מאמרים

מאמר
Daniel Reche From Pixabay
30.08.2019

מה הסיבה לתופעת ההתאבדויות בשטחים?

סטיגמה קשה ואיסורים דתיים אופפים את תופעת ההתאבדויות בשטחים הפלסטיניים, אולם היקפיה הולכים וגדלים. ג'יהאן עווד מפגינה אומץ רב במאמר המנתח את הסיבות לתופעה ומציע דרכי התמודדות אתה

במאמר שפורסם באוגוסט 2019 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד מציגה ג'יהאן עווד את תופעת ההתאבדויות בחברה הפלסטינית, תופעה שיש סביבה סטיגמה חמורה, ומראה את ההיקפים הנרחבים שלה ביחס לחברות אחרות ואת ההחמרה במצב לאורך השנים. במאמר היא מבקשת לנסות ולהסביר את הסיבות לתופעה ומציעה כמה רעיונות ראשוניים להתמודדות איתה. זהו מאמר אמיץ שמנסה להעלות אל פני השטח נושא שקשה מאוד לדבר עליו.

עווד מביאה לאורך המאמר סיפורים אישיים של אנשים שהתאבדו או ניסו להתאבד. באמצעותם היא מנסה לעורר אמפתיה בקורא, לגרום לו להרגיש קרוב יותר לתופעה ולהכיר את הממד האישי, שלעיתים הולך לאיבוד בין הנתונים והסטטיסטיקות. היא פותחת בסיפורו של יאסר פדל, פלסטיני בן חמישים, אשר מצבו הנפשי והבריאותי הידרדר מכיוון שלא הצליח למצוא עבודה שתאפשר לו לכלכל את משפחתו. התחושה שאין מקום שאליו יוכל לפנות ואין סיכוי שיצליח לצאת ממצבו הובילה אותו לידי ייאוש, ולבסוף להתאבדות.

בראשית המאמר עווד סוקרת נתונים על מקרי התאבדות בחברה הפלסטינית. כל הנתונים שהיא מביאה מגובים במחקרים, בעיקר של מוסדות פלסטיניים. הנתונים משמשים אותה כדי להמחיש עד כמה התופעה של התאבדות בחברה הפלסטינית היא אקוטית ואף הולכת ומחמירה, ולמרות זאת לא נעשים ניסיונות מספקים למצוא לה מענה. כך, למשל, בשנת 2018 היו 25 מקרי התאבדות, מספר גבוה ב ־14% בהשוואה לשנת 2017.

לפי הנתונים רוב המתאבדים הם רווקים ורווקות בני 25–28, 44% מהם בעלי השכלה תיכונית. באשר לניסיונות התאבדות (מקרי התאבדות שלא צלחו), בשנת 2018 ניסו 218 אנשים להתאבד, 157 מתוכם נשים, 61 גברים. 25% מהילדים הפלסטינים שגילם 13–15 חשבו על התאבדות. הנתונים מראים ששיעור הנשים שמנסות להתאבד גבוה מזה של הגברים, אך שיעור הגברים שניסיונותיהם צולחים גבוה מזה של הנשים; תופעה זו שכיחה בכל העולם. בנפת חברון רשומה השכיחות הגבוהה ביותר של מקרי התאבדות. מקרי ההתאבדות בערים מהווים 52% מכלל ההתאבדויות בפלסטין, לעומת 44% בכפרים (11 מקרים). במחנות הפליטים היה מקרה אחד בלבד.

בהמשך המאמר עווד דנה בסיבות לשכיחות תופעת ההתאבדות בחברה הפלסטינית. היא מביאה נתונים שלפיהם הסיבה הראשונה להתאבדות היא מחלת נפש, והיא הגורם ל-40% מהמקרים. סיבות נוספות להתאבדות הן סכסוכים משפחתיים (32%), קשיים כלכליים (12%), גורמים רגשיים (4%), וסחיטה (4%).

