על המוסר, המודרנה והביקורת על ההתנגדות

יש דבר מה שחסר תמיד בדיון על פלסטין, על האופנים שבהם יש לפעול למענה, על מטרות הפעולה ועל הנפשות הפועלות למען הסוגיה הפלסטינית. עניין זה נותר, בשוגג או בכוונה, בשוליים הזנוחים של החוטים השוזרים את דמותה של פלסטין ואת סוגייתה בתודעה הערבית.

 

הבה נכנה את החוט הזנוח הזה "החוט המוסרי", החולש על כל דיון ערבי בנושא פלסטין. איש אינו רוצה לאחוז בו היטב או להעמיק חקור במשמעותו ובהשפעתו על מסלול העימותים הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי, המתנהלים מזה כמאה שנה ועד ימינו.

 

הבלבול המוסרי הערבי נעוץ בכך שלא התקבלה הכרעה בסוגיות רבות, ביניהן עובדת האסון היהודי באירופה לפני השואה, שהגיע לשיאו בשואה עצמה. ייתכן שהבלבול הזה אינו מוגבל למצבן של קהילות החסות היהודיות שנדחקו לשוליים במדינות ערב. אף שאירופה דחקה ביהודיה להגר לפלסטין, הרי שהזלזול הערבי בבעיה היהודית-אירופית השתלב בדיכויים של היהודים בחברות הערביות.

 

אחד הביטויים של הבלבול הזה, הדורש דיון נפרד ומעמיק, הוא העובדה שההתנגדות החמושה לישראל נותרה ללא בקרה הדוקה שתאפשר השגת עליונות מוסרית על פעולות הכיבוש ועל הממסד שלו בכללותו. בקרה כזאת מחייבת את הצד שהובס צבאית ומדינית, ושאיבד את אדמתו ואת יכולתו להקים מדינה משלו – אם ברצונו לזכות בעליונות מוסרית ולשמור עליה. ההסכמה על שימוש באלימות, מבלי להגדיר את השלכותיו ואת סכנותיו במסגרת עימות מורכב כדוגמת העימות הפלסטיני-ישראלי, התקבלה על בסיס התירוץ שהאויב בחר באלימות לא־מוגבלת נגד עמנו. הסכמה זו הקשתה על התודעה הערבית לענות על שאלות סבוכות. למשל, האם פגיעה באזרחים ישראלים היא לגיטימית משום שישראל מקילה ראש בהרג אזרחים פלסטינים, לבנונים וערבים בכלל?

 

האלימות הערבית בעימות עם ישראל מעידה, בין השאר, על בעיה רצינית במטרה. המנגנונים הציוניים עשו שימוש באלימות במסגרת תרבותית מודרנית, שדחתה את הדיון המוסרי לאחר השגת מטרותיה של האלימות. הערבים, לעומת זאת, ראו תחילה באלימות כלי למאבק שבטי של נקמה, ובהמשך אמצעי במאבק הדתי ביהודים.

 

אולם מי משרטט את גבולות המוסר של הפעילות הצבאית? לדוגמה, הטייסים האמריקנים שהטילו את פצצות הגרעין על הירושימה ונגסאקי בסוף מלחמת העולם השנייה, לא הועמדו לדין בארצותיהם, בהיותם בני הצד המנצח. פושעי המלחמה היפנים שניהלו את מחנות המוות בסין ובקוריאה דווקא עמדו לדין. הרג האזרחים היפנים, שנשרפו חיים בסופות הגרעיניות שחוללו שתי הפצצות האמריקניות, היה מעשה ברברי לא פחות מאלה של רופאי המוות היפנים או ממעשי הטבח שביצעו היפנים בננקינג שבסין בשנות השלושים. העובדה שהטייסים האמריקנים ומנהיגיהם הפוליטיים חמקו מעונש אין פירושה שהיו חפים מפשע, אלא שהחוק לא כלל הרשעה בפשע בשל סיבות פוליטיות בלבד. ידוע וברור שתמציתן של אותן סיבות היא ניצחונה של ארצות הברית ותבוסתה של יפן. 

