המזרח התיכון ועוד


תגיות
מאמר
פליטים סורים ביוון (needpix)
17.02.2020

המלחמה בסוריה: בין צדק למציאות

"אין בסוריה דבר חוץ מחול ומוות", אמר הנשיא טראמפ, ולפי ההיגיון הזה סירב לתקוף את משטר אסד גם לאחר השימוש בנשק כימי. ספר חדש מברר מדוע נכשלת הקהילה הבין־לאומית בהשגת הצדק במציאות הקשה בסוריה
במרץ 2020 ימלאו תשע שנים למלחמת האזרחים בסוריה, מלחמה שסופה המוחלט עדיין לא נראה לעין. הלחימה במובלעת המורדים באידליב בצפון מערב המדינה עדיין ממשיכה לגבות קורבנות ולהעלות את מספר חסרי הבית והפליטים, שהגיע כבר למספר חסר התקדים (למעט מלחמות העולם) – יותר מעשרה מיליון. אף שהקהילה הבין־לאומית לא התעלמה לחלוטין משפיכות הדמים וממצוקת הפליטים וחסרי הבית, במלחמה בסוריה שוב ראינו כיצד דוחקים האינטרסים של המעצמות לקרן זווית כל מטרה נאצלת, ושהמשפט הבין־לאומי הוא גורם משני, חלש, הפועל מעט מידי ומאוחר מידי.

ספר חדש שיצא לאור בימים אלו The Syrian War: Between Justice and Political Reality (בעריכת הילי מודריק־אבן חן, ניר ט' בומס וסרטה אשרף, CUP: 2020), מתאר את שלבי המלחמה ומנתחם, ובודק את הסיבות לכישלונה של הקהילה הבין־ לאומית לסייע בפתרון המשבר. שיתוף הפעולה בספר בין משפטנים בין־לאומיים, מזרחנים וחוקרי מדע המדינה, מישראל, מהמזרח התיכון וממדינות אחרות, – ובכללם גם שני כותבים גולים, כורדי וסורי – מציג ניתוח מורכב של המציאות ושל הסיבות להימשכותה של הלחימה. אציג ממעוף הציפור כמה מן הנושאים הנסקרים בספר.

אחת השאלות החשובות היא מדוע לא התערבה הקהילה הבין־לאומית כאשר המשיך אסד לטבוח בבני עמו ולהשתמש בנשק כימי ובפצצות החבית הלא־חוקיות. עקרונית המשפט הבין־לאומי אוסר על התערבות צבאית של מדינה אחת בטריטוריה של מדינה עצמאית אחרת, גם לצורך דיכוי הפרות חמורות של זכויות אדם (התערבות הומניטרית), מהחשש שהתערבות כזאת תפתח פתח להשתלטות קולוניאלית. כך אירע בעבר, במיוחד בתקופת המלחמה הקרה, כאשר ארצות הברית וברית המועצות ספחו לעצמן אזורי שליטה (אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, הונגריה), או ניסו להשפיע על המשטר במדינות שונות (ניקרגואה, ויטנאם), בכסות של עזרה מדינית למדינות האלה.

אומנם, יש הטוענים שהתערבות הומניטרית מוצדקת אם ברור שהכוונה היא להפסיק הפרות חמורות של זכויות אדם ופשעי מלחמה, ולעיתים, הקהילה הבין־לאומית אכן מימשה זכות זו, כפי שאירע, למשל, ביוגוסלביה לשעבר, כאשר מדינות ברית נאט"ו חיסלו את משטרו הרודני של מילושוביץ בסרביה. ואולם, כאמור לעיל, האיסור העקרוני על פלישה לטריטוריה זרה משמש מדינות, ובמיוחד מעצמות, תירוץ לשימור האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלהן, ומצדיק את אי־התערבותן באזורים ובמדינות שאינם מסייעים לשימורם של האינטרסים האלה. כזכור, אמר הנשיא טראמפ ש"אין בסוריה דבר חוץ מחול ומוות", ולפי ההיגיון הזה, סירב לתקוף את משטרו של אסד תקיפה משמעותית, גם לאחר השימוש בנשק כימי, והקפיד לנתב את פעילותה של ארצות הברית בסוריה רק למיגור התפשטותו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש).

המאמר הראשון בספר בודק את עקרון איסור ההתערבות במדינות עצמאיות ביחס למלחמת האזרחים בסוריה. השאלה הנשאלת בו היא אם המשפט הבין־לאומי צריך לעדכן את הדוקטרינות של דיני הכניסה למלחמה (jus ad bellum) כדי שיתאימו ללחימה שמעורבים בה ארגונים או מדינות חלשות, ולא רק מדינות עצמאיות, כפי שהיה בעת שנוסחו הדוקטרינות באמצע המאה הקודמת. כמו כן הוא שואל אם עקרון שמירת יציבות, המבסס את איסור ההתערבות, תקף גם כשמדובר במדינות נחשלות.

