ישראל בעיני זולתה

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
אולמרט וארדואן באנקרה, דצמבר 2008 (עמוס בן גרשום, לעמ)
02.04.2019

ישראל בטורקיה: מאוהבת לאויבת?

בשני העשורים האחרונים חל שינוי של ממש בשיח על ישראל בטורקיה. ישראל אינה נחשבת עוד לבעלת ברית צבאית חילונית ודמוקרטית, אלא למדינה כובשת ומדכאת – לא רק בשיח הפוליטי, אלא גם בתרבות הפופולרית
הידרדרות מערכת היחסים המדינית והדיפלומטית בין טורקיה לישראל כבר אינה חדשה מרעישה. מחודש מאי 2018, שבו הוחזרו השגרירים לארצם, מנהל את השגרירויות בישראל ובטורקיה סגל בדרג דיפלומטי נמוך, ואף שהתיירות והמסחר בין המדינות ממשיכים להתקיים, ואין מדובר בנתק דיפלומטי מוחלט כמו בשנים 2010‑2016, השבר נוכח וניכר לעיני כול.
 
ביקורת תקיפה של ההנהגה הנוכחית של טורקיה ושל נשיאה רג׳ב טאיפ ארדואן כלפי ישראל מושמעת חדשות לבקרים, ולכן נקל לטעון שהמהפכה הפוליטית בטורקיה ב־2002 ועלייתה לשלטון של "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של ארדואן הם שהיו תחילתו של השינוי ביחסים שבין שתי המדינות. אולם עניינו של מאמר זה הוא השינוי שחל בשיח על ישראל בטורקיה בין שנות ה־90 לשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיתונות הכתובה ואף בתרבות הפופולרית: כיצד הוצגה ישראל בפני ציבורים רחבים בטורקיה, והאם אכן השתנו מעמדה ודימוייה בשני העשורים האחרונים?
 
ענת לוין, שסקרה את העיתונות הכתובה בטורקיה של שנות ה־90, מגלה כי מעבר לעובדה שבשנים האלה הכיר השיח הציבורי בטורקיה בישראל כמציאות קיימת במזרח התיכון, ומעבר לעניין ציבורי הרחב בישראל בטורקיה (הגדול כפליים מהעניין הישראלי בטורקיה באותן השנים), הוצגה ישראל בראש ובראשונה כבת ברית לענייני צבא וביטחון וכמי שהקשר עימה חשוב והכרחי לביטחונה של טורקיה. שיתופי הפעולה הצבאיים והמודיעיניים עם ישראל סוקרו בהרחבה, וישראל הוצגה כבעלת סוכנות הביון והצבא הטובים בעולם. כאשר ביקש נג׳מטין ארבקן (ראש ממשלת טורקיה 1996‑1997) לנטוש את הקשר עם ישראל ולחבור לעולם המוסלמי, הוא הותקף והואשם שהוא מונע מאינטרסים מפלגתיים ולא משיקולים ביטחוניים ולאומיים.
 
לדמותה של ישראל כבעלת ברית צבאית וביטחונית נוספו גם דימויים של זהות משותפת. ישראל תוארה כמדינה חילונית, דמוקרטית ובעלת זהות אירופית, והודגשה בעיה משותפת לשתי המדינות – הטרור. כלפי העולם הערבי השתמשו הטורקים בסוגיית הטרור כדי להצדיק את שיתופי הפעולה הביטחוניים והמודיעיניים עם ישראל. תפיסתו של עבדואללה אוג׳אלאן (מנהיג המחתרת הכורדית, ה־PKK) ב־1999, והשמועות שישראל סייעה לטורקיה בכך, שיפרו עוד יותר עוד יותר את תדמיתה של ישראל בעיני הציבור הטורקי, אף שבפועל נהפכה ישראל למטרה לפגיעה בעיני ה־PKK.
 
בעשור הראשון של שנות האלפיים עוד זכתה ישראל לדימויים חיוביים בזכות סיקור רחב של שחקני כדורגל ישראלים שזכו לאהבה עצומה בעולם הכדורגל הטורקי, הבולטים והאהובים ביותר היו חיים רביבו ופיני בלילי. אולם בעשור השני של שנות האלפיים, וככל שהעיתונות בטורקיה איבדה את מעמדה החופשי, זוהתה ישראל זיהוי כמעט מוחלט עם הסוגיה הפלסטינית. שינוי של ממש חל בדימויים ובאופני השיח המייצגים את ישראל בטורקיה, בייחוד החל מתקרית המרמרה בשנת 2010, וישראל נהפכה מבעלת ברית צבאית חילונית ודמוקרטית, כפי שנתפסה בשנות ה־90, לכובשת ומדכאת, והיא מוצגת בעיקר מבעד לפריזמה הפלסטינית. 
  
