מאמרים

מאמר
הפגנות ליד שכם נגד הסיפוח (צילום: רויטרס)
15.06.2020

סיפוח בגדה: כוחה של חולשת הפלסטינים

מנקודת מבט פלסטינית הסיפוח המתוכנן הוא ההפרה החמורה והמהותית ביותר שעומדת ישראל להפר מאז החתימה על הסכמי אוסלו, והשאלה המתבקשת היא מדוע ההיענות לקריאות ההנהגה להפגין ולהתנגד נמוכה כל כך
חלפו כבר כמה שבועות מאז הודיע אבו מאזן על השתחררות הרשות הפלסטינית ואש"ף מכל ההתחייבויות כלפי ממשלות ארצות הברית וישראל המוטלות עליהם מתוקף הסכמי אוסלו, ושבועות אחדים מאז הופסקו התיאומים הביטחוני והאזרחי עם ישראל, אולם לא נראה שהנהגת פת"ח והרשות מצליחות לחולל את רוח המאבק שתניע את הרחוב הפלסטיני אל המחאות העממיות הרחבות שבהן הן מעוניינות. כלי התקשורת הפלסטינים מרבים מאז לקרוא לציבור לצאת למחאות ולהביע התנגדות למדיניות הסיפוח שמתכננת ממשלת ישראל. ראשי פת"ח והתנט'ים שבים ומבטיחים שההתפרצות העממית הגדולה עומדת על הסף, אולם מידת ההיענות להם נמוכה ואיננה משביעה את רצון המארגנים.

מנקודת מבט פלסטינית מדובר, לכאורה, בהפרה החמורה והמהותית ביותר שעומדת ישראל להפר מאז החתימה על הסכמי אוסלו, והשאלה המתבקשת היא מדוע ההיענות לקריאות ההנהגה נמוכה כל כך. הסקרים הרבים המתפרסמים בשטחי הרשות הפלסטינית בחודשים האחרונים מצביעים על התנגדות גורפת ורחבה לתוכנית טראמפ ולכוונות הסיפוח, בשיעורים העולים על 90%, מה שמחייב לחפש את ההסברים במערכות היחסים הפנים־פלסטיניות.

מערכת זו משקפת את המלכוד שלתוכו נכנסו אש"ף, הרשות הפלסטינית וגם חמאס בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. למעשה, אין לשחקנים האלה דרך חזרה, וכל תוכנית חלופית כרוכה במחיר גבוה ביותר שספק אם יש ביכולת אש"ף או גוף פלסטיני אחר לשאת. בשנים שחלפו מאז החתימה על הסכמים אלו, ובמיוחד ב־15 שנות נשיאותו של אבו מאזן, התחוללו במרחב הפלסטיני תמורות רבות, חלקן מרחיקות לכת, ובהן –

  • שינוי האוריינטציה של מנגנוני הביטחון והפקידות הפלסטינית ממאבק לבנייה. הכשרת מנגנוני הביטחון מוכוונת כלפי פנים, המסר שהם מביאים לציבור הוא של שמירה על חוק וסדר, והם אינם מוכוונים כלל לפעול נגד ישראל. זוהי עיקר מורשתו של אבו מאזן, שעימתה אותו לא אחת עם ערפאת. הוא לא חדל לדבוק במדיניות זו חרף הביקורת הקשה שעודנו סופג מיריבים פוליטיים ומהציבור, שמדיניותו פירקה, למעשה, את הפלסטינים מן המנוף הבלעדי שבאמצעותו יכלו ללחוץ על ישראל והותירו אותה משוחררת מכל איום צבאי מכוון הרשות או שלוחיה.
  • כינון מוסדות לאומיים ותשתיות כלכליות רחבות שיצקו תוכן ברעיון הבנייה שהוביל סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני (2007–2013). מהלך זה המחיש היטב את המעבר מעידן ערפאת המהפכני לעידן של בינוי מוסדות לקראת המדינה שבדרך.
  • הקמת מערכת שלטונית רחבה הנותנת שירותים רבים לתושבי הרצועה והגדה המערבית ומעסיקה למעלה מ־170 אלף עובדים.
  • התפתחות מעמד בינוני בערים המרכזיות של הגדה המערבית, הנשען על הכנסה שוטפת מהעבודה במנגנוני הרשות הפלסטינית, ושלא כמו בימי ערפאת, מצליח לקבל אשראי מהבנקים, לתכנן את עתיד ילדיו, ואיננו מעוניין בחזרה לאחור.
  • חיזוק מעמד הפלסטינים בזירה הבין־לאומית – הוקמו שגרירויות בלמעלה מ־90 מדינות, ונציגויות ביותר מ־100 פורומים בין־לאומיים, נפתחו שגרירויות וקונסוליות זרות בשטחי הרשות הפלסטינית, וכן נחתמו הסכמי סחר וכלכלה רבים עם חברות הבין־לאומית וישראליות.
 
