבד אל־ח'אלק מחג'וב ואת אחמד ג'בארה, שניהם קומוניסטים, שניהם הקריבו את חייהם במהלך המהפכה שניסו להוביל נגד משטרו של הדיקטטור א־נימיירי בשנת 1971. נראה שהוא מתכוון להנציח את מורשתם כשהוא חותם את מאמרו במילים האלה: "הקיץ הקץ על תור הזהב של האסלאם בסודאן, על כל האסונות שנלוו אליו. עתה הגיעה העת עבור אנשי סודאן, ממש כמו מנהיגינו הקומוניסטים ההיסטורים, להתחיל לעסוק בתפנית הצפויה: לעבר נכונות להקרבת עצמם למען החירות, לעבר הלא־נודע".
מאמרים נוספים