מאמרים
מאמר
מתוך טריילר הסרט For Sama, של צמד יוצרות סוריות (צילום מסך מיוטיוב)
06.10.2021

הכירו את המומחית: טלי זילברשטיין

מעבר להיותה חוקרת, היא תסריטאית ואשת חינוך, ולכל תחום היא מביאה חשיבה ביקורתית, ששואלת בעיקר: מדוע הדבר נראה כך. כך, בחנה כיצד בקולנוע האפריקאי העכשווי ניכר קשור עמוק למעצמות הקולוניאליסטיות ששלטו בהן, ומדוע לאחרונה נרשמת בקולנוע הערבי נוכחות מוגברת לנשים
אני מגיעה לפורום לחשיבה אזורית מתוך עניין בשלושת המרכיבים של שמו, אולם בעיקר במונח "חשיבה". הדרך שהלכתי בה עד היום חזרה והעלתה בפניי את שאלת החשיבה, והגדירה עבורי את החשיבה עצמה כתהליך של שאילת שאלות. כי כשאנחנו חושבים על משהו אנחנו שואלים: מהו? ממה הוא מורכב? למה הוא? לשם מה הוא? מי אנחנו ביחס אליו?
 
יציאתי הראשונה מבין כותלי האקדמיה, לאחר תואר שני לא־מחקרי בתקשורת, הייתה אל שני עולמות במקביל: עולם היצירה הקולנועית – כתסריטאית; ועולם החינוך - כמורה ולאחר מכן כמכשירת מורים. כתיבה תסריטאית, שממנה למדתי רבות על כתיבה בכלל, מתפתחת דרך שאילת שאלות ברמות שונות: מי הדמות? מהו הסיפור? מה אני רוצה לומר? מה צריך להיכלל ומה לא?... אם לא תשאלי את עצמך שאלות נוקבות - את, התסריטאית - תמצאי עצמך מול גיבוב של מילים ולא מול מבנה בר־קיימה.
 
לצד זאת, כאנשי חינוך וכנשות חינוך אנו עומדים מול תלמידינו ומול תלמידותינו ושואלים: מי הם? מה הצרכים שלהם? למה הם זקוקים וזקוקות כדי להגשים את שאיפותיהם? ולצד זאת, מה מחכה להם בעולם שאליו יצאו, כשיגיע תורם. מה עליהם לשאת איתם בבואם אל העולם הזה, במציאות משתנה ולעתים כאוטית.
 
עם הסטודנטים ועם הסטודנטיות שלי בהכשרה להוראה אני מדברת על חשיבה ביקורתית הבנויה על שאלת המפתח: מדוע הדבר נראה כך? מדוע הוא פועל כך? מה המנגנון שעומד מאחוריו? אני מציעה להם שלשם התמודדות עם סוג זה של שאלות עלינו לבחון לגופו כל מופע בעולם תוך רכישת ידע וכלים שיאפשרו לנו לחדור אל מעבר לכסות החיצונית שלו. לפיכך, צפייה ביקורתית בסרטי קולנוע תוך פענוח דקדקני של המבעים הקולנועיים היא מבוא מועיל ביותר לחשיבה ביקורתית באופן כולל.
 
כשחזרתי לאקדמיה והתחלתי במחקר פגשתי מעשה שבנוי על שאלה - שאלת מחקר. עבודת המחקר שלי לדוקטורט העמידה שאלה תיאורטית: כיצד משפיעים מאפייני המדיום התיאטרוני לעומת מאפייני המדיום הקולנועי על עיצוב דמויות, באמצעות טיפוס דמות ספציפי - החייל ביצירות דרמטיות ישראליות, או בשפת האומנויות: הייצוג הדרמטי של חיילים. כך שאלת המשנה, או השאלה הנסתרת, היא כיצד מתעצבת דמות החייל בתרבות הישראלית ועל איזה מצע היא צומחת? אם אצטרך לבחור מרחב אחד בשיח הישראלי שבו נאסרת כליל חשיבה ביקורתית ושאלות כלשהן נתפסות כבלתי־לגיטימיות, הלוא הוא השיח על הצבא ובמיוחד על החייל הישראלי. לכן, בעיניי, בדיוק במחוזות אלה אנחנו נקראים לחקור.   
 