שיעור הסובלים מדיכאון בקרב הפלסטינים הוא הגבוה ביותר מבין כל מחלות הנפש, וגם גבוה מאוד יחסית לשיעור זה בעולם. לפי הנתונים של עווד, שיעור הסובלים מדיכאון מגיע ל־24% מכלל החברה, לעומת שיעור הדיכאון הגלובלי המרבי, העומד על 10%. עוד מתברר ששיעור הסובלים מדיכאון בפלסטין הולך ועולה עם השנים. אולם מעבר לסטטיסטיקות, הסיבה המהותית והעיקרית לכך שתופעת הדיכאון ממשיכה להתפשט היא הסטיגמה המיוחסת לה בקרב החברה הפלסטינית. הפנייה לטיפול נפשי בעת מצוקה איננה אפשרות מקובלת בחברה הפלסטינית. מי שבכל זאת רוצה להיפגש עם פסיכולוג, ייאלץ לעשות זאת בסתר. אחת ההשלכות היא שאי אפשר לדעת אם כל הנתונים שעווד מסתמכת עליהם מדויקים, מכיוון שבמקרים רבים משפחות המתאבדים מסתירות את הסיבה האמיתית למוות.

לטענתה של עווד, דווקא פלסטינים בעלי השכלה מחזיקים יותר מאחרים בסטיגמה החברתית על מחלות נפש. עווד מצטטת את ד"ר סחויל, שטוען כי נראה שמשכילים נוטים להסתתר מאחורי מסכה שמשדרת "אני בסדר", ובמקום ללכת לפסיכולוג הם פונים לשייח'ים ולמכשפים – מעשה מקובל מבחינה חברתית. פתרונות אלו עלולים להיות מסוכנים לפונה לעזרה, מכיוון שהם מסיטים אותו ממציאת פתרונות אמיתיים למצוקתו, ולעיתים אף חושפים אותו לניצול מצד אותם גורמים.

עווד מזכירה מחקרים שמראים עד כמה הפסיכולוגיה יכולה לעזור במקרה של מצוקה נפשית. מתוך כך היא פונה אל הקוראים ה"לא משוכנעים", אלה שאולי מחזיקים בסטיגמות לגבי מחלות נפשיות וטיפול פסיכולוגי. היא מספרת על מקרים שבהם הפנייה לפסיכולוג עזרה מאוד למטופל להשתקם, ומסבירה כיצד העובדה שלאנשים במצוקה אין כתובת לפנות אליה דוחפת אותם לעיתים להתאבדות, שנראית כמוצא היחיד.

מלבד הסטיגמה, גם המציאות החברתית והפוליטית של העם הפלסטיני משפיעה על נתוני ההתאבדות. עווד מציינת שאווירה כללית של ייאוש ותסכול היא גורם משמעותי למחלות נפש אצל הפרט. המערכת הפוליטית הלא־יציבה מייצרת ואקום חברתי ומוסרי, שממלא תפקיד חשוב באובדן הרצון והיכולת של אנשים להתמודד עם קשיי החיים.

עובדה מעניינת שמופיעה במאמר היא שמספר המתאבדים במדינות שההכנסה הממוצעת בהן נמוכה ובינונית מהווה 79% ממקרי ההתאבדות בעולם. היא אינה מרחיבה את הדיון בנתון הזה, אבל המסר שלה ברור – העובדה שהחברה הפלסטינית נתונה במצוקה כלכלית וחברתית קיצונית גורמת לעלייה בשיעור המתאבדים.

לטענתה של עווד, המענה שהרשות הפלסטינית מציעה לסובלים ממחלות וקשיים נפשיים אינו מספיק. מרכזי בריאות הנפש של משרד הבריאות הפלסטיני אינם נגישים דיים לציבור, ורוב האנשים אינם יודעים כיצד לפנות אליהם. רק 2% מתקציב משרד הבריאות הפלסטיני, שבשנת 2018 עמד על 1.787 מיליארד שקל, מושקעים בבריאות הנפש, ומספר מיטות האשפוז עומד על 205. אפשר לראות שמספר זה נמוך מאוד יחסית למספר החולים ולמספר ניסיונות ההתאבדות.