 

דבר דומה התרחש כאשר ארכיון המפלגה הקומוניסטית בסמולנסק נפל לידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. הגרמנים פתחו במסע הסברה רחב היקף על אודות הפשעים שביצע המשטר הסטליניסטי נגד אזרחים סובייטים, וניסו גם לנצל את טבח הקצינים הפולנים בידי שלוחיו של סטאלין ביער קאטין. אילו ניצחו הנאצים, סביר שהיו מעמידים למשפט את פושעי המשטר הסובייטי על מה שביצעו לפני המלחמה ובמהלכה – מעשי טבח המוניים והוצאות להורג בלתי־נתפסות של אזרחים. במקום זאת, היו אלה הנאצים שהתייצבו על דוכן הנאשמים בנירנברג.

 

במילים אחרות, ההבדל בין שני מעשים לא־מוסריים ונפשעים ניכר כאשר מניחים אותם על כפות המאזניים המדיניים והצבאיים. במובן זה, נכון הביטוי האמריקני "החזק צודק" (might is right). נכון אף יותר לומר שהכוח הוא המוסר: הוא זה שקובע אם מעשה הוא מוסרי או לא. חשיבותן של קביעות מוסריות מוגבלת לפלפול אקדמי שאינו אומר הרבה לציבור הרחב, המקבל את המסר הבסיסי: הצד החזק הוא המשרטט את גבולות המוסר.

 

על סמך דגם זה אפשר לעבור לעיון מדיני-מוסרי בסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי המתחוללים מזה עשורים. כאמור לעיל, הערבים והפלסטינים לא הפגינו עניין רב בסוגי האלימות השונים, בשימושם ובמוסריותם. רעיונות נקמה על הנכבה שהנחילה התנועה הציונית לעם הפלסטיני משלו בכיפה. למשל, סיסמתם של תנועת הלאומיים הערבים הייתה בתחילה "אחדות, שחרור, נקמה", והיו קבוצות שכונו "נערי הנקמה". אלה רעיונות השאובים מהמורשת ומהקהילה, לא מהפוליטיקה. זה התוכן המזין את התפיסה הערבית של ניהול הסכסוך עם ישראל. אולם רעיון הנקמה מבוסס על תפיסת האויב כיריב, כפי ששבטים שונים רואים זה את זה. אם בני שבט אחד הרגו אדם משבט מתחרה, הרי שזה האחרון מפגין את כוחו ואת עליונותו על השבט הראשון באמצעות פעולת נקמה דומה, לכל הפחות. ייתכן גם שהשבט המותקף יגיב בפעולה שתלמד את התוקפים את הלקח שלא כדאי להם לתקוף שבטים חשובים מהם, אם הפושעים אכן היו בני שבט נמוך יותר בהיררכיה השבטית.

 

מצבם של הפלסטינים ושל הישראלים שכבשו את הארץ אינו שונה מהותית מסכסוך שבטי. לו הזדמנה לפלסטינים האפשרות לנקום על הנכבה בהנחתת מכה בסדר גודל דומה על אויביהם, היה המאבק מסתיים באופן ברור כשצד אחד מנצח והאחר מובס. אולם הדברים אינם כה פשוטים. הבעיה היא שהפלסטינים והערבים היו (ועודם) הצד המובס במאבק, בעיני עצמם ובעיני העולם. משום כך אין הם יכולים להשית על עצמם מוסר (או היעדר מוסר) של מנצחים. לפחות מאז 1948, ישראל חומקת מאחריות לפשעיה נגד הפלסטינים והערבים – החל בטבח דיר יאסין, עבור בשריפתם למוות של הפלסטינים בני משפחת דוואבשה בכפר דומא שבגדה המערבית לפני מספר חודשים ובאינספור פשעי מלחמה מתועדים בעזה, בקאנא, בג'נין ועוד. העולם לא הפגין עניין ראוי לציון במותם של מאות קורבנות פלסטינים בהפצצה הישראלית העיוורת ברצועת עזה בשנת 2014. זאת מסיבה פשוטה: הצד הפושע שייך למנגנון הבין־לאומי המעניק לעצמו את הזכות לקבוע מי האשמים ומי חפים מפשע. מצב זה יישאר בעינו בעתיד הנראה לעין.

