מאמר
גרפיטי מחאה נגד צנזורה עצמית (צילום: duncan c, פליקר)
10.03.2020

נמצאה מוטלת ללא רוח חיים על רצפת חדר העריכה

היא נועדה לשמור על המוניטין של הסופר כאזרח נאמן, ולעתים גם פשוט לשמור עליו פיזית, פן ייפגע. כתוצאה ממנה טקסטים רבים נשארים במגרה או נזנחים, והספרות הערבית בכללה נתונה במשבר. הכירו את האויבת הגדולה של הסופר הערבי: הצנזורה העצמית
צווילח אינו מתכוון לצנזורה הרשמית בלבד, שאותה הוא מציין כבדרך אגב, אלא בעיקר לצנזורה העצמית. הכותב נדרש להתמודד עם מכלול של איסורים דתיים, מוסריים וחברתיים שגורמים לו לחפש דרכים עקלקלות להציג את דבריו. לדוגמה, הוא אינו משתמש בגוף ראשון אלא רק בגוף שלישי, כדי להרחיק מעליו חשדות ולא לשמש מטרה לחיצי המבקרים התוקפים. כך ניצל הטקסט מגזירות הצנזורה, לא רק זו הרשמית אלא גם אלה החזקות ממנה – הצנזורה הדתית, השבטית, העדתית וגם המשפחתית.
 
כותב שחושש מצנזורה מציג את הרעיון שלו במעורפל או במנות מדודות, כך שהרעיון מופיע ונעלם לסירוגין על מנת שלא לפגוע במוניטין שלו. מובן שלא כולם נוהגים כך. יש סופרים שהעזו להתמודד עם איסורים וצנזורות כאלה, כמו הסופר המרוקאי מוחמד שוקרי (יליד 1935) ברומן רק לחם, שבו הפר שלל איסורים ובכך פתח צוהר לסופרים אחרים שהגדילו במעט את מרחב החשיפה. חלקם צלחו את ה"מכס התרבותי" ושיווקו את סחורתם, ואחרים סחורתם הוחרמה. צנזורת הצללים פגעה בסופרים בראשית דרכם בהיותה מעין משטרת מחשבות, אך לצידה פועל לפעמים גם הצנזור העצמי בניסיון לשמור על המוניטין של הכותב וגם למנוע אלימות נגדו. כתוצאה מכך טקסטים רבים נשארים במגרה או נזנחים, והספרות נתונה במשבר.

 

צווילח פנה לשבעה סופרים ושאל אותם מהו הרומן הדחוי של כל אחד מהם, מה הסיבה לדחייתו ומה תפקידן של הצנזורות בגניזתו. אלה תשובותיהם:

 

עיזת אל־קמחאווי (סופר מצרי. פרסם 13 ספרים, מתוכם 6 רומנים ו־3 קובצי סיפורים קצרים)

ב־2012 החל קמחאווי לכתוב רומן חדש, שדמות הגיבור שלו מייצגת מהות עמומה וסתגלנית. דמות זו קשורה לדמויות בשני רומנים קודמים של קמחאווי שמתארים את מכניזם השלטון המביא למחיקת הזהות האישית ושמו הפרטי של האדם, שמטרת קיומו היא לשמר את השלטון על כנו. קמחאווי כתב כמה פרקים וחדל, מפני שחש כי בתמורות המתרחשות סביבו המציאות עולה על כל דמיון. עבור הספרות זהו מצב משבר, שכן המציאות מרוקנת אותה מכל תוכן ומקדימה את צעדיה כל העת. קמחאווי אומר כי אם ישוב לכתוב את הרומן, יהיה זה רק לאחר שהמציאות תחזור לקדמותה.

 

שאכר אל־אנבארי (סופר עיראקי, יליד 1957. טיל אמריקני פגע בבית משפחתו והרג כשלושים איש)

אל־אנבארי טוען כי בחלק ממדינות ערב, ובהן עיראק, הצנזורה הפסיקה להתקיים. מה גם שכיום, כאשר מו"לים ערבים רבים יושבים מחוץ למדינות ערב, קל מאוד להוציא יצירות חדשות. לדבריו, מעבר לעניין הצנזורה לסוגיה – הממשלתית והלא ממשלתית – הגורם העיקרי לדעיכת הכתיבה הוא התסכול הגדל כל העת ומטיל צל על כל רעיון שמתהווה במחשבתו של סופר. בהיעדר ביטחון ומזון, כאשר עשרות ערים חרבות ומיליוני אנשים מוצאים עצמם פליטים, עקורים וחסרי כול, קהל הקוראים אינו רואה עוד בתרבות מזון רוחני. אל־אנבארי תוהה אם בעת כזאת אפשר בכלל לחגוג השקה של רומן חדש. גורם אחר הוא השיפוט והביקורת המתלהמת על יצירות חדשות. אירועי תרבות עוברים פוליטיזציה חריפה מאוד שיוצרת תהודה לטקסטים רדודים. מו"לים ומוסדות תרבות אינם מעריכים את מאמציו של הכותב, והוא עצמו חש ייאוש שכן אינו מצליח לשפר את מצבו הכלכלי באמצעות פרסום יצירה חדשה. הכותב חי בשני עולמות, עולם היצירה שלו ועולם היומיום, והפער ביניהם גדול מאוד. כל אלה הופכים את הכתיבה למפלטו של הכותב המיואש, המנסה שלא ליפול במחשכי איבוד הדעת.

