מאמרים

מאמר
אסמעיל הניה עם השר הטורקי קורטולמוש, 2012 (Photo: Mehmettorun)
15.02.2020

חמאס: מתנועת התנגדות להתבגרות פוליטית

חמאס עוברת תהליכי שינוי ברורים: מתנועת התנגדות ומאבק מזוין למפלגת שלטון המתמרנת בין שיקולים פוליטיים ומדיניים. בחירות ברשות הפלסטינית יביאו אותה לראשונה להתמודדות על הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית
היעלמותם של מנהיגי חמאס עם הזמן אינה דבר חסר משמעות מבחינה מדינית. הם נהגו לצרוח במלוא גרונם נאומים פוליטיים רושפים של הסתה נגד הרשות הפלסטינית ושל תעמולה נגד ישראל. והינה, חלפו חודשים ואף מספר שנים מאז הופיעו מחמוד א־זהאר, סאמי אבו־זוהרי, מושיר אל־מסרי, יחיא אל־עבאדסה, וסלאח אל־ברדוויל, ונדמה כאילו כבר הפכו ל"מנהיגים לשעבר". שאלת היעלמותם אינה מבטאת אף לא שמץ של געגוע לכל אלה ולדבריהם, שתמיד העלו את המתח בזירת הפנים, והיו מלאי תעמולה ושחצנות בזירת החוץ. עם זאת, מטרת השאלה לעמוד על מהות השינוי, המשמעותי לדעתי, שחל במדיניות חמאס לאחר שתים עשרה שנות שלטון.
 
אין זה צירוף מקרים שהיעלמותם של מנהיגי חמאס, ירידתם מהבמה המדינית ותחילתן של צעדות השיבה - התרחשו במקביל. היה זה אסמעיל הניה, בשבתו כראש הלשכה המדינית של חמאס, שהגדיר את מטרתן המדינית המתונה מאוד של צעדות אלה, שהתבססו על התנגדות בדרכי שלום. ייתכן שזוהרו של האגף הקיצוני של חמאס הועם כשהצמד העומד בראשה - ח'אלד משעל ומוסא אבו מרזוק הוחלף בצמד המציאותי-מתון - אסמאעיל הניה ויחיא סינוואר. במקביל לכך, ירדה קרנם של האחים המוסלמים במזרח התיכון, והשפעתם של בני בריתם התורכים והקטרים פחתה, ואילו זו של המשולש הערבי המתון סעודיה-מצרים-האמירויות - עלתה.
 
כמו כן, אין מנוס מהשאלה מה משמעות העובדה שחמאס הפסיקה באופן לא רשמי את צעדות השיבה במשך שלושה שבועות ברציפות, ובמקביל לכך נמנעה מלקחת חלק בתגובה לתוקפנות הישראלית שארכה 48 שעות. הכוונה למתקפה שבעקבות חיסולו של בהא אבו אל־עטא, החלל הקדוש של הג'יהאד האסלאמי ומפקד בפלוגות אל־קודס. התירוץ שבו השתמשה חמאס, כאילו רצתה למנוע מנתניהו המצוי במשבר פנימי לעשות מעשה שטות ולצאת למלחמה נגד עזה, אינו משכנע איש. הרי אילו הייתה זו האמת, הרי שמלחמה בעזה הייתה מותירה אותו בשלטון, והוא היה יוצא אליה מייד. האמת היא שבישראל ההחלטה לצאת למלחמה אינה מתקבלת על סמך רצונם של נתניהו או בנט, אלא נתונה בראש ובראשונה לצבא ולמנגנוני הביטחון.
 
בה בעת, חמאס החלה להטות אוזן לכל הפלגים בעזה, כלומר לא רק לג'יהאד האסלאמי, אלא גם לחזית העממית ולחזית הדמוקרטית. ייתכן שחמאס סיכמה עם הג'יהאד האסלאמי על נוסחה דומה לזו שיש לחזבאללה עם המדינה בלבנון, ולפיה, חמאס מניחה לג'יהאד האסלאמי, שאינו מעוניין בשלטון, להיאבק בכיבוש, בעוד שהיא מתפנה לשלטון. משום כך, הפגינה חמאס גמישות כה רבה בנושא הבחירות: היא ידעה שישראל תמנע את קיומן, ושחמאס לא תידרש לעשות את "העבודה המלוכלכת".
 