 

את המצב הזה מגנים הערבים בביטוייהם המפורסמים: "ישראל היא חוד החנית של הקולוניאליזם באזור" ו"ישראל היא המדינה החמישים ואחת של ארצות הברית". המכנה המשותף של הביטויים האלה היה אמור לגרום לערבים (קצרה היריעה מלהנהיר כאן את המושג "ערבים") להבין שהקשר האורגני בין ישראל והמערב, באופן שתיארו אותו, מעניק לישראל חסינות מדינית, דיפלומטית וצבאית נגד כל אמצעי שינקטו הערבים. ראוי לעיין בהיסטוריה ובמקורם של האמצעים אלה: אלימות, תעמולה נגדית ותלונות לקהילה הבין־לאומית. נראה שהערבים, אם נתייחס אליהם כאל גוף מדיני אחד, לא מילאו את חובתם להטמיע את האמצעים האלה בעולם המושגים שלהם עצמם ובמבנה המדיני, החברתי והתרבותי שלהם.

 

בתגובה להטיה בוטה זו, המושרשת זה עשרות שנים, עלו קולות פלסטיניים וערביים שטענו בצדק כי "העולם מבין רק את שפת הכוח". תוקפו של רעיון זה בתיאוריה מנוגד לגמרי לאמצעי היישום שלו. מדינאים, לוחמים וסופרים ערבים לא הבחינו בחשיבות העובדה שהסיווג המוסרי של פעולה אלימה תלוי בצד האחראי לה, ולא במוסר מוחלט. מוסר האלימות הוא יחסי מאוד, כפי שניסינו להראות באמצעות הדוגמאות לעיל.

 

היחסיות הזאת קשורה למרחב התרבותי שבו התנהלה, ועודה מתנהלת, התחרות המוסרית. כדי שלא נתנתק מקרקע המציאות, יש להכיר בכך שמושגי המוסר והצדק וכן ערכים אחרים בבסיס המילון החוקי והמדיני של עולמנו, הוגדרו במסגרת תרבותית אחת – מערבית ("המערב" הוא מושג נוסף הדורש הבהרה). הביקורת הערבית הקבועה על המערב מצביעה על כפל הערכים שלו לגבי הערבים, אולם מתעלמת מהצורך לתאר ולהגדיר את הערכים הללו. הערבים, יותר מאחרים, צריכים לקבוע את עמדתם לגבי הערכים הללו. המערב, שהציג את רעיונות האזרחות, המדינה, החוק, הריבונות והגבולות במסגרת המודרנה, הציג גם מושגים של אלימות, קולוניאליזם, התנחלות ורצח עם, וביכולתו להגדיר את הביטויים ואת הערכים האלה בהתאם לאינטרסים של מנהיגיו. זאת בעוד שהערבים נותרו מחוץ לפעולה התיאורטית והמדינית הזאת, והם מתמודדים עם מושגים אלה באופן סלקטיבי או שרירותי. עדות לכך אפשר למצוא בבלבול הקשור בכל מופעיה של המדינה המודרנית – מושגי השלטון, החברה, הדמוקרטיה וכו' ואפילו במוסדות ובענייני ציבור כמו התקשורת, הייצוג המדיני והחוק.

