מאמרים

מאמר
אסירים משוחררים מוחים ברמאללה על אי תשלום משכורותיהם (צילום: רויטרס)
11.01.2020

מיהם האסירים שלא מקבלים שכר מהרשות הפלסטינית?

קבוצה של 35 אסירים לא מקבלת שכר מהרשות הפלסטינית. הסיבה הרשמית היא השתייכותם לחמאס, אולם ברקע ניכר פיחות כבוד במעמדה של סוגיית האסירים בקרב הצמרת הפוליטית של הרשות הפלסטינית
תשלום משכורות לאסירים הפלסטינים על ידי הרשות הפלסטינית, גם לאלה שעודם בבתי הכלא בישראל וגם לאסירים משוחררים, הוא אחת הסוגיות שנמצאות בלב הקונצנזוס הפלסטיני. האסירים נחשבים בעיני הפלסטינים לגיבורים שלקחו חלק במאבק הלאומי לשחרור מולדתם תוך סיכון חייהם וחירותם, ובשל כך, איש לא מעז להתנגד לכך שכ־7% מכספי הרשות הפלסטינית משמשים לתשלום משכורת חודשית קבועה לאסירים ולמשפחותיהם, גם לאחר שחרורם, וכן למשפחות החללים הפלסטינים.
 
אך למרות ההסכמה הרחבה לכך שאין לשלול מאסיר – בהווה או בעבר – את משכורתו מהרשות, ישנה קבוצה של 35 אסירים (31 מהם משוחררים וארבעה עדיין מאחורי הסורגים) שאינם מקבלים משכורות מהרשות הפלסטינית מאז שנת 2007. הסיבה: אסירים אלה, המתגוררים בגדה המערבית, משתייכים לחמאס. לטענת הרשות הפלסטינית, הם היו חלק מקבוצה של 250 אסירים לשעבר שחמאס ניסה להפעיל כדי לבצע הפיכה שלטונית בגדה המערבית בשנת 2007, לאחר שנוצר הקרע בין פתח לחמאס.
 
כל אותם 250 אסירים לשעבר הפסיקו לקבל משכורות מהרשות באותה שנה, אולם לאורך השנים, ובעקבות מחאות חוזרות ונשנות, רובם חזרו לקבל משכורות, להוציא אותם 35 אסירים לשעבר. קבוצת אסירים משוחררים זו מלינה ומוחה על כך כבר כמה שנים, אך הם נתקלים, במקרה הטוב, בהבטחות שווא שהנושא יטופל מצד הרשות ובכיריה; ובמקרה הרע, בדלתות סגורות ובגורמים משפטיים שמתנערים מאחריות וטוענים שהנושא לא נתון בתחום סמכותם. כצעד מחאתי נוסף, ב־19 באוקטובר, פתחו אותם 35 אסירים לשעבר במחאה בלב העיר רמאללה, שהסתיימה כעבור חודש וחצי ב־1 בדצמבר.
 
על רקע מחאה זו, שדא חמאד, עיתונאית פלסטינית, כתבה טור במגזין הפלסטיני הדיגיטלי מתראס, ובו היא מספרת את סיפור מאבקם של 35 האסירים ברשות הפלסטינית. הסיפור לדעתה  הוא דוגמה נוספת לפיחות הכבוד שחל במעמדה של סוגיית האסירים בקרב הצמרת הפוליטית של הרשות, למרות תמיכה ציבורית הולכת וגוברת באסירים.
 
במהלך המחאה, הקימו המוחים אוהל מחאה בכיכר יאסר ערפאת ברמאללה ושהו בו עד היומיים האחרונים למחאה. האסירים המשוחררים הפגינו בשלל דרכים: החל בלבישת בגדים לבנים המזכירים תכריכים והקראת "צוואות מחאה" נגד הרשות הפלסטינית למול עדשות המצלמה, וכלה בשביתת רעב שארכה שלושה ימים עד שהושגה הסכמה בין המוחים לבין הרשות. אך למרות הסכמה זו, המחאה לא עברה בשקט. הרשות עשתה מאמצים רבים כדי לדכא אותה בדרכים שונות: כוחות הביטחון נשלחו לפזר ולעצור את המפגינים כמה פעמים; הופעל לחץ על הרשויות המקומיות שבתחומן נערכה המחאה כדי שאלה ימנעו את קיומה; ואפילו אורגנה הפגנת נגד מול מאהל המוחים תחת אבטחה של אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים ובהובלה של פעילי פתח. אלה טענו שהם מהנפגעים ומהפצועים של השתלטות חמאס על עזה בשנת 2007, ובכך ביקשו לפגוע בלגיטימציה של האסירים המשוחררים להפגין.
 