עווד מוסיפה ש־38 מדינות בעולם דיווחו כי יש להן אסטרטגיה לאומית למניעת התאבדות, אך פלסטין אינה אחת מהן. פלסטין גם אינה חברה בארגון הבריאות העולמי, ולכן נעדרת מהדיווחים על שיעורי ההתאבדות וממאגר המידע של הארגון הפועל להערכת היקפי התופעה. עם זאת, ד"ר סמאח ג'בר ממשרד הבריאות הפלסטיני טוענת שהמשרד שוקד על הכנת תוכנית לאומית למניעת התאבדות, בשיתוף כמה מוסדות, והיא תושלם ותוגש לאישור עד סוף השנה.

לסיכום המאמר, עווד פונה לממשלה הפלסטינית בדרישה לנקוט פעולה. לטענתה, התמודדות עם התופעה מחייבת שיתוף פעולה של כל המוסדות הנוגעים בדבר, ורק כך אפשר יהיה להגביר את המודעות לבריאות הנפש ולדרכי ההתמודדות עם קשיים נפשיים. היא מציעה להתרכז בעזרה למשפחות של מתמודדי נפש ובמניעה של השפעות שליליות על ילדים ונוער, כמו משחקי מחשב וסרטים אלימים, באמצעות בניית תוכניות חינוכיות. היא מתייחסת גם לנושא הסטיגמה ומציעה כי הדרך להתמודד עימה היא הטמעת התפיסה שטיפול פסיכולוגי הוא צורך שווה ערך לכל טיפול רפואי אחר. נוסף על כך היא מדגישה את התפקיד החיובי שיחסים משפחתיים יכולים למלא בהקשר של בריאות הנפש בקהילה, ומציעה למצוא דרכים לחזק אותם.

לכל אורך המאמר עווד נמנעת מנקיטת האשמות חריפות מדי. היא עומדת על הבעיות שבהיעדר מענה מספק, ייאוש כבד ומצב חברתי קשה, אבל אינה נוקבת בשמות האשמים. ישראל אינה מוזכרת כגורם כלל (אף שניתן לקרוא זאת בין השורות), ולא נעשה שימוש במילים קשות כמו הזנחה או מחדל. עוד נקודה שאינה מופיעה כלל במאמר היא האיסור הדתי על התאבדות, הקיים באסלאם; בחברה כה דתית כמו החברה הפלסטינית, זהו כנראה אחד הגורמים העיקריים ביצירת הסטיגמה ובקושי לפנות לעזרה. היא מותחת ביקורת על הרשות הפלסטינית, אבל הביקורת מעודנת מאוד – היעדר המענה מצידה של הרשות מוצג כעוד גורם בין גורמים רבים לתופעת ההתאבדות. גם המסקנות המובאות בסיום המאמר אינן מפנות את האחריות אל רשות מסוימת כלשהי שנדרשת ליישם אותן.

עצם כתיבת המאמר דורשת אומץ רב, שכן מדובר כאמור בתופעה שיש סביבה טאבו חמור ומושרש כל כך. עצם ההתייחסות אל ההתאבדות כתופעה שיש לתת לה מענה עלול להעמיד את עווד במצב פגיע, ואף על פי כן היא עושה זאת. לפני כשנה עווד התפרסמה כאשר זומנה לחקירה מטעם הרשות הפלסטינית עקב פוסט שכתבה בפייסבוק. כלומר, היא מודעת לסיכונים ולכך שאינה יכולה לכתוב כל דבר שהייתה רוצה. הדבר אינו עוצר בעדה לכתוב את המאמר, אבל ההגבלות והצנזורה מורגשות בו היטב, וממחישות עוד יותר את חומרת הסטיגמה על תופעת ההתאבדות.

בחזרה לפרויקט אופק »»


בשיתוף עם מאמרים נוספים