 

אין בכך כל חדש, שכן הפער בין הערכים לבין יישומם ויחסי הגומלין בין הערכים הללו, נחקר וידוע זה זמן רב. משום כך, נראה שהסוגיה אינה קשורה ב"צביעות" המערב ובטענותיו המוסריות המתייחסות למשל לקטסטרופה בסוריה, טענות שכולן מסווה לאינטרסים של בעליהן. ה"גמישות" של ממשלות המערב בעניין זכויות אדם, דמוקרטיה ומאבק בעריצות – אותה גמישות שאנו תופסים כצביעות – נובעת בחלקה משכנוע מובלע בקרב ממשלות ובקרב חלקים ניכרים ממעגלי הכוח המדיני במערב, כי הערכים הללו אינם אוניברסאליים, וכי חברות אנושיות שונות לא הגיעו לאותה רמת מודעות, קדמה ותרבות. הם סבורים שהדבר מתיר להם לדרוש חירות, צדק ושוויון, וכי הפרגמאטיות מחייבת בריתות עם כל השלטונות הנוכחיים, כגון מדינות קצבה, הכוחות השולטים בנפט ובאקולוגיה, שלטון מעטים בכוח הנשק ודיקטטורות צבאיות – כל עוד האינטרסים מוגנים. כל זאת מצד אחד. מצד שני, המושגים לעיל הופיעו בתהליך היסטורי ארוך המצוי בעיצומו. אפשר לעיין מחדש בגלגוליו בפרשות דרכים שונות (למשל, הוויכוחים על אודות חופש הביטוי ועמדות המהגרים לאחר התקפות 11 בספטמבר 2001; והמתקפה בפריז בנובמבר 2015).

 

הפולמוס בין הידע והשלטון או בין הערכים ליישומם, מדוכא אצלנו. במקומו יש תפיסה בלתי־משתנה של פלסטין המכוונת על ידי "מצפן" שמחזיקים בו ראשי ארגונים, מפלגות וקהילות. לפי אותו מצפן, הם קובעים מה נכון ומה לא; מי בוגד ומי נאמן למולדת. בעלי השליטה הבלעדית במצפן זה חיסלו כל אפשרות לבקר את הדרך שנבחרה עבור הסוגיה הפלסטינית. במיוחד אמורים הדברים בביקורת על הפעולות שננקטו בשם פלסטין, שהרי משטרים וגופים אפלים ועוינים קשרו קשר נגד פלסטין, ויש לדכא את הציבור הערבי, הסורי, המצרי, הלבנוני והעיראקי כדי לסכל את המזימה הנצחית הזו, שתמיד הייתה ותמיד תהיה.

 

ישנן, אם כן, כמה "פלסטינות", לא רק אחת. ישנה פלסטין מדומיינת, שהיא כלי שרת בידי כל ארגון, מפלגה ותנועה, ואפילו כל עיתון ערבי. פלסטין הזאת מוצגת כפצע פעור כדי לזכות במעמד, בכסף, בשלטון או בכולם גם יחד. ל"פלסטין האובייקטיבית", אם אפשר לומר כך – זאת הקיימת במציאות ובלתי־תלויה בתעמולת הארגונים ובמדיניותם וכן זו שבמחנות הפליטים והפזורה – יש קשר קלוש ל"פלסטינות" המדומיינות. זה עשורים נלחמת כל מדינה ערבית לטובת ה"פלסטין" שלה, כלומר במסגרת מערכת האינטרסים, הידידים והאויבים שלה ברחבי העולם. כל המאבקים האלה אינם תורמים מאומה לפלסטין המציאותית, שמצבה הולך ורע, ובניה מבודדים ונטולי מגן מפני הכיבוש.

 

מתוך ריבוי ה"פלסטינות" צמח רעיון אינסטרומנטאלי לא פחות, שבעליו ביטאו אותו במסגרת ההתנגדות. בזירה הפלסטינית הייתה ההתנגדות שמומנה בידי סדאם חוסיין; ההתנגדות השנייה שנשבעה אמונים לציר העמידה האיתנה ולעימות שקדם לציר ההתנגדות; וההתנגדות השלישית השואבת את כוחה ממדינות המפרץ. לאחר הכיבוש הישראלי של לבנון הופיע שילוב דומה של התנגדויות מקומיות. הן נבדלו זו מזו במקורותיהן ובמטרותיהן. על פני השטח הייתה להן סיסמה משותפת אחת: שחרור האדמות הכבושות מידי הישראלים. אולם במהות חיבר ביניהן מכנה משותף בולט: מחויבות לאג'נדות של המשטרים שהפעילו אותן. כל מי שסטה מהדרך, או סיים את תפקידו בשירות שחקן אזורי כלשהו, דוכא וגורש מגן העדן של ההתנגדות. כך קרה לקומוניסטים הלבנונים בשנות השמונים. מי שנדחק החוצה מהמרוץ לשלטון הריבוני, נגזר עליו שייגרע ממַּצֶּבֶת כוחות ההתנגדות.