שאלות משפטיות נוספות הנידונות בספר עוסקות בצדק המשפטי ובוחנות אם יהיה אפשר ליישם אותו בסוריה. שני מאמרים בספר בוחנים את המעשים שעשו הצדדים הלוחמים – בעיקר משטר אסד, אך גם גורמים אחרים, כגון דעאש – ומגדירים אותם פשעי מלחמה (השימוש בפצצות החבית הבלתי־חוקיות והשימוש בנשק כימי), פשעים נגד האנושות (הספר עוסק בשני פשעים: עינויים והשמדה של אסירים במתקני כליאה) והשמדת עם (רצח העם היזידי על ידי דעאש, שהתחיל בעיראק במחנה סינג'ר והמשיך בסוריה). כן מנתח מאמר בספר את ההיבט המגדרי של המלחמה, במיוחד את פשעי המין שנעשו במהלכה, בעיקר על ידי משטר אסד.

לנוכח כל אלו נבדקת בספר השאלה אם אפשר יהיה להעמיד לדין את הפושעים האחראים לפשעים האלה ולהשיג צדק, והתשובה העגומה היא שנראה כי הדבר לא יתאפשר בזמן הקרוב. אומנם, באוגוסט 2011, כמה חודשים לאחר פרוץ האירועים בסוריה (שאז עדיין לא נחשבו מלחמה), הקים האו"ם את ועדת החקירה לאירועים ברפובליקה הסורית הערבית, כדי ליצור תשתית להעמדה לדין של מבצעי הפשעים הבין־לאומיים בבוא העת. אך גם כאן סיכלו האינטרסים של המעצמות את הצדק. רוסיה, וכן סין, מטילות וטו על העברת החקירה לבית הדין הבין־לאומי הפלילי, ומדינות אחרות אינן מעוניינות להטיל את המשימה על ערכאות השיפוט שלהן. ערוצים אחרים של צדק מעברי בתוך סוריה עצמה ופעולות של החברה האזרחית מסוכלים בעיקר על ידי משטר אסד.

השאלות המשפטיות נשזרות בספר בשאלות פוליטיות ומדיניות היוצאות גם אל מעבר לגבולותיה של סוריה. השאלה הראשונה היא משבר הפליטים, אחד הגדולים שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה. שני מאמרים בספר עוסקים בקליטת הפליטים, הן במדינות המזרח התיכון: טורקיה, לבנון, ירדן, עיראק ומצרים, הן בכמה מדינות באירופה. המאמרים מציגים תמונה עגומה של קליטת הפליטים. הקליטה במדינות המזרח התיכון הנסקרות התרחשה על רקע הקשיים הפוליטיים והכלכליים שבהם מצויות המדינות האלה (טורקיה במידה הפחותה ביותר), מה שהביא לדרדור מצבם הכלכלי והחברתי של הפליטים, והם נאלצו לעבוד בשוק השחור, ובמקרים רבים לחיות מתחת לקו העוני. המאמר העוסק בקליטת הפליטים באירופה מציג גם הוא – באמצעות 245 ראיונות, 131 מתוכם עם פליטים, ואחרים עם פקידי ממשל ואנשי ארגוני החברה האזרחית – את הסכנות ואת קשיי הקליטה הכלכליים והתרבותיים המאפיינים את קליטת הפליטים במדינות שונות באירופה.

היציאה החוצה, אל סביבותיה של סוריה, מציגה גם את הזווית הישראלית של המלחמה ואת התערבותם של "שליחים" בה (חזבאללה ואף חמאס). מאמר בספר סוקר את המדיניות הישראלית, המטלטלת בין עזרה הומניטרית ובחינת האינטרסים המשותפים לישראל ולכמה מארגוני המורדים, לבין התערבות צבאית שמטרתה לסכל את הנוכחות האיראנית ואת פעילות חזבאללה בסוריה. מאמר אחר מסביר כיצד הפכה סוריה לזירה המושכת אליה ארגונים בעלי אינטרסים מגוונים מהסביבה, שניסו להשפיע על לחימתם של הארגונים הסורים כדי שישרתו את האינטרסים שלהם. דוגמה לכך היא התערבות חזבאללה וחמאס בסכסוך.

האפילוג של הספר פורס את חזונו של ד"ר כמאל לבוואני, פעיל זכויות אדם סורי, חבר הצבא הסורי החופשי ומתנגד משטר, שישב כתשע שנים בכלא הסורי (לסירוגין) בעקבות התנגדותו למשטר אסד הבן. הזרעים לפעילותו נזרעו עוד בימי אסד האב, כאשר שימש רופא צעיר בצבא הסורי והיה עד לזוועות הטבח בחמה בשנת 1982. לבוואני מבקש להאיר במעט את התמונה הקשה הנפרסת בספר. הוא מקווה שאינטרסים בין־לאומיים יחברו יחד ביום מן הימים, כדי להצעיד את סוריה לעתיד שפעילי זכויות האדם הסורים שאפו אליו. פעילים אלו יצאו אל הרחובות בסוריה במרץ 2011 במחאה על רצח הנערים מדרעא, נערים שעונו על ידי המשטר הסורי וכל פשעם היה שריססו כתובות מחאה נגד המשטר.

ד"ר הילי מודריק־אבן חן היא מרצה למשפט בין־לאומי באוניברסיטת אריאל, עורכת שותפה של הספר נושא המאמר, וחברה בקבוצת המחקר ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר.
מאמרים נוספים