נראה שלא רק הדרג המדיני של חמאס השתנה, אלא גם הזרוע הצבאית שלה. זו הפכה עם הזמן לכוחות צבא ומשטרה, במיוחד משהחלה להעניק דרגות, הטבות ומשרות. לאחר שתים עשרה שנה על כס השלטון, נראה כי גם חמאס השתכנעה שהשינוי הפנימי בישראל רציני, ושתקופת נתניהו ושלטון הימין שהתקיים במשך עשור במקביל לשליטת חמאס בעזה, עומדים להסתיים. לאורך השנים, ממשלות נתניהו קיצצו את ציפורניה של ההתנגדות מבלי להפילה מהשלטון. כעת, החלה ממשלת נתניהו לקצץ את ציפורני הג'יהאד האסלאמי, תוך שהיא משאירה את חמאס בשלטון, ואילו ההפיכה השלטונית מתרחשת דווקא בישראל. אולי יש מי שסבור שתפקידו של חמאס בפיצול הפלסטיני מיצה את עצמו, בדיוק כפי שנתניהו טרפד את מגעי אוסלו ומנע מהרשות להפוך למדינה.
 
חמאס סבורה שאם יתחלף השלטון בישראל, וזאת אפשרות סבירה, הרי שהממשלה הבאה תיתן אור ירוק לסיום הפיצול. במקביל לכך, מוחמד אל־עמאדי הצהיר כי ארצו לא תעביר סיוע כספי לעזה החל בשנה הבאה, ויש סימנים לכך שקטר עומדת להקריב את חמאס תמורת סיום החרם שהטילו עליה מדינות המפרץ ומצרים. לחמאס קשה מאוד להטיל את עצמה לחיקה של איראן, במיוחד לאחר שסוריה טרקה את דלתה בפניה. כך החלה חמאס להבין שהדרך היחידה שנותרה לה עוברת בביתה הלאומי, בהימור על כך שתירש את פתח דרך הקלפי. כעת חמאס מקימה מסגרת מדינית כוללת. מסגרת זו, גם אם היא עדיין בחיתוליה, מיועדת לפלגים בעזה שלהם זרועות צבאיות.
 
אל לנו להתעלם מתרומתה של מצרים, הפועלת בסבלנות מאחורי הקלעים, לכך שחמאס הפכה מיושבת יותר ודומה יותר למפלגה פוליטית או לפלג מדיני הכשיר לשלטון. מה גם שעזה אינה כבושה, והיא סובלת רק מהאמברגו. אמברגו מוטל בדרך כלל על מדינות ולא על שטחים כבושים. התמונה אינה ברורה עדיין, אבל בתוך כמה שבועות או חודשים היא תתבהר לחלוטין. ההוכחה הטובה ביותר לדברים אלה, גם אם הם מכים בתדהמה את מי ששומע אותם, היא שהשיח של חמאס הפך מתון יותר, במיוחד כלפי ישראל. נוסף על כך, הוא תואם יותר את השיח של פלגי ההתנגדות ברצועת עזה, ואין כוונתי רק לג'יהאד האסלאמי.
 
כמו כן, בהיותה התנועה היחידה המזוהה עם האחים המוסלמים שנותרה בשלטון ומחזיקה בו מזה 12 שנה, אין ספק שחמאס הושפעה ממה שקרה לתנועות האחרות. ייתכן שלמדה לקח גם מגורלן של רבות מהקבוצות ומהארגונים המזוהים עם האסלאם הפוליטי, שהעולם היה מלא בהן לפני שנים, והן נעלמו במהרה. התחוור לחמאס שבחירה בדרך המתעלמת מחישובים מדיניים אזוריים ואף בין־לאומיים, אחריתה להיכשל, גם אם הייתה לשם דבר. בשל כך, נרגעה והפכה כנועה יותר, והחלה לחשוב ברצינות על הסתגלות לכל הגורמים החיצוניים והפנימיים, על כל הניגודים ועל כל חילוקי הדעות שביניהם. ייתכן שהסימן הראשון לכך הוא השתדלותה להגיע ל"הסכמות" עם כל פלגי עזה, ובמיוחד עם מצרים.
 
מי ייתן והבחירות, אם אכן יתקיימו, יאפשרו לחמאס לעבור מתחום ה"התנגדות" לתחום המדינאות. כך בדיוק עשתה קודמתה כשהוציאה את עצמה מהמאבק המזוין. כך תתמודד מול פתח בזירה המדינית ותשיג אחת משתי מטרות ראויות: היא תוכל לזכות בשלטון כולו, או שתהיה שותפה לו ותוכל להתמודד עליו בהמשך.

רג'ב אבו סריה הוא סופר ואינטלקטואל פלסטיני. המאמר במקור התפרסם ביומון הפלסטיני אל־איאם, היוצא לאור ברמאללה, תחת הכותרת "חמאס שבשלטון". אל-איאם הוא העיתון השני בתפוצתו בשטחי הרשות הפלסטינית. מערבית: עמיר טאובר

בשיתוף עם מאמרים נוספים