 

הדברים האלה מובנים מאליהם לכל מי שמכיר את הכוחות ששלטו באזור באותה תקופה. אולם העיקר הוא שהביקורת על ההתנגדות כאמצעי להשפיע על המתרחש בתוך ישראל דרך מאבק בכיבוש מבחוץ נותרה מוגבלת ביותר. הסיבה לכך היא שהמשטרים קבעו רשימת תנאים להצטרפות להתנגדות. משמעות הדבר שבעיני הערבים, מלבד הפלסטינים שהאמינו ב"עצמאות ההחלטה הלאומית", פלסטין מעולם לא הייתה סוגיה אובייקטיבית ובלתי־תלויה באינטרסים של הכוחות הערביים המשפיעים. הצטרפותה של איראן למעגל מממני ההתנגדות ותומכיה ב־1979 אינה שונה מבחינה זו. הרעיון של "אומנות לשם אומנות" אינו תופס כאן: אין "התנגדות לשם התנגדות".

 

הגדלת ההשפעה הפנימית, פרימת חברוֹת, הרס שלטון החוק ופרקטיקות אחרות שרווחו בעולם הערבי תוך תירוצן במאבק למען פלסטין – כל אלה הציבו רף נמוך לשיפוט הציוויים המוסריים במסגרת ההתנגדות. למעשה, לא התאפשרה ביקורת על ההתנגדות, למרות הכישלון המתמשך של המיליטריזציה של התנועה הפלסטינית בירדן ובלבנון ובאינתיפאדה השנייה. קשריה של ההתנגדות לאינטרסים המדיניים של שלטונות שונים, שיוצגו על ידי ממשלות ועל ידי קבוצות חמושות בעלות אידיאולוגיות ונאמנויות שונות, הפכו כל ביקורת על ההתנגדות לחילול הקודש. התפיסה הייתה שההתנגדות החמושה, המדינית והתרבותית היא פעילות שיש לה תוצאות מוחשיות במסגרת עימות עם יריב חיצוני. הדברים חוזרים שוב לתפיסות קדם־מודרניות של רעיון ההתנגדות הקשור בקולוניאליזם ובכיבוש. הדברים פותחים פתח רחב לדיון עצמאי שעדיין לא קיימנו: ההתנגדות כתגובה לקולוניאליזם, בהיותו תוצר של המודרנה. האם התנגדות כזו היא חלק מהמודרנה או שמא היא מנוגדת לה? נסיונם של מהאטמה גנדי בהודו ושל נלסון מנדלה בדרום אפריקה מעידים על כך שההתנגדות שייכת למודרנה. ההתנגדות הערבית מעידה על ההפך. 

 

קידוש זה של ההתנגדות הוציא אותה מתחום הפעולה הרציונאלית והמאורגנת לפי אמות מידה פוליטיות ובהתאם לתועלת שבאפשרותה להביא לסוגיה הפלסטינית. כך גם לא נענה הצורך לבקר את מסלולה ולדרוש דין וחשבון כאשר תוצאותיה המעשיות של ההתנגדות הידלדלו. המאפיינים המופשטים של רעיון ההתנגדות גברו. כמו לכל רעיון מופשט, קמו לה כוהנים, אפוטרופסים, מקדשים ושופרות. תכליתם בראש ובראשונה לשמור על ההתנגדות מחוץ לדיון מעשי שיבחן אותה כאמצעי בשירות סוגיה צודקת ולא כתכלית בפני עצמה.

 

---