זאת ועוד, התפיסה שישראל היא מדינה תוקפנית ואכזרית חדרה גם לתרבות הפופולרית. סרט הקולנוע "עמק הזאבים – פלסטין" שיצא לאקרנים בשנת 2011, הציב, לכאורה, את סיפורו של שיט המרמרה במרכזו. הסוכן המהולל פולט אלמדאר (ג׳יימס בונג הטורקי) נשלח לעזה לנקום במפקד הישראלי שהיה אחראי להרג הנוסעים על האונייה. אלמדאר, גיבורה הבלתי מעורער של סדרת הטלויזיה "עמק הזאבים" ששודרה לראשונה ב־2003, הוא גיבורם של ארבעה סרטים נוספים באותו השם: "עמק הזאבים – עיראק" (2006), עמק הזאבים – טרור (2007), "עמק הזאבים – גלאדיו" (2009). ו"עמק הזאבים – מולדת" (2017), ובכולם הוא נשלח למשימות ביון וכוח ברחבי המזרח התיכון ובטורקיה.
 
בסדרת הסרטים הזו, ובעיקר בסרט ״עמק הזאבים – פלסטין", בחרו יוצרי הסדרה הפופולריות להציג את הישראלי ואת הישראליות מתחת למעטה המדים של החיילים הישראלים, כלומר באמצעות הסוגיה הפלסטינית ובאמצעות סדרה של עימותים אלימים, דרך מה שהם מכנים "הדרמה העוברת על פלסטין". הסרטים הוקרנו גם מחוץ לטורקיה וזכו לאחוזי צפייה גבוהים, וגם בביקורת חריפה על ההסתה ועל האנטישמיות שבהם, ונשמעו בטענות כלפי הממשל הטורקי שתמך בתעמולה שכזאת. בגרמניה ובארצות הברית, למשל, הורדה הסדרה מהמסכים.

מובן שאין הכוונה לטעון ששיח זה על שלל דימויו הוא נחלת הכלל. ציבורים רחבים בטורקיה המתנגדים לשלטון הנוכחי מתנגדים, בין היתר, לאימוצו של השיח הזה על ישראל. למשל, אנשי אקדמיה, אנשי אומנות וקולנוע, ואף חלק מהציבור הרחב, קיימו ועדיין מקיימים קשרים עם ישראל ועם ישראלים, ורואים בה שותפה לאינטרסים ולמרכיבי זהות במזרח התיכון. אלא שמאז ניסיון ההפיכה ב־2016, הכרזת משטר החירום שהוביל לפיטורם של מאות אלפי אנשי אקדמיה וההידרדרות במידת חופש הביטוי בטורקיה, נעשו אלו מעטים ושקטים הרבה יותר, והם מתקשים להביע חלופה אידאולוגית לשלטון הנוכחי ולהנכיח את הדימויים שלהם על אודות ישראל בשיח הציבורי בטורקיה.

מהי אפוא מערכת היחסים בין שיח הדימויים הזה במרחב הציבורי, לבין הפוליטיקה? אנו נוטים לחשוב כי המדיניות הפוליטית והמעשים הפוליטיים מכתיבים את השיח הציבורי והתרבותי. במקרה של סדרת הסרטים ״עמק הזאבים״, קשה שלא לראות כיצד השפיע השיח הפוליטי הדומיננטי, כמו אמירות של פוליטיקאים טורקים על ישראל והדימויים שהשתמשו בהם, על המרחב התרבותי והציבורי. אולם חשוב להבין כי ידה של הפוליטיקה איננה תמיד על העליונה. לדימויים ולתמונות, ובעיקר לתמונה הנעה, בין בחדשות בין בסרטים למיניהם, יש מעמד נכבד בעידן הנוכחי, משום שהם מדמים מציאות הדומה בעוצמתה לחוויית המציאות שלנו, ונתפסים בעינינו כעובדות של ממש.

כך, בעוד שבטורקיה הלכו והתבססו הדימויים השליליים של ישראל, בקרב ציבורים רחבים בישראל נבחנת בעת האחרונה מחדש דמותה של טורקיה בעקבות האהדה הגדולה לסדרות טורקיות עכשוויות (ובעיקר ההערצה הגדולה לסדרה ״הכלה מאיסטנבול"), ואף בניגוד ליחס הרשמי של מדינת ישראל כלפי טורקיה. בהיעדר שיח דיפלומטי ומדיני ראוי לשמו בין שתי המדינות, אין להקל ראש אפוא בתפקידם של השיח התרבותי ושל ייצוגיו (בין שהם שליליים בין שהם חיוביים), בכינון הקשר עם "האחר" ובביסוס מערכת הדימויים שלו.
מאמרים נוספים