אלא שלמרות זאת ועל אף שנים של גרירת רגליים בטיפול בסוגיה והבטחות שווא מצד הרשות, תוהה חמאד כיצד קרה שלאחר ההסכמות שאליהן הגיעו שני הצדדים, נשמעו מטעם המוחים מסרים אופטימיים באשר לטיפול בסוגייתם, כמו למשל שהם בוטחים בגורמים המתווכים, ושיש להם אמון בכך שבעייתם עומדת להיפתר. מקורבים לאסירים גם הוסיפו שבהוראתו של מחמוד עבאס, הסוגיה הועברה לטיפולו של ראש מנגנון המודיעין של הרשות הפלסטינית מאג'ד פרג'.
 
חמאד אינה מוצאת בכל העניין מקור לאופטימיות או ערובה לפתרון הבעיה. גם העובדה שפרטי ההסכם עם האסירים ותנאיו לא פורסמו במלואם, מעוררת בעיניה תמיהה, והיא תוהה אם השתיקה התקשורתית סביב הנושא, גם מצד המוחים ושלא כהרגלם, היא חלק מדרישותיו העלומות של ההסכם.
 
כך או אחרת, מחאתם הקולנית של 35 האסירים ושל בני משפחותיהם מעלה שוב על סדר היום את סוגיית האסירים הפלסטינים. חמאד סבורה כי יש ערך לכך שהדבר קורה דווקא בתקופה זו שבה ממשלת ישראל והממשל האמריקני החריפו את מאבקם בתמיכתה של הרשות הפלסטינית באסירים - מה שישראל מגדירה כתמיכה במחבלים. החרפה זו באה לידי ביטוי במהלך שהובילה ישראל לקיזוז משכורותיהם של האסירים ושל משפחות החללים הפלסטינים מכספי הרשות שמועברים מישראל – מהלך שנועד להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית להפסיק את התמיכה באסירים ובמשפחותיהם.
 
אף שיו"ר הרשות מחמוד עבאס אמר בתחילה שללחצים הללו לא תהיה כל השפעה וכי הוא לא יהיה מוכן לקבל כספים שיקוזזו מהם משכורות האסירים והחללים, בסופו של דבר, הוא נאלץ להיכנע ללחצים ולקבל את כספי הרשות המקוזזים. מחיבור הדברים יחד, חמאד מסיקה כי ערכה של סוגיית האסירים בעיני הרשות הפלסטינית הולך ודועך בדרך אל חיסולה הסופי של הסוגיה.
 
המקור היחיד לתקווה באשר לסוגיית האסירים, לטענת חמאד, מצוי במודעות העממית לסוגיה ובתמיכה ההולכת וגוברת בה ברחוב הפלסטיני. מטורה של חמאד משתמע שלא בכדי מדובר באחד הנושאים שיש סביבם קונצנזוס מקיר לקיר בחברה הפלסטינית: מאחוריו כאב עמוק של האסירים ושל בני משפחותיהם, שלתחושתם החברה הפלסטינית חיה ומתקיימת בזכות כל אותם אנשים שהקריבו את חירותם ואת חייהם למען פלסטין. אולם לאור העובדה שרק מתי מעט הצטרפו למאהל המחאה של האסירים ולהפגנותיהם, חמאד תוהה מה ערכה של תמיכה עממית זו. אסירים כבר שנים אינם מקבלים את המשכורות המגיעות להם כדין מהרשות, והם נאבקים על זכויותיהם לבדם.
מאמרים נוספים