מאמרים
מאמר
מרטין לותר קינג בלונדון (צילום: רויטרס)
22.03.2021

אסטרטגיה: הדבר הכי חשוב שאף אחת לא עושה

חלק חשוב המושמט מסיפוריהם של גנדי, מרטין לותר קינג ואחרים, הוא שהם תכננו את המאבקים שלהם בקפידה וכתבו אסטרטגיה מפורטת. אם לא נעשה כמותם איננו יכולים לצפות לתוצאות שהם השיגו
באחד בדצמבר 1955 סירבה רוזה פארקס לפנות את המושב שלה באוטובוס לאדם לבן שרצה לשבת, כפי שדרשה ממנה מדיניות ההפרדה בארצות הברית בשנים ההן. הפעולה הזאת עשתה היסטוריה, אף שהיא לא הייתה הפעולה הראשונה מסוג זה. כמה חודשים לפני פארקס סירבה קלודט קולבין, צעירה בת 15, לפנות את מקום הישיבה שלה באוטובוס לאדם לבן, וכמו פארקס, גם היא נעצרה. כמו פרקס, גם קולבין הייתה חברה ב״ארגון הלאומי לאנשים שחורים״ (NAACP) והסירוב שלה, ושל עוד ארבע מנשות הארגון, היה הבסיס המשפטי לתיק בראודר נגד גייל, שבסופו החליטו שופטי בית המשפט המחוזי באלבמה שההפרדה באוטובוסים היא בלתי חוקתית וצריכה להיפסק. אם כך, מדוע לא זכה המעשה של קולבין לאותה התהודה כמו המעשה של פארקס? הסיבה הייתה שקולבין הייתה צעירה לא נשואה ובהיריון, וראשי הארגון הבינו שמידע כזה יהיה ״יום כיף״ לתקשורת הלבנה ויביא לדה־לגיטימציה של הארגון ושל הקהילה, כך על פי דבריה של רוזה פארקס שנים אחר כך. אם כן, זו הייתה החלטה אסטרטגית בתוך קמפיין שהכול בו היה מתוכנן היטב. 
 
ב־־5 בדצמבר, כלומר מיד אחרי הסירוב של פארקס, נפגשו אנשים בעלי השפעה בקהילה האפרו־אמריקאית, בחרו מנהיג למחאה, הגדירו דרישות ספציפיות, תכננו כיצד יתניידו אפרו־אמריקאים בלא אוטובוסים ופתחו בחרם המפורסם על חברת האוטובוסים במונטגומרי, אלבמה. תכנון מפורט של המחאה וניהולה הוא דפוס החוזר על עצמו פעם אחר פעם במחאות מוצלחות, דפוס שלצערנו, חסר לעיתים קרובות מדי במחאות שלנו בארץ.
 
מהי אפוא אסטרטגיה מוצלחת? ראשית כול, הגדרה של דרישות בנות השגה. ייתכן שמה שאנחנו באמת רוצים הוא שינוי דרסטי, ואף מהפכה, אבל גם במשטרים הנוראיים ביותר התמקדו מחאות חכמות בנושאים נקודתיים ודרשו שינוי שהאמינו שהוא מציאותי. 

בשנות השלטון הבריטי בהודו שאף גנדי לנסיגה מוחלטת של הבריטים ולעצמאות הודית, אך הוא הסתפק בדרישה מצומצמת של הסרת מס שהבריטים הטילו על עיבוד מלח. למה דווקא הדרישה הזאת? כי כולם הסכימו שמלח הוא מצרך בסיסי, והמיסוי שלו היה סמל מובהק לאי־צדק שבשלטון הבריטי בהודו, ולכן היה קל לארגן המונים סביב הדרישה הזאת. בתקופת השלטון הקומוניסטי בפולין רצו רבים לשחרר את פולין מהמגף הסובייטי, אבל הם ביקשו משהו פשוט בהרבה – זכות התאגדות עצמאית (מהשלטון) לעובדים, דרישה שהובילה להתאגדות עובדים רחבה כל כך שהצליחה בסופו של דבר להיות לכוח פוליטי משמעותי, עד כדי כך שהיא שהרכיבה את הממשלה החדשה – הממשלה הלא־קומוניסטית הראשונה במזרח אירופה מאז סטלין.
 
