מאמרים

מאמר
15.02.2020

המצוקה הכלכלית בלבנון גורמת להתאבדויות

בשנים האחרונות גוברת המצוקה הכלכלית בלבנון, ובעקבות זאת הופכת תופעת ההתאבדויות במדינה לרווחת ולכמעט יומיומית. מי ייקח יוזמה ויציל את אזרחי לבנון מהתאבדות המונית?
בתקופה האחרונה, המחאות בלבנון עלו לכותרות, ונידונו רבות על היבטיהן השונים. העיתונאית הלבנונית הדיל מהדי מעלה סוגיה נוספת בהקשר זה, אולי פחות מדוברת אבל לא פחות חשובה – תופעת ההתאבדויות בלבנון. במאמר שפרסמה באתר דרג', אתר תקשורת לבנוני עצמאי, היא מספרת על התופעה הטרגית, שהולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר בלבנון, לרוב על רקע ייאוש מהמצב הכלכלי.
 
ידוע לכול, טוענת מהדי, שכאשר אדם מתאבד הוא רוצה לשים קץ לכאביו – ולא לחייו עצמם. כמו כן, היא קובעת, ברור שהסיבה המרכזית להתאבדויות בלבנון היא המצב הכלכלי הקשה שבו שרויים האזרחים.

התאבדות שונה באופן מהותי מכל מוות אחר משום שכאשר אדם מתאבד, הצער אינו רק של בני משפחתו, אלא של החברה כולה, ואופפת אותו תחושה עזה של אשמה. תופעת ההתאבדויות, שמתרחשות כמעט על בסיס יומי בלבנון, מבטאת את ייאושם המר של האזרחים מהשלטון שחונק אותם.
 
מהדי מציגה כמה מקרי התאבדות שאירעו לאחרונה במדינה. נזיה עון, בן 56, מהכפר תבנין שבדרום לבנון, החליט לשים קץ לחייו לאחר שלא היה יכול לשאת יותר את האבטלה. מספר ימים לפני כן, התאבד נאג'י אלפליטי, לאחר שכרע תחת עולם של חובות כבדים, ולא הצליח לממן טיפול רפואי לאשתו. כמה ימים לאחר מכן, התפרסם גם המקרה של דאני אבו־חידר, שירה בעצמו לאחר שאיבד את עבודתו, שקע בחובות כבדים ולא יכול היה לשלם את שכר הלימוד של ילדיו. מהדי מזכירה גם את אנטוניו טנוס, ששירת בכוחות ביטחון הפנים, ואת ג'ורג' זריק, שהסעיר את המדינה כאשר שרף את עצמו לפני שנה בחצר בית הספר של ילדיו, לאחר שלא הצליח לשלם את התשלומים הנדרשים לבית הספר.
 
על אף שמהדי שבה ומדגישה את היות המצב הכלכלי הקשה גורם מכריע בקשר לתופעת ההתאבדויות, מיא עטוי, פסיכולוגית וחברת עמותת Embrace, מצביעה על כך שישנם גורמים נוספים מלבד המצב הכלכלי שמובילים ללחץ נפשי ולהתאבדות. בין היתר, היא מזכירה גורמים סביבתיים (חברתיים וכלכליים) וגורמים ביולוגים–תורשתיים. כמו כן, ייתכן שהמתאבד סובל מדיכאון או מהפרעה נפשית אחרת או שהוא מכור לסמים. כלל הגורמים האלה יוצרים לחצים שאי־אפשר לשאת ופגיעה בתפקוד החברתי של האדם הסובל.
 
הפתרון, מדגישה עטוי, הוא שהאדם הסובל יפנה לסיוע נפשי, ואם הוא אינו פונה לסיוע מקצועי, מוטב שלפחות יפנה לבני משפחתו או למקורביו וישתף אותם במחשבות האובדניות. עטוי מדגישה כי קיים גם קו חם של עמותת Embrace שמעניק סיוע נפשי למי שזקוק לו.
 
עם זאת, מהדי מציינת כי תופעה טרגית זו אינו חסינה מפני לעג ובריונות בקרב הציבור כלפי המתאבדים. ברשתות החברתיות נפוצו פוסטים מחרידים המבקרים את תופעת ההתאבדות מבלי להבין שבתקופה קשה זו, כל אדם במדינה הוא בעל פוטנציאל להתאבד.
 
מהדי עוברת להציג נתונים מדאיגים שלפיהם בין השנים 2018-2009 התאבד אדם בלבנון בכל שלושה ימים בממוצע. כמו כן, ניתן לראות שלאורך השנים, מספר המתאבדים בכל שנה עולה באופן משמעותי, למשל 111 מתאבדים בשנת 2013 לעומת 155 ב־2018.
 
מצב זה בהחלט מעורר דאגה, ועם זאת, מספרת מהדי על יוזמות שמנסות להקל את הנטל הכלכלי המוטל על האזרחים. למשל, כמה עסקים קטנים ברחבי המדינה מאפשרים לנזקקים לקחת מה שהם רוצים בחינם; כמו כן, קמו יוזמות פרטיות להקמת קרנות תרומה לאנשים החיים מתחת לקו העוני.
 
מהדי מסכמת את דבריה ומדגישה שנית את הפיכתה של תופעת ההתאבדויות לרווחת ולכמעט יומיומית בלבנון, ושואלת האם הציבור ייקח יוזמה ויציל את לבנון מהתאבדות המונית?

בשיתוף עם מאמרים נוספים