מאמרים
מאמר
אל-סיסי בפגישה עם טראמפ, ספטמבר 2019 (צילום: רויטרס)
31.01.2021

"אפקט הפרפר" של הנורמליזציה ומדיניות החוץ המצרית

כשישה חודשים מפתיחת גל נרמולֵי היחסים בין מדינות ערב לישראל – מצרים אינה מובילה עוד את מחנה השלום עם ישראל, אלא מגלה עמדה מסויגת. מה מניע אפוא את מדיניות החוץ המצרית בסוגיה וכיצד היא באה לידי ביטוי? ואיך צפויות ההתפתחויות לעצב את קבלת ההחלטות המצרית בעתיד?
בשנת 1979 חתמה מצרים על הסכם שלום עם מדינת ישראל, והפכה למדינה הערבית הראשונה שניאותה לעשות זאת. אולם מאז אותם ימים על מדשאות הבית הלבן זרמו הרבה מים בנילוס. כיום – כשנה לאחר לידתה ומותה המוקדם של יוזמת ממשל טראמפ לשלום בין ישראל לפלסטינים ("עסקת המאה") וכשישה חודשים מפתיחת גל נרמולֵי היחסים בין מדינות ערב לישראל – מצרים אינה מובילה עוד את מחנה השלום עם ישראל, אלא מגלה עמדה מסויגת. מה מניע את מדיניות החוץ המצרית בסוגיה וכיצד היא באה לידי ביטוי? איך צפויות התפתחויות ההווה לעצב את קבלת ההחלטות המצרית בעתיד? בטור דעה שפרסם באתר האינטרנט של היומון אל־ערבי אל־ג'דיד מבקש ד"ר ח'יירי עומר, מומחה מצרי למדע המדינה ולאפריקה, להשיב. 
 
לדידם של קובעי מדיניות החוץ המצרית, מוטב היה לולא בא גל נרמולי היחסים לעולם. בשנה האחרונה הם הקדישו את מרצם לבעיות דוחקות אחרות, מהמעורבות המצרית במלחמת האזרחים בלוב השכנה, דרך המתח עם אתיופיה בכל הקשור להקמת סכר "התחייה" ועד הסכסוך רב הגורמים על הגבולות הבין-לאומיים ועל הזכויות הכלכליות במימי הים התיכון. מצרים לא הייתה מעוניינת להידרש ליחסים עם ישראל, שמאז כינונם נותרו ללא שינוי פחות או יותר – שלום ביטחוני קר, ובשני העשורים האחרונים התווסף שיתוף פעולה כלכלי מצומצם בתחום הגז הטבעי. כמו ירדן, השנייה לחתום על הסכם עם ישראל, מצרים ראתה בשלום החלטה מקומית במסגרת יחסים בילטראליים ולא חזון אזורי. 
 
מצרים לא קידמה בברכה את השלום של "עסקת המאה" ושל גל הנרמול הנוכחי. לדידה, זהו שינוי מקיף בסביבה הגיאופוליטית שכולל מסה מתוזמנת של הסכמים בילטראליים עם ישראל, הידוק היחסים עימה בתחומים רחבים מאי פעם וזניחת המחויבות לפתרון הסוגיה הפלסטינית. למעשה, משתמע מדבריו של עומר, אין כל קשר בין הסכם השלום בין ישראל למצרים לבין גל הנרמול העכשווי. הראשון היה שלום במובנו הפשוט – הפסקת הלחימה. האחרון הוא תוכנית כוללת לשינוי פני האזור לפי האינטרס של ארה"ב, ישראל ואיחוד האמירויות; והוא מתבצע במעמד צד אחד, למגינת ליבם של הפלסטינים ולפיכך גם של מצרים. 
 
מצרים לא נותרה חייבת ומחתה בקול נגד ההתפתחויות. כבר בפברואר 2020 הדגיש שר החוץ המצרי סאמח שוכרי בכינוס מדינות הליגה הערבית כי "כל פתרון הוגן לסכסוך חייב לכלול מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים". מאז מסתמן שוכרי כדובר המצרי הרהוט ביותר למען הקמת מדינה פלסטינית בגבולות יוני 1967. הוא נותן ביטוי לקונצנזוס כמעט מוחלט ששורר בפוליטיקה המצרית סביב עמדות אלה, ולא בכדי מדובר בקונצנזוס: בתפיסה המצרית, רק מדינה פלסטינית ברוח היוזמה הערבית תאפשר לכונן "יחסים אזוריים שמשרתים את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים המשותפים" ותבטיח ש"היכולות של עמי המזרח התיכון ומשאביהם" לא ייפגעו. 
 