בשנים האחרונות אני ניצבת שוב מול השאלות שכל איש חינוך וכל אשת אקדמיה אמורים לשאול ללא הרף: היכן אני מזהה חוסר? וכיצד אני יכולה להתייחס לחוסר הזה מתוך תחום העיסוק שלי? מתוך כך אני מפנה את הזרקור הלימודי והמחקרי לקולנוע שנוצר במדינות שסביבנו, במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה ובמזרח התיכון שממש מעבר לגבולנו. מכאן, המדינות שמהן מגיעים אלינו עובדים זרים ופליטים; ומכאן, המדינות שבהן חיים אלה שאנו רואים בהם אויבים. מכאן ומכאן הראייה הישראלית הנפוצה היא לרוב חד־ממדית וחד־תפיסתית ומחמיצה לא רק את הצורך להכיר בנפח ובמלאות של החיים במדינות אלה אלא גם את התנופה התרבותית המרתקת שמתרחשת בהן.
 
מדינות אפריקה שמדרום לסהרה עדיין חיות את העידן הפוסט־קולוניאלי, שאליו מחלחל העידן הגלובלי, עידן של פריצת גבולות היבשת והישטפות בכיוון ההפוך - אל המערב. סרטי הקולנוע שמגיעים אלינו משם (בצמצום ובקושי) משקפים עדיין את הקשר העמוק של המדינות השונות למעצמות הקולוניאליסטיות ששלטו בהן עד לפני כמה עשרות שנים – צרפת במדינות פרנקופוניות כמו סנגל, מאלי או בורקינה פאסו; בריטניה במורשת של "נוליווד", מעצמת הקולנוע הניגרית, או בקולנוע מדרום אפריקה. 
 
ההמשכיות מהתקופה הקולוניאלית מתבטאת בעיקר בעצמאות ההפקה, במקורות המימון, בשפה ובאפשרויות ההפצה (מקרה מבחן מעניין הוא הקולנוע האתיופי, שמגיע מהמדינה היחידה באפריקה, לצד ליבריה, שלא הייתה תחת שלטון קולוניאלי מלבד כיבוש איטלקי קצר בין 1941-1936). לצד זאת, החוויה הפוסט־קולוניאלית באה לידי ביטוי עשיר ומרתק בסיפורים ובתמות שבוחרים יוצרי הקולנוע האפריקאיים ובהתפתחותם מאז ההגעה לעצמאות במדינותיהם.
 
שכנותינו שמעבר לגבול המזרחי והצפוני – סעודיה, ירדן, סוריה ולבנון, ולצידן פלסטין, עוברות גם הן באותן שנים במקביל תהליכי חיפוש עצמי והתגבשות מחודשת הבאים לידי ביטוי בקולנוע. תופעה מעניינת במיוחד במדינות אלה היא נוכחותן המוגברת של נשים יוצרות - תסריטאיות, במאיות ומפיקות. על פי טענה רווחת, הסיבה לכך היא חוסר התוחלת של הקולנוע כהשקעה מסחרית במדינות אלה (לעומת ההצלחה המסחררת והפופולאריות של סדרות הטלוויזיה). כך הקולנוע ממדינות אלה אינו רק צוהר לסיפורים ולאורחות חיים הצפים ועולים מהיום־יום הלא־מוכר לנו, אלא הוא גם הזדמנות להיכרות עם נקודת המבט הפחות נפוצה בקולנוע בכלל - נקודת המבט הנשית. 
 
לפיכך אני יוצאת לדרכי המחקרית הבאה בשני נתיבים מקבילים: הראשון הוא שאילת שאלות לגבי מאפייניו הקולנועיים - החזותיים, הדרמטיים, התמטיים והנרטיביים - של הקולנוע מאפריקה שמדרום לסהרה ומהמזרח התיכון הסמוך; השני הוא מעקב אחר הניסיון הדידקטי לנהל שיח עם סטודנטים ועם סטודנטיות להוראה על סרטים אלה ועל האפשרויות החינוכיות שהם פותחים בפנינו. את תהליך הלימוד והמחקר הזה בכוונתי לשקף בכתיבה עבור הפורום לחשיבה אזורית. 
 
מאמרים נוספים