המזרח התיכון ומעבר לו

ניתוח ופרשנות
מחנה הפליטים Bourj el-Barajneh בלבנון. אל ג'זירה
28.10.2019

פלסטינים במדינות ערב: אזרחים או פליטים?

הפובליציסט הפלסטיני מאג’ד כיאלי יוצא נגד שימור מעמד הפלסטינים כפליטים נצחיים במדינות ערב וטוען שמניעת אזרוח היא פרקטיקה של אפליה ודיכוי - ולא כפי שמנסים להציגה – אמצעי לשמירה על זכות השיבה
מאג'ד כיאלי, פובליציסט פלסטיני יליד חלב שבסוריה, הכותב על ענייני פלסטינים והסכסוך הערבי–ישראלי, פרסם ביומון הלבנוני אל־א'חבאר ביולי 2019 מאמר העוסק בשאלת אזרוחם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב.
 
כיאלי נוגע בסוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות בשיח הציבורי הלבנוני והפלסטיני בעקבות החלטתו של שר העבודה הלבנוני להגביל את מספר העובדים הזרים בלבנון. הפליטים הפלסטינים פירשו את ההחלטה כמכוונת נגדם וסברו כי אי־אפשר להצדיקה בטענה הרווחת במרחב הערבי, הגורסת כי יש לשמור על המעמד האזרחי הזמני של הפלסטינים במדינות ה"מארחות" כדי לשמר את מעמדם כפליטים הזכאים לשיבה לפלסטין. על רקע זה פרצו הפגנות ומהומות של פלסטינים בלבנון.

התנגדות ל"עסקת המאה" של טראמפ
 
כיאלי מתייחס לסוגיה מהותית מאוד עבור הפליטים הפלסטינים: האזרוח שלהם במדינות ערב שאליהן הגיעו כפליטים בעקבות הנכבה ב־1948. הוא מתאר את האזרוח או אי־האזרוח כרעיון שעליו הושתתו כל תפיסות המאבק באימפריאליזם ובציונות זה שבעים שנה. המיזם האחרון הנוגע בנושא זה הוא "עסקת המאה" של ממשל טראמפ, בהובלת חתנו ג'ארד קושנר, המבקשת לאזרח את הפליטים הפלסטינים בארצות ערב. מובן שהיא נתקלת בהתנגדות חריפה מצד הפלסטינים.
 
ולא רק הפלסטינים מתנגדים לתוכנית האזרוח, אלא גם העמים הילידיים בארצות ערב. האגדה הרווחת גורסת כי המשטרים הערביים, ההתנגדות, הפלסטינים והעמים הערביים כולם ניצחו עד כה את כל אויביהם, ובראשם האימפריאליזם, הציונות ו"מיזמי האזרוח המפוקפקים" של הפלסטינים במדינות ערב. אם כך הוא הדבר, תוהה כיאלי בלעג, מדוע המשטרים הללו והפלסטינים ספגו את הנכבה הראשונה ב־1948 ואת השנייה ב־1967, מדוע העמים הערביים אינם מנצחים במאבקם מול משטריהם למען חירויותיהם וזכויותיהם, מדוע הפלסטינים לא השיגו את זכות השיבה, או לכל הפחות זכויות אזרח במדינות ערב ה"נאורות"? כל אלו, מדגיש כיאלי, אינן שאלות החותרות לאזרוח הפליטים הפלסטינים במדינות ערב, אלא שאלות יסוד על "אגדת האזרוח" ועל מצבם של הפליטים במוקדי הפליטות העיקריים בארצות ערב – ירדן, סוריה, לבנון ועיראק.
 
לא כל הפליטים הפלסטינים הם מסורבי או מסרבי אזרוח. צריך לשאול מה בדבר כשלושה מיליון פליטים שהתאזרחו בירדן, שהם כמחצית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים בעולם; ומה בדבר כל מי שהגיעו לאירופה, לאמריקה ולאוסטרליה ונהפכו שם לאזרחים, ועד היום הם מציינים את השתייכותם לערים כמו חיפה, יפו, לוד, רמאללה ועוד. כאן כיאלי רומז, למעשה, כי התאזרחות של פליט פלסטיני במדינה ערבית או מערבית אין משמעותה שהוא מאבד את זהותו ואת מורשתו הפלסטינית. במילים אחרות, מניעת אזרוח היא פרקטיקה של אפליה כלפי הפלסטינים, ולא כפי שמנסים להציגה – פרקטיקה שנועדה, כביכול, לשמור על זכויותיהם העתידיות.

שלילת זכויות במסווה של שמירה על הזהות
 
אף שבירדן אוזרח חלק ניכר מהפליטים הפלסטינים, השיח הרשמי הירדני עודנו מתנגד לאזרוח, גם אם נראה שמדובר במס שפתיים מתוך רצון להשתלב בשיח הערבי הנפוץ. בעיית הפליטים הפלסטינים מורגשת יותר במוקדי פליטות אחרים, בעיקר בלבנון ובסוריה. אלו, לצד מדינות אחרות, ראו בה עניין הומני הנמצא באחריותה של סוכנות הפליטים אונר"א, עניין ביטחוני, ואפילו קלף פוליטי שישמש אותן לסחיטה או למיקוח. תחת הכיסוי הזה העניקו ממשלות סוריה, לבנון, עיראק ומצרים לפליטים הפלסטינים תעודות מעבר ואשרות נסיעה שמשמעותן נוכחות זמנית, ובמקביל שללו מהם את זכויותיהם הפוליטיות בתואנה של שמירה על הלאומיות שלהם ועמידה על זכויותיהם. הדוגמה הקשה ביותר לשלילת זכויות היא לבנון, הפועלת בניגוד לעקרונות הבינלאומיים בנושא ומנמקת זאת בהרכב העדתי ובחשש מהשפעת נוכחות הפלסטינים על המארג הלאומי, גם אם מעמדם הוא של תושבים ולא של אזרחים. בסוריה המצב טוב מעט יותר שכן מעמדו של הפלסטיני הושווה למעמדו של הסורי, פרט לזכות להשתתף בבחירות – לבחור ולהיבחר. עם זאת, בתקופתו של בשאר אסד נעשו ניסיונות לפגוע במעמדם של הפליטים.
 
שאלות ותהיות רבות עולות באשר למצבם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב שבהן היחס לפליט גזעני וסותר לחלוטין את אמנות זכויות האדם בעולם. הדוגמה הלבנונית מראה שמדינות אלו אינן פועלות לחיזוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ולביסוסה, אלא דווקא לעקירתם בפעם השנייה. ואכן, רבים כבר עזבו והתאזרחו במדינות אחרות באירופה ובאסיה בבקשם חיים הוגנים ומכובדים יותר מהחיים בארצות ערב, שילידיהן גרים בשכונות פאר בשעה שהמשטרים מתעקשים להוסיף ולקיים את מחנות הפליטים ואת הסבל האצור בהם, וגם את זכויות האזרח של הילידים אינם מכבדים. אל לנו לשכוח גם שיש מנהיגים פלסטינים הדוחים את האזרוח של הפליטים, בשעה שהם עצמם מחזיקים ביותר מאזרחות אחת. גם הם, ממושבם בשכונות פאר, דואגים להוסיף ולקיים את מחנות הפליטים. מציאות זו דוחפת את הפליט הפלסטיני להגר למקום שבו יוכל לקבל אזרחות, אולם הוא לא ישכח את מאבקו למען זכות השיבה ואת השאיפה שיום אחד יוכל לחזור לפלסטין מולדתו.
 
עיבוד מערבית: צאלח עלי סואעד
מאמרים נוספים