המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
בניין הפרלמנט האירופי בשטרסבורג (Cuong DUONG Viet, Pixabay)
21.04.2019

על מה באמת הבחירות לפרלמנט האירופי?

על פי הסקרים, ההגירה וכוח הקנייה הם הנושאים החשובים ביותר לבוחרים באיחוד האירופי. הבחירות הקרובות לפרלמנט האירופי הן מאבק בין פוליטיקה של זהויות לבין רעיונות פדרליים, והן גם מבחן לזהות הארגון העל־לאומי הזה
בעוד כחודש, בסוף השבוע 23-26 במאי 2019, יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי. הפרלמנט האירופי הוא גוף על־לאומי, אך הבחירות אליו נערכות ברמה הלאומית – מתמודדות בהן מפלגות לאומיות, ולאחר הבחירות הן יוצרות בריתות ואיחודים בתוך הפרלמנט עצמו. הבחירות תתקיימנה במועדים שונים לאורך סוף השבוע ב־27 המדינות החברות באיחוד האירופי. בפעם הראשונה זה שנים לא יתקיימו השנה בחירות בבריטניה, המקרטעת במבוך הברקזיט. השפעות הברקזיט גם הן נותנות את אותותיהן – רבים מהבוחרים טוענים שחוסר שביעות הרצון שדחפה את הבריטים להצביע בעד הברקזיט במשאל העם לפני שלוש שנים, היא זו שהציתה את מחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, והיא שדוחפת את התעצמות התנועות הלאומניות־פופוליסטיות באירופה כולה.
 
במצב שבו האיחוד האירופי חצוי בין "הוותיקות" – מדינות מערב אירופה הגדולות שהקימו את הקהילייה האירופית ב־1957, ובראשן גרמניה וצרפת, מצד אחד; לבין "המצטרפות החדשות", ובהן מדינות שמנהיגיהן מדגישים את שימור אופייה הנוצרי־לאומי של אירופה, בהובלתם של ויקטור אורבאן ההונגרי וקשצ'ינסקי הפולני, מצד השני – מהם הנושאים המרכזיים המדאיגים את האירופים? ועל מה באמת נסבות הבחירות הקרבות?
 
בפברואר השנה קרא נשיא צרפת מקרון לאזרחים האירופים במכתב פתוח להעמיק את הפדרליזם באירופה, ולהקים מוסדות משותפים חדשים בבריסל, כדי ליצור שיטה פיננסית ופיסקלית אחידה בכל רחבי האיחוד, לחלק את נטל החוב בין המדינות החברות, וכן ליצור רשת ביטחון סוציאלי משותפת. מקרון הדגיש את שותפות הערכים הדמוקרטיים־ליברליים בין מדינות האיחוד וקרא לקידומם.
 
במענה למכתב הזה כתבה מחליפתה של הקאנצלרית מרקל בראשות מפלגת השלטון בגרמניה, אנגרט קרמפ־קרנבאואר (AKK, כפי שהיא מכונה בתקשורת), כי היא מסכימה עם נשיא צרפת על צורך לחזק את האיחוד אירופי, אך איננה רואה צורך להעמיק את הפדרליזם. לעומתו, היא מעוניינת לשמור על עצמאות המוסדות הלאומיים, על שיתופי הפעולה, על החתירה לקונצנזוס בשיח בין ממשלות לאומיות, ועל היכולת לנקוט מדיניות שאיננה אחידה בנושאים שהזכיר, ובראש ובראשונה בנושאים הקשורים בביטחון, באנרגיה ובהגירה. במקום להגן על "הסטטוס הקיים של האיחוד האירופי נגד האשמות פופוליסטיות", אמרה קרמפ־קרנבאואר, "אירופה זקוקה לאסטרטגיה המקשרת בין גישות לאומיות לאירופיות".
 
