מאמרים
מאמר
עבודה של ג'מאנה אל־חסיני (צילום מסך)
12.08.2021

"מרחב מהוסס ומתנדנד": על הבית באמנות הפלסטינית

הנושא של ייצוג הבית באומנות הפלסטינית קשור קשר הדוק להתפתחויות ההיסטוריות מאז הנכבה ועד היום. אומנים ואומניות פלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות להחיות מחדש את הבתים, הפיזיים והמטפוריים, שהכיבוש הישראלי גזל מהם
קשה לומר ש"בית" הוא נושא מקורי או מפתיע במיוחד ליצירת אומנות – העיסוק בבית כמרחב פרטי ואינטימי, כסמל ליציבות או כניגוד למרחב הציבורי תופס חלק מרכזי בציורים, בצילומים ובסיפורים רבים המוכרים בוודאי לכל אחד. ואולם לעיתים, בשל נסיבות היסטוריות או פוליטיות-חברתיות כלשהן, מהות ה"בית" משתנה: הבית הופך, עבור מי שחסר אותו, למושא לכמיהה שהיחס אליו מורכב יותר. כך קורה ביצירות רבות של אומנים פלסטינים שמציבים במרכז עבודותיהם ייצוגים שונים של בית.
 
אומנים ואומניות פלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות להחיות מחדש את הבתים, הפיזיים והמטפוריים, שהכיבוש הישראלי גזל מהם לאחר שנת 1948. הם מציגים, כל אחד בשפה האומנותית שלו, את הבתים לפרטי פרטיהם, החל בסגנון האדריכלי הכללי וכלה באלמנטים קישוטיים ובפרטי רכוש אישיים, שלחלקם יש ערך פעוט בלבד בעיני מי שאינו בעליהם. הבתים באומנות הפלסטינית, אלה שעדיין קיימים למרות האיום בהריסה ולמרות ההתנחלויות וההפצצות ברצועת עזה, משקפים מרחב מהוסס, מתנדנד, שמייצג לעיתים את ההפך מרוגע ומיציבות. בסקירה רחבת היקף שפרסמה ואפיקה אל־מסרי במגזין האינטרנטי העצמאי ח'יבר, בוחנת הכותבת עבודות אומנות פלסטיניות שונות העוסקות בנושא "בית", ומנתחת את האופן שבו כל אחת מהן מתייחסת לנושא מבחינה רעיונית ומבחינה אומנותית.
 
הנושא של ייצוג הבית באומנות הפלסטינית קשור קשר הדוק להתפתחויות ההיסטוריות מאז הנכבה ועד היום. מבין שלל התחומים שהכיבוש הישראלי מגביל בהם את הפלסטינים, נמצא גם תחום הביטוי האומנותי. במקביל, השינויים שחלו ביחס אל הסוגיה הפלסטינית לאורך השנים מהווים נקודות התייחסות חשובות עבור האומנים. האומן הפלסטיני כמאל בולאטה מאמין שהמרחק הגיאוגרפי המפריד בין האומן לבין מולדתו הוא גורם מכריע בבחירת השפה הפלסטית של העבודות: עבודות פלסטיניות שנעשו בידי גולים התאפיינו בשפה אומנותית מופשטת יותר, ואילו אומנים שחיו בפלסטין הכבושה נטו יותר להשתמש בצילום ובסמלים מפורשים. ניתן לראות זאת בין היתר בעבודות של נביל ענאני, של סלימאן מנסור ושל אחרים ממייסדי האומנות המודרנית הפלסטינית.
 
עם פרוץ האינתיפדה הראשונה, אומנים רבים הרגישו צורך לעבור מרמיזה על הצורך להתנגד לכיבוש לקריאה מפורשת לעשות זאת. הדבר כמובן הוביל לשינוי בשפה החזותית ובחומרים כאשר הכניסו חומרים כגון בוץ, טיט וזכוכית ליצירות. נוסף על כך, חלק מהאומנים, בפרט אחרי הסכמי אוסלו, חזרו לפלסטין מהגלות (למשל מנא חאטום, סאמיה חלבי, נאסר א־סומי), והביאו עימם שיטות וזרמים חדשים מאירופה, כגון אומנות מיצב (installation art) , שהשתלבו בשיטות ובחומרים פלסטיניים מסורתיים יותר.
 