יש לציין שהסוגיה הפלסטינית תופסת מקום חשוב בדעת הקהל המצרית, ועל כן המחויבות הרהוטה אליה עשויה להישמע כמס שפתיים. אולם אליבא דאמת, מצרים התעקשה על עמדותיה אף שארצות הברית הפעילה עליה לחץ כבד לתמוך ביוזמות האמריקניות. לפי פרשנויות מסוימות, עובדות אלה עומדות בין היתר מאחורי הקלעים של המתח שהחל להיווצר בין מצרים לבין ארצות הברית לאחרונה, מתח שהעמיד את הסיוע הצבאי והביטחוני שמצרים מקבלת מהאמריקנים בסכנת קיצוץ
 
מכל מקום, פרשייה זו ביחסי מצרים וארצות הברית מלמדת לקח חשוב לגבי מדיניות החוץ של מצרים בכלל. מחד גיסא, מצרים הוכיחה שהיא מסוגלת להתנהל באופן עצמאי בתחומים מסוימים ושאיננה מתיישרת באופן מוכני עם התכתיבים האמריקניים. מאידך גיסא, מצרים הבינה שבכל הקשור לגל הנרמול – לא ניתן לסמוך על ארצות הברית שתגַבה את האינטרס המצרי. על רקע זה, סבור עומר, יש להבין את המעורבות המצרית בשתי יוזמות אזוריות חדשות: היוזמה המצרית-ירדנית-צרפתית-גרמנית להחייאת המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים, ומיזם שיתוף הפעולה האזורי עם ירדן ועיראק שזכה לכינוי השאפתני "פרויקט א־שאם החדשה".
 
הדוגמה האחרונה מדגימה היטב את טענתו של עומר. היא מראה כיצד עסקת המאה ונרמולי היחסים אומנם הניעו שינוי במדיניות החוץ המצרית, אולם השפעתו של שינוי זה הבשילה עד כדי מחשבה מחדש על המערך הכולל של יחסים ובריתות שמטפחת מצרים באזור. "מצרים בוחנת מחדש את מדיניותה", עומר מטעים, "והיא מעוניינת כעת להפחית את המתחים שהביאו עליה הבעיות הביטחוניות והכלכליות שבהן היא הסתבכה בים התיכון, באגן הנילוס ובלוב". ובאמת, בעת האחרונה נקטה מצרים צעדים שיש להם השלכה רוחבית דרמטית על הסוגיות השונות שבלב מדיניות החוץ שלה. 
 
אם לבחור דוגמה בולטת אחת הרי שזו "הצהרת קהיר" מיוני האחרון. לאחר שש שנות מעורבות מצרית במלחמת האזרחים בלוב, מצרים הצהירה שהיא מחויבת לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. הצהרה זו נשאה בוודאי חן בעיני טורקיה, שעושי דברה נאבקים בכוחות המצרים, אולם הייתה לצנינים בעיני איחוד האמירויות וסעודיה, שמעורבות בסכסוך בלוב במגוון דרכים, כתף אל כתף עם מצרים. הסכסוך בלוב הפך לסלע מחלוקת חדש בין שלוש האחרונות, לצד נרמול היחסים עם ישראל והמאבק בתנועות האסלאמיות. סכנה מרחפת מעל אחת הבריתות היציבות ביותר במזרח התיכון בשנים האחרונות – השילוש מצרים-סעודיה-איחוד האמירויות.
 
כך, גל הנרמול העלה אל פני השטח מתחים והתנגשויות בין אינטרסים שמאיימים על הסדר הגיאופוליטי הקיים במזרח התיכון. הוא גרם למצרים לקרוא מחדש את המתרחש בזירה הלובית ולעדכן את מדיניות החוץ שלה בהתאם, ומה שנכון לגבי מלחמת האזרחים בלוב נכון גם לגבי הסכסוך במימי הים התיכון, המאבק על השפעה בקרן אפריקה, המלחמה בתימן והיחסים עם איראן. מתחים אלה ואחרים מוסיפים לעצב ולעצב מחדש את מערך הכוחות האזורי. האם תוכניות השלום האמריקניות אחראיות לבדן לתמורות הללו? האם למזרח התיכון נכונו שינויים מופלגים מאלה? ייתכן, לדעת עומר. הוא מקווה ש"התפתחויות אלה יכשירו את העת לקדם יוזמות מדיניות חוץ חדשות, ויביאו איתן חלופה מרעננת למערכת הבריתות והצירים שמשלה באזור במשך שש שנים מתישות". 

בשיתוף עם מאמרים נוספים