 

וג'די אל־אהדל (סופר ומחזאי תימני, יליד 1973)

אל־האדל מתאר את עבודתו על רומן העוסק במשורר התימני המפורסם עבד אללה אל־ברדוני. לאחר שנים שבהן אסף מידע על אל־ברדוני התפנה אל־האדל לכתוב את הרומן, אך לתדהמתו גילה כי כתב היד של האוטוביוגרפיה של אל־ברדוני נעלם ועימו גם שירים שכתב: לאחר מותו של אל־ברדוני ביקרו בביתו אנשי ממשל וביקשו לקחת את החומרים כדי לפרסם אותם על חשבון המדינה, ומאז נעלמו עקבותיהם. אל־אהדל שואל אם ניתן לכתוב על אל־ברדוני מבלי להיעזר באוטוביוגרפיה שלו ומבלי שרוחו תהיה נוכחת. הוא מציג כאן מקרה שבו פעולתה של הצנזורה כפולה – כך צונזרו גם המקור וגם יצירה שהייתה אמורה להתבסס עליו.

 

טארק אמאם (סופר מצרי, יליד 1977)

ברומן שאמאם חושב לכתוב, סופר שולח כתב יד למו"ל אך מבין שהטקסט אינו שלם ומחליט לתקן אותו. הוא שולח למו"ל כתב יד מתוקן ואף מבקר בבית הדפוס ורואה שכתב היד המתוקן הוא אכן זה שמודפס, אך כאשר הרומן מתפרסם הוא מגלה לתדהמתו כי מה שהודפס הוא גרסת הטיוטה דווקא. תוצר זה, שראה בו חסר, מזכה אותו בפרסים ובפרסום רב; אך הוא אינו מרוצה משהתרחש, ומחליט שברומן הבא שלו – שמתברר כי הוא רומן האחרון שיכתוב – לא יגיש טיוטות אלא יערוך את התיקונים והעיבודים בראשו ויעלה על הכתב גרסה סופית בלבד, ללא טיוטות כתובות. הוא עושה כך, אך כאשר הוא מקבל לידיו את הספר מבית הדפוס הוא מוצא חבילת ניירות לבנים שאין בהם ולו מילה. הסופר מת ולוקח איתו את הסוד, ואין לדעת אם הטקסטים המלאים יופיעו ומתי הדבר יקרה.

 

אמין אל־זאווי (סופר, הוגה דעות ומתרגם אלג'ירי, יליד 1956)

אל־זאווי מספר על רומן שכתב ברצף ובהתלהבות. הרומן, שנועד לבוא חשבון עם תקופה בחייו, התייחס לדמויות מסביבתו המשפחתית ועלילתו מתרחשת בעיר המזכירה מאוד את אחת מערי אלג'יר. הוא פרסם את הפרק הראשון של הרומן, אך בבואו לפרסם את הפרק השני נתקף חששות וביקש מקרוב משפחה, מרצה באוניברסיטה, שיקרא אותו. הקרוב קרא את הפרק וטען בתוכחה כי אל־זאווי חושף בפומבי את הכביסה המלוכלכת של המשפחה. אכזבתו של אל־זאווי חיזקה אצלו את התחושה שהוא "סופר השערוריות", תחושה שדבקה בו כאשר בעקבות פרסום הרומן הראשון שלו – שגם בו שבר את הטאבו המשפחתי – נעצר המו"ל הסורי של הספר והרומן הורד מהמדפים. בעקבות הדברים האלה עצר אל־זאווי את פרסום הרומן הנוכחי והחליט לערוך אותו מחדש ולשנות את הדמויות, המקום והזמן כך שלא יעוררו את זעמה של משטרת המוסר. כך נותר מצב שבו הכותב, שבאמצעות הטקסט ביקש לערוך טקס קבורה לתקופה בחייו, אכן עורך את הטקס אך קובר מת אחר.

 

ג'לאל ברג'ס (משורר וסופר ירדני, יליד 1970)

ברג'ס טוען שהצנזורה על כל צורותיה מונעת מהאדם הערבי להגשים את חלומותיו על חיי חופש ועל חירות המחשבה. הצנזורה מעכבת ודוחה כל פרסום של סופר ערבי שמבקש לחשוב מחוץ לקופסה, במנותק מההקשרים המקובלים. לברג'ס עצמו יש רומן שהוקפא ואינו יוצא לאור לא בגלל הצנזורה הרשמית, שאותה הוא אינו מביא כלל בחשבון, אלא בגלל צנזורה עצמית. הוא מדמה אותה ליצור שתלטן שסוֹכֵר את פיו ומאז כתב את הטקסט הראשון שלו הוא מקיים עימו מאבק תמידי. ברג'ס מנסה להערים על הצנזורה העצמית ומדי פעם מצליח לומר חלק ממה שביקש, אך כוחה של הצנזורה רב עדיין. הוא מוצא נחמה בכך שאינו מפסיק לנסות, וכשיצליח לחסל אותה יהיה חופשי יותר לומר את שעל ליבו.

 

סומר שחאדה (סופר סורי, יליד 1989)

שחאדה מספר על טקסט שנמצא במגרה זה חמש שנים והוא אינו חדל לדבר עליו גם בפני זרים. הטקסט טרם פורסם משום ששחאדה מחכה עד שישתחרר מהתייחסותו לטקסט הזה כאל טקסט אישי. הוא נכתב בתוך עשרים יום, ובמשך שנים שחאדה שב ומעדכן אותו. לאחר שהוסיף לרומן דמות של כלב דימה לשמוע כל העת נביחות כלבים. בגלל נסיבות כאלה, הוא מספר, נאלץ במשך חודשים להימנע ממעבר ברחובות ראשיים וממפגש עם אנשים מסוימים, עד שלבסוף הכניס את הגיבור שלו לתוך חבית. זוהי דוגמה לרומן שנכתב מתוך פחד גדול, ששולט בכותב ומונע ממנו לחשוב על הטקסט במנותק מנסיבות כתיבתו.

 


 

מערבית: צאלח עלי סואעד
מאמרים נוספים