חמא"ס היריבה נקלעה אף היא למצוקה. היא השתתפה בבחירות 2006 על בסיס הפלטפורמה שהסכמי אוסלו יצרו, זכתה בהן והשתלטה על רצועת עזה. אולם אחרי כמה עימותים צבאיים עם ישראל היא מאבדת פופולריות, מואשמת בהרס חוזר ונשנה של הרצועה, חותרת לאחדות עם רמאללה ואינה נענית, ונאלצת לגוון את דרכי מאבקה בישראל ולא להישען רק על אופציית ההתנגדות. יו"ר הלשכה המדינית הראשון של חמא"ס אבו מרזוק תיאר ב־2013 מצוקה זו בהתריסו כי הסכמי אוסלו הפכו את המאבק המזוין ללא לגיטימי, ואת דרך המשא ומתן לדרך בלעדית.

רגשות מעורבים כלפי היציבות 
ב־15 השנים האחרונות קיבל הציבור הפלסטיני את היציבות הזאת ברגשות מעורבים. הוא נהנה מן השקט אחרי שנות אינתיפאדה הרסניות, מפירותיה הכלכליים של היציבות והחל להתנהל כחברה צרכנית. בראשית התקופה הוא האמין בדרך שהוביל אבו מאזן, אך ככל שחלף הזמן ולא הסתמנה כל התקדמות במישור המדיני, גבר הניכור וצצו ועלו שוב תהיות בדבר הדבקות בתיאום הביטחוני וההתנערות מהמאבק המזוין המשחררים את ישראל מכל איום. עם התערערות היציבות הכלכלית, הקיצוצים בסיוע האמריקאי ובתקציבים השנתיים, גבר גם החשש מפני הפגיעה בהכנסה השוטפת, ועימו הביקורת כלפי הרשות הפלסטינית ואבו מאזן עצמו. רבים חששו להפגין ולהביע מחאות נגד ישראל כשהדבר נדרש בשל החשש מידם הארוכה של מנגנוני הביטחון, שיכולתם המקצועית בתחומי המעקב, השיטור והשמירה על הסדר הלכה והתעצמה במהלך שנים האלה.

נכון יותר לדבר היום על היעדר קונצנזוס פלסטיני בדבר דרכי המאבק בסיפוח הישראלי אם וכאשר יצא אל הפועל. האם יש לפרק את הרשות הפלסטינית? לבטל את הסכמי אוסלו? להכריז על מדינה כבושה בקווי 67? להחזיר את השליטה לאש"ף, הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני? כל אלו שאלות כבדות גורל שהחשש מפני הדיון בהן כבד לא פחות מעצם ההכרעה בהן. ברקע עומד גם משבר האימון שנוצר בין הציבור לבין שתי ההנהגות הפלסטיניות, שכל אחת בדרכה נכשלה בקידום המטרות שלכוונן חתרה. הסיפוח הישראלי המתוכנן חושף זירה פלסטינית שסועה, נעדרת תוכנית מדינית ותפיסת עולם מגובשת היכולה לאחד את כל מרכיביה. מכל עבר נשמעת הקריאה לפיוס לאומי, אך אין בה כדי לקדם אותו. הרשות הפלסטינית ואש"ף מעוניינים בפיוס שבו תוותר חמא"ס על השליטה ברצועה, על השליטה בנשק שלה, תשתלב באש"ף ותשלים עם תוכניתם המדינית, ובחמא"ס רוצים מאוד להגיע לאחדות, אך מבלי להיענות לכל התביעות האלה. בתווך נותר הציבור, מחפש את הכיוון שאליו נכון לפנות.

בלשון אחרת, אינתיפאדה במובנה הישן, כפי שהכרנו בשנים 1987–1994 – התקוממות של ציבור שקם על רגליו, הביע מחאה עממית, דיבר כאיש אחד על יעד משותף, ולא בחל בשימוש בנשק חם – איננה צפויה בשלב הזה. אינתיפדה כזאת נזקקת לאחדות כנה שתבעיר אותה ואינה יכולה להתקיים במציאות של התפוררות וייאוש הקיימת היום. הסיפוח הישראלי עלול אפוא להביא לאחדות שישראל עמלה שנים למנוע אותה.

אולם לעת עתה אין סימנים של התגבשות בכיוון כזה. אבו מאזן עודנו דבק בגישתו המדינית, נשען על החוק הבין־לאומי ועל החלטות האו"ם, ממשיך להאמין שגם המעצמה הגדולה ביותר אינה יכולה להפר אותו ומסרב "להסתבך" בפיוס לאומי. לעומת זאת, חמא"ס שזה מכבר חדלה להאמין שאפשר להשיג דבר מה בעימות עם ישראל בלא פיוס ואחדות עם יריבתה פת"ח, נשמעת בעת האחרונה כקול קורא במדבר, מבקשת אחדות ואינה נענית, פונה לסיוע מדינות ערביות ולא ערביות ומתקשה לחולל תזוזה בכיוון הזה.

הסכנה הרובצת כאן לפתחה של ישראל איננה בתגובה הפלסטינית לסיפוח, שעימה היא תדע להתמודד, אלא חולשת הפלסטינים. חולשה זו עלולה להשקיע את הפלסטינים בסכסוכים ובמלחמות פנימיות, ובהדרגה להניח אותם כנטל על כתפי ישראל. חולשה זו גם לא תאפשר להם להיענות לשום יוזמה או תוכנית שתעמוד על הפרק. הם יאמצו כבעבר את שיטת ה"צומוד", העמידה האיתנה, ידרשו את זכויותיהם, ומדי פעם ישתמשו באלימות ובטרור כדי להכריז על קיומם ולפגוע בחיילים ובישראלים. מדינת ישראל תידרש להפעיל כוחות שיטור רבים במרחבים עירוניים, כפריים ובשדות הפתוחים, שיצטרכו לפעול נגד אזרחים עוינים, נשים וילדים, מה שיעצים את הוויכוח בחברה היהודית בישראל בשאלת הממד המוסרי שבשליטה בעם אחר.

טוב תעשה ישראל אם לא תסתפק בגיבוי האמריקאי לסיפוח ותביא בחשבון את האנטגוניזם הבין־לאומי הרחב שהוא מעורר. עליה להציב במוקד שיקול הדעת שלה את היציבות הפנים־פלסטינית, לבחון עם כל השותפים הנוגעים בדבר את ההשלכות העלולות להיות למהלך כזה וכיצד אפשר לצמצם את הסיכונים הכרוכים בהם. בין היתר, עליה לבחון את הדברים עם עבדאללה מלך ירדן, שהסיפוח יכפה עליו נקיטת צעדים שאין לו, לישראל ולשום גורם באזור עניין בהם. עליה גם להידבר עם אבו מאזן, הנפגע העיקרי מן הסיפוח, שאינו מעוניין בפירוק המסגרת הקיימת ובערעור היציבות שהתגבשה בגדה המערבית בשנות נשיאותו, וזקוק מאוד למהלך שיבהיר לו שהוא עדיין רלוונטי. ולבסוף, עליה להידבר עם מדינות מרכזיות באירופה, הרואות באבו מאזן שותף כן, שלהבדיל מערפאת מילא את חלקו בהסכמים, ויש בידיהן מנופים כלכליים רבים שיוכלו להפעיל נגד ישראל.

יוחנן צורף הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. היה ראש האגף הפלסטיני־ערבי במשרד לענייני מודיעין ואסטרטגיה, וכן היועץ לענייני ערבים של המנהל האזרחי ברצועת עזה.
מאמרים נוספים