מחאות צריכות להגדיר דרישות ברורות, דרישות שאינן תיקון ערטילאי לאי־צדק, וגם לא שינוי מוחלט של המערכת. השגת מטרות קטנות, אם היא נעשית בתבונה ובהדרגה, מחזקת את התנועה ומאפשרת לה לבנות כוח להשגת הישגים גדולים יותר. במחאות אקלים, למשל, הדרך לבנות את המאבק תהיה התמקדות במדיניות מזהמת אחת, ודרך המאבק הנקודתי הזה גיוס של הציבור למאבק רחב יותר בהיבטים נוספים של זיהום ופגיעה בסביבה. במחאות מיעוטים ההתמקדות יכולה להיות במדיניות מסוימת אחת הפוגעת בחברי הקבוצה ודרישה לשנותה. אסטרטגיה חכמה תתמקד במדיניות המסמלת יותר מכול את אי־הצדק, מדיניות שעם חוסר המוסריות שלה הכי קשה להתווכח.
 
אסטרטגיה חכמה גם תעשה שימוש בשיטות פעולה אפקטיביות. הטרגדיה של מחאות בארץ היא שהן כמעט תמיד משתמשות אך ורק בהפגנות. כמעט שאין מקרים היסטוריים שבהם הפגנות שינו משהו לבדן, ובמקרים המעטים שהפגנות הן שגרמו לשינוי, השינוי קרה בנסיבות קיצוניות כל כך, במשטרים דכאניים במיוחד, ולכן אי אפשר לצפות שלהפגנות בישראל תהיה השפעה דומה, בוודאי שלא בתדירות שבה הן נערכות כאן.
 
שיטות פעולה יעילות הן שיטות פעולה המכריחות את היריב להתפשר ופוגעות ביכולת שלו לתפקד. לדוגמה, בתחילת שנות ה־70 הייתה נמיביה נתונה למשטר האפרטהייד הדרום־אפריקאי, והתושבים היו צריכים לשלם מיסים לשלטון. לשם כך הם היו צריכים לעבוד, והדרך היחידה לעבוד בנמיביה באותה התקופה הייתה דרך "מערכת העבודה בחוזה" (Contract labour system). המערכת הזאת קבעה לאנשים באיזו מלאכה יעסקו לפי גיל וכוח גופני, כלומר הייתה, למעשה, סוג של עבדות. העובדים לא יכלו לבחור את עבודתם ונאלצו לגור במתחמים ייעודיים, בנפרד ממשפחותיהם, בתנאים שמזכ"ל האו"ם תיאר אז בנימוס טיפוסי – "לא מספקים".
 
ב־14 בדצמבר 1971 פצחו העובדים הנמיבים בשביתה, והמערכת, שממנה הם דרשו שינוי הושבתה לחלוטין. חודשיים לאחר מכן בוטלה מערכת העבודה בחוזה, פשוט מכיוון שהיא לא יכלה לתפקד בלי שיתוף הפעולה של העובדים. המחאה הזאת פגעה פגיעה חמורה ביותר במדיניות שהמוחים רצו לשנות, ולכן הם הצליחו. אם במקום לשבות הם היו מפגינים, הם כנראה היו רואים שינוי רק כעבור שנים, כשנמיביה קיבלה את עצמאותה. 
 
גם אנחנו, במחאות שלנו בארץ, צריכים לאמץ שיטות פעולה אפקטיביות שיפגעו במדיניות שאנחנו רוצים לשנות – מדיניות התלויה בשיתוף פעולה כלכלי צריכה להיענות בשביתות ובחרם כלכלי, מדיניות התלויה בתנועה צריכה להיענות בחסימת הכבישים, מדיניות התלויה בפעילות של משרד מסוים צריכה להיענות בפלישה בלתי אלימה של פעילים למשרד עד כדי השבתת יכולתו של המשרד לתפקד.
 
נוסף על כך, אסטרטגיה מוצלחת אינה רק תכנון, אלא גם התמדה. אין מקרה היסטורי שבו פעולה אחת, או סדרה של פעולות, אם נערכו במרווחי זמן ארוכים זו מזו, הצליחו להשיג שינוי. הסיבה לכך היא שלחץ המספיק כדי להביא לשינוי צריך להימשך זמן רב מספיק ובתדירות גבוהה מספיק כדי לאיים על המערכת. שביתות מאורגנות מצליחות לעיתים קרובות להביא למשא ומתן מכיוון שעד שהדרישה מושגת המערכת מושבתת. מאבקים צריכים להגדיר סדרה של פעולות שיתחזקו את הלחץ על המערכת עד שלא תהיה לה ברירה אלא להתפשר ולהיכנע לדרישות המחאה. זה מה שעלינו לעשות. 
 
שימוש בעקרונות האסטרטגיים האלה במאבקים בארץ יגדיר מחדש את העוצמה של החברה האזרחית ושל התנועות שבה, ואת יכולתן לגרום לשינוי. בלי שימוש בעקרונות האלה, שינוי לטובה בחברה יישאר בידיהם של מנהיגינו ויהיה תלוי אך ורק ברצונם הטוב, מה שאומר שהוא כנראה לא יקרה.
מאמרים נוספים