דברים אלו ערבים במיוחד לאוזניהם של "המצטרפות החדשות" ושל העומדים בראשן. האחרונים מדגישים פוליטיקה של זהויות, ובמיוחד את הקריאה לשמירת הזהות הנוצרית־הלבנה של אירופה מול גלי ההגירה שהגיעו ומגיעים אליה מאפריקה, מהמגרב ומהמזרח התיכון. נוסף על כך, קרמפ-קרנבאואר הדגישה את הצורך במושב של האיחוד האירופי במועצת הביטחון. מהלך כזה יהיה חייב לבוא על חשבונה של צרפת, המחזיקה במושב מאז סוף מלחמת העולם השנייה. מבחינת קרמפ־קרנבאואר, מהלך זה חשוב כדי לאפשר לאיחוד לייצג את כל החברות בו ולהשפיע בסוגיות ביטחון ושמירת שלום (לרבות בהיבטים הקשורים בחוקי הגירה). הוויכוח הזה בין ברלין לפריז הוא הציר המרכזי שסביבו נעות הבחירות לפרלמנט האירופי.
 
התקשורת האירופית כיום, האיגודים המקצועיים והארגונים האזרחיים, הם לאומיים בעיקרם. האיחוד האירופי הוא, למעשה, שולחן עגול של פוליטיקאים לאומיים ופקידות גבוהה לאומית המגבים זה את זה בהתמודדותם עם אתגרים פוליטיים פנימיים. במילים אחרות, רוב הדיונים באיחוד האירופי ובמוסדותיו, וגם בפרלמנט האירופי עצמו, אינם מבטאים ראייה כלל־אירופית. הסיבה המרכזית לכך היא הבדלי התפיסות שתוארו לעיל, המלווים את האיחוד האירופי מיום היווסדו.
 
סקרים בכל רחבי אירופה מראים שההגירה וכוח הקנייה הם הנושאים הפופולריים ביותר עבור הבוחרים (בשינויים קלים בין המדינות), ונוספים עליהם המלחמה בטרור והמשילות בתוך האיחוד האירופי ומוסדותיו. נוסף על כך, בצרפת, למשל, בעקבות מחאת "האפודים הצהובים" מעניינים את הבוחרים גם נושאי סביבה, פיתוח בר־קיימא וייצוגיות הדמוקרטיה באירופה (כמו במדינות "ותיקות" אחרות באיחוד האירופי).
 
מפתיע לגלות שתנועת המחאה שהציתה את הרחוב הצרפתי תרתי משמע, מתאבדת, למעשה, בימים אלו עם התבססותן של שלוש רשימות מועמדים לבחירות האירופיות הקוראות לעצמן "האפודים הצהובים". כל הסקרים מראים ששלוש התנועות האלה לא יעברו את אחוז החסימה בבחירות הקרובות. יותר מכך, מהסקרים עולה שהצרפתים נכונים להצביע בבחירות לאיחוד האירופי, בין שתתמודד בהן רשימה של "האפודים", בין שלא, וזו אולי הטרגדיה הגדולה של תנועת המחאה הזאת.
 
משקיפים באירופה מצפים שמגמת ההתפוררות וההיעלמות של מפלגות מסורתיות, תופעה שהחלה כבר בעשור הקודם, תימשך ואף תתחדד בבחירות הקרובות: סביר להניח שבעתיד הקרוב נראה הרבה יותר מפלגות אנטי־ממסדיות משני קצות הקשת הפוליטית, ואולי אף נהיה עדים לראשיתה של מגמה חדשה של מפלגות פאן־אירופיות.
 
מעניין שהמאמצים שעשה סגן ראש הממשלה ושר הפנים האיטלקי מתיאו סלאביני להביא ליצירתה של חזית לאומנית באירופה נכשלו, והדמויות המרכזיות שהיו אמורות להיות חלק מהשותפות הזאת, מארין לה פן הצרפתייה וויקטור אורבן ההונגרי, נמנעו מלהגיע לוועידה שכינס במילאנו בתחילת אפריל. עם זאת, גם קