אופק
מאמר
פרויקט אמנותי מסחרי במדבריות ערב (צילום: מתוך פליקר)
03.11.2020

אמנות או נמות: העולם הערבי ניתק הקשר בין התודעה התרבותית לתודעה הפוליטית

בעולם הערבי התרחשו ועדיין מתרחשים פרויקטים אמנותיים רבים, חלקם מרהיבים, אך הם נותרים לרוב בשוליים, ואינם מחלחלים למארג החברתי הרחב. לכן, הם גם אינם מצליחים ליצור תודעת התנגדות פוליטית. האם לכן הוא סובל מסטגנציה?
רבות נידונה השאלה מהו טיב הקשר הרצוי בין התרבות לפוליטיקה, שאלה שנוגעת לסוגיות רבות, בין היתר לתוכן האומנות עצמה, למימונה ולמיהו קהל היעד שלה. במאמרו הקצר שפורסם בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד, מתייחס הכותב עאטף א־שאער לנושא זה, ומצביע על הבעיתיות בכך שבעולם הערבי ניתק הקשר בין התודעה התרבותית לתודעה הפוליטית.
 
לדידו, תרבות חזקה הפתוחה לרעיונות חדשים היא כזו הנשענת על בסיס פוליטי. אלא שבעולם הערבי, הבסיס הפוליטי אינו כולל דברים כגון שלטון החוק, צדק, שוויון הזדמנויות, חירות ועוד, ולכן התרבות נעה בין מקוריות, שמעטים נאבקים להחזיק בה, לבין רוב הציבור, שאינו מבין את חשיבות קיומו של עומק תרבותי כחלק מהמרקם החברתי שלו - וזהו שורש הבעיה.
 
בעולם הערבי התרחשו ועדיין מתרחשים פרויקטים אומנותיים רבים, חלקם מרהיבים, אך הם נותרים לרוב בשוליים, ואינם מחלחלים כלל למארג החברתי הרחב יותר. לכן, הם גם אינם מצליחים ליצור תודעת התנגדות פוליטית. למרבה הצער, מה שקורה הוא המצב ההפוך – רעיונות קיצוניים ובלתי־רציונאליים, שפעמים רבות קשורים בדת, הם אלה שמוצאים את דרכם ללב הציבור הערבי והופכים לתפיסת העולם הציבורית.
 
האסונות והפשעים נגד בני אדם שאנו רואים במדינות ערב, טוען א־שאער, הם תוצאה ישירה של הבורות המחשבתית ושל ההישענות על מבנים חברתיים ופוליטיים שאינם יכולים עוד לספק את צורכי החיים המודרניים. כבר בראשית המאה ה־20, נפוצה בעולם הערבי התקווה שהינה הוא בדרכו לחירות ולפריחה תרבותית, להשתחררות מהעריצות ולעיצוב חיים חדשים המבוססים על פתיחות מחשבתית ועל צדק חברתי. בתקופה ההיא, הרעיונות שהעלו המשכילים הערבים היו בלב השיח על התקדמות העולם הערבי, במיוחד בכל הקשור לחשיבות העבר והמורשת לעומת ההווה. עם זאת, א־שאער טוען כי העבר הוא אומנם השראה, אבל ההווה הוא המציאות בשטח, והגיוני להקדיש לו את חלק הארי של תשומת הלב במסגרת חוקית-אזרחית יעילה. כל האומות שהצליחו להתקדם, לדבריו, הן אומות שיצרו נתק משמעותי עם אספקטים מסוימים בעברן (לדוגמה סין, יפן ומדינות שונות באירופה). באומה הערבית זה לא קרה.
 
בהקשר זה, הוא מזכיר את הספרות ואת השירה הערבית מראשית המאה ה־20, שהיו פתוחות לחיים החדשים שזימנה אותה תקופה, כולל ההמצאות והחידושים הטכנולוגיים, ההתפתחות הרפואית וזרמי מחשבה מודרניים שונים. המשוררים הערבים הצליחו לרומם את השפה הערבית ולהחיות את התרבות שקפאה על שמריה בתקופה העות'מאנית. התחייה הספרותית הבולטת הזו היא בין היתר מה שאפשר שמירה תודעתית על אומה ערבית מאוחדת באופן שחרג מהגבולות של מדינות הלאום שהוכתבו על ידי הקולוניאליזם. העולם הערבי היה קרוע מבחינה פוליטית, אך נשאר מאוחד ויציב מבחינה תרבותית במידה רבה.
 
סופרים כגון ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, בדר שאכר א־סיאב, נג'יב מחפוז ומחמוד דרוויש - אף על פי שהיו להם שורשים נטועים עמוק במדינותיהם, היוו גם דמויות מפתח בעולם הערבי כולו. זאת בעוד שאינטלקטואלים חשובים אחרים בני־זמננו (כגון טה חוסין, מוחמד עאבד אל־ג'אברי, עזמי בשארה, פאטמה אלמרניסי), למרות רעיונותיהם הנאורים - נשארים נחלתם הבלעדית של סקטורים תרבותיים מסוימים מאוד.
 
כך נוצר מצב שבו התודעה התרבותית הקולקטיבית, שאנשי תרבות ומשכילים ערבים ממשיכים להיאבק עליה, לא מצליחה להפוך לתודעה פוליטית, שיכולה לאחד את האומה הערבית לאומה אחת עם שפה אחת ועם שאיפות משותפות. ייתכן, מסכם א־שאער, כי זו הסיבה לחולייה של החברה הערבית.

בשיתוף עם מאמרים נוספים