דרך סקירת היצירות, מבקשת הכותבת לדון בשאלות רחבות: כיצד ייצוג הבית הפלסטיני מתמצת את הנרטיב הפלסטיני? מהם הגורמים שהפכו את ייצוג הפרטים הקטנים ביותר של הבית למאבק בכיבוש? איך מגלמים חפצי הבית צורות ביטוי שמתעדות הן את פעולות הגזל של הכיבוש הן את המורשת הפלסטינית? מה המשמעות של הבית עבור האומנים? ולבסוף, האם או כיצד הפעולה האומנותית עצמה נעשתה תחליף לבית ולמולדת שנלקחה?
 
היד רואה את הבית, הלב מצייר אותו
תמאם אל־אכחל, אומנית פלסטינית, מסוגלת עדיין להריח את ריח הים של יפו בזיכרונה. היא מציירת את הבתים של העיר, את הנמל ואת החופים המוזהבים של ילדותה. מנגד, היא מציגה את מחנה הפליטים הלבנוני שאליו נאלצה לעבור עם משפחתה לאחר הנכבה, ניגוד בולט ליפו הבהירה והנעימה. במעין צחוק הגורל, אל־אכחל גילתה שמי שמתגורר היום בבית משפחתה ביפו היא אומנית בעצמה – שושנה פינקלשטיין. כאשר אל־אכחל ביקשה להיכנס לבקר בבית, שושנה סירבה. בציור שלה "ביתי ביפו" משנת 1988, שמתאפיין בשפה חזותית ברורה ואקספרסיבית אך גם לא ריאליסטית לגמרי, רואים את הבית בשתי נקודות זמן במקביל – בצד אחד נראה הבית בילדותה של האומנית כאשר היא יושבת ומביטה מהחלון אל הים, ובצד השני נראית שוב הכניסה לבית, שעליה השלט "גלריה: שושנה כובשת את ביתי". במבט ראשון, הציור נראה רגוע ונעים, אך השלט, שמזמין אנשים להיכנס ולראות מה קרה לבית, קוטע באחת את הפרטיות של המרחב הבטוח. אל־אכחל מציירת את הבית כאילו הייתה אדריכלית מיומנת – היא מציירת את האלמנטים הקישוטיים האסלאמיים, את הויטראז' בצורת שמש, את העמודים ששימשו כאלמנט עיצובי בשלהי התקופה העות'מאנית ואת הכיפות שבתקרה. כל אלה הם כמו ארכיון מצויר של אומנות הבנייה הפלסטינית.
 
בתים וכיפות ציוריים מוצגים גם אצל האומנית ג'מאנה אל־חסיני, פלסטינית מירושלים שסולקה מעירה לאחר הנכבה. בציוריה היא מציגה את ירושלים כפי שהיא זוכרת אותה – בזיכרון של ילדה. בתי העיר וכיפותיה המשיכו להופיע בציוריה שנים ארוכות לאחר שירושלים כבר לא נראתה כך. בציורים שלה, הערים ריקות מאדם, ורואים בהן רק חיות כגון סוסים, פרפרים וציפורים. הסגנון שנוצר הוא ילדי, מעין עיר דמיונית מהאגדות, שמתאים לאיך שהיא זוכרת את העיר בתור ילדה. בשפה החזותית שלה יש ניגוד בולט בין אור לבין אפלה – ריבועים לבנים של אור בחלונות הבתים חודרים לאפלת הרחוב הריק, וכמו מתמזגים עם גופו של סוס גדול ממדים שמעופף מעל בתי העיר. בציור מאוחר יותר שלה בשם "ירושלים", כל בתי העיר מוצגים דווקא בלבן מלבד כיפותיהם הזהובות, שנראות כולן כמו כיפת הסלע. דומה שזיכרונות הילדות כבר כמעט התפוגגו, וכך גם בתי העיר, שמוצגים כעת כצל חיוור, חוט דק ולבן של מה שהיו פעם במציאות כמו בזיכרון.
 
אסתטיקה של הרס במרצפות פלסטיניות מעוטרות
אומנים אחרים לא התרכזו רק בארכיטקטורה החיצונית אלא גם בשיטות העיטור של פנים הבית. בתערוכה "קרע" שנערכה בירושלים ב־2017, הציג האומן הפלסטיני-ארמני ג'מאנה אל־חסיני היסטוריה חזותית קצרה של האריחים המקושטיים השאמיים המסורתיים, שמקורם בדמשק וששימשו מאוחר יותר גם בפלסטין. האומן יצר ציורים הנראים כמו אריחים אלה – מורכבים מצורות הנדסיות שמחקות את סגנון הריצוף השאמי. פרט לעובדה שהתוצאה אסתטית מאוד, היא משקפת מספר רעיונות: ראשית, יש בה במכוון טעויות ואי־דיוקים קטנים, שמדגישים את חשיבותה של מלאכת היד של הרצפים - עבודת אומנות שהחזיקה מעמד זמן רב מול ניסיונות למכניזציה (וכמובן לניכוס ישראלי). הצורות המורכבות שעולות זו על זו יוצרות ביניהן רבדים ושכבות, שמזכירים לצופה גם את מה שטמון מתחת לאותן מרצפות, כלומר, ההיסטוריה של האדמה העצמה. כמו כן, העיטורים שעל המרצפות דוהים ונעלמים אט אט למטה, כממחישים את החורבן ואת המחיקה של התרבות הפלסטינית, שממשיכים להתפשט. 
 
ממדים אחרים
בהקשר של מדיומים אחרים שאינם ציור, ניתן לציין את האומנית הפלסטינית ורה תמארי ואת עבודות החימר שלה. תמארי, שעיצבה בין היתר דמויות חימר תלת־ממדיות כשחזורים של תמונות של משפחה ביפו לפני הנכבה, יצרה ממד חדש של המרחב הביתי הגזול. השימוש בחימר, שהוא למעשה אדמה, מקשר את הדמויות לטבע ולקרקע, ומזכיר את הקשר של הדמויות המפוסלות באדמה לאדמה עצמה. תמארי עסקה גם באומנות מיצב – במסגרת תערוכה שנערכה במוזיאון ביר זית ב־2017 יצרה מיצב בשם "הבית", שמציג גרם מדרגות מפלסטיק בצבע ירוק, המוקף בכלוב, אך חלקו העליון חודר את תקרת הכלוב וקורע אותה. הצבע הירוק של המדרגות יוצר גם כאן חיבור לטבע, בפרט משום שהמיצב הוצב בחוץ, בחצר המוזיאון בין העצים. המדרגות חודרות את כלוב הכיבוש הישראלי ופורצות ממנו כמו עץ שגדל ומתפרס בחופשיות.
 
אומנות חפצים
לאחר שביקרה בלונדון בשנת 1975, לא יכולה הייתה האומנית מנא חאטום, בת להורים פליטים פלסטינים, לחזור לביירות בגלל מלחמת האזרחים. באירופה, בגלותה השנייה, היא יצרה אומנות שעוסקת בבית ובמולדת מתוך חוסר יכולת להשלים עם אובדנם בפעם השנייה. מושג המגורים והיציבות הופך עבורה למשהו אירוני וסרקסטי, אבסורדי אפילו, קומי-מריר.
 
חאטום יוצרת עבודות מיצב שמציגות בית מלא בפריטים מגובבים - חתיכות ברזל ומכשירי חשמל שונים שמעורבבים בלי סדר, זרוקים ללא שימוש אמיתי. היא משחקת עם כלי מטבחומציבה בכניסה שטיח שכתוב עליו "Welcome" אך הוא עשוי כולו מסיכות מתכת. בעבודה דומה משנת 2000, היא מציגה חדר שינה ומטבח המוקפים כולם במכשירי חשמל ובחוטי חשמל, כאשר רמקולים משמיעים קולות של זרם חשמלי ומזהירים את כל מי שמנסה להתקרב לישות הזו שאמורה להיות בית. מה מרגיש מי שגר בבית כזה? בוודאי לא רוגע ותחושת ביתיות. חאטום מנסה לאתגר באמצעות השפה האבסורדית והישירה שלה את הפרשנויות שמנסות לפרק את זהותה לגורמים, ולהסביר את הכול במונחים של היותה אישה פלסטינית גולה. מבחינתה, כל מרכיבי הזהות האלה הם אחד שלם, גדול יותר מסך חלקיו, ומטרתה היא להעביר לצופיה את החוויה הזו באמצעים חזותיים ופיזיים, שיעוררו תחושות עמוקות יותר מהפרשנויות הפוליטיות המקובלות. עם זאת, עולה השאלה עד כמה מיצג כזה, מרשים ככל שיהיה ואפילו עוסק בסוגיה אוניברסאלית, יכול להיות מנותק מפוליטיקה כאשר הוא נקרא "בית" ונוצר בידי אומנית פלסטינית גולה?
 
ביצירה שלה "מבט פנימי" מ־2008, מספקת חאטום בכל זאת לצופים הצצה למניעיה האישיים, וחושפת להם חלק מהזהות שלה כפלסטינית באופן מפורש יותר. היא מציגה מיטת ברזל ללא מזרן, ועליה מונחת רק כרית לבנה. על הכרית מופיעה מפת פלסטין עשויה משערות ארוכות של אישה. התוצאה החזקה ממחישה את העובדה שהבית עבור חאטום הוא ישות שאין לה גבולות, ובמקביל לכך, כל העולם הוא ארץ זרה עבורה.
 
חיים באור קלוש
מרכיב חשוב מבחינה טכנית ואומנותית במדיום הצילום הוא האור והתאורה. האומן הפלסטיני מוחמד אבו סל בוחר דווקא בצילום כדי לעסוק בהיעדר אור: בסדרת תמונות הוא מתעד את תושבי עזה מנסים לספק לעצמם תחליפי חשמל בלילות ארוכים וחשוכים, כאשר אספקת החשמל לרצועה נקטעת. לפרויקט, שניתן לראות כאן, הוא קורא "שמבר", שמו של מקור אנרגיה ישן שעובד על קרוסין ונמצא בשימוש בעזה. התמונות ריאליסטיות מאוד ומציגות כיעור ישיר ובוטה ובו בזמן גם יופי. הן תופסות ברגע אחד חיים שלמים שמתנהלים בתאורה הקלושה שתושבי השכונה מצליחים לייצר לעצמם בדרכים שונות בזמן הפסקות החשמל. בתמונה הראשונה שנקראת "בית / גנרטור קטן: קטיעת זרם החשמל בלילה, רעש וזיהום", נראה הבית המואר באמצעות גנרטור כמו אי של אור בתוך הרחוב החשוך. הילדים המצולמים עומדים בדיוק בפתח הבית, על קו התפר שבין חושך לאור. בתמונה אחרת בשם "בית / נרות", נראים אב וחמישה ילדים מצטופפים בפינת החדר סביב נר קטן שמפיץ להם אור; הפסקות החשמל היומיומיות אינן מגבילות רק את התנועה במרחב הציבורי אלא גם את החיים בתוך הבית כאשר הן מחייבות התכנסות של כל הגופים והצללים שבתמונה לפינה אחת שאותה מאיר הנר, כאילו העולם חזר שנים אחורה ללפני המצאת החשמל.
 
בסבב הלחימה האחרון בעזה, איבד אבו סל את מרבית רכושו, את כל ציוד האומנות שלו ואת יצירותיו בהפצצת ביתו. את היצירות החד־פעמיות שבאמצעותן ניסה לתפוס גם את היופי שבתוך החורבן שהוא החיים בעזה, הוא לא יוכל לשחזר.
 
אל־מסרי מסכמת את סקירתה במסקנה שכל היצירות השונות הללו, הן במהותן יותר מאשר רק דרך לשמר זיכרונות ישנים או לבטא באופן טהור את המצב האנושי הפלסטיני, אלא מדובר בפעולת התנגדות לכיבוש הישראלי. האומנים, בין אם הם חיים בפלסטין ובין אם הם חיים בגלות, מבינים זאת היטב וחווים את ניסיונות הכיבוש להתנכל להם. מתוך חוויית העקירות והגלות ומתוך צורך ורצון במחאה, הם יצרו שפות אומנותיות שונות שבהן מתערבבים זה בזה הקרוב עם הרחוק, המציאותי עם הדמיוני. הבית הפלסטיני נהיה מעין ישות ייחודית שטומנת בחובה את האסתטיקה ואת הכיעור, שהם תמצית הקיום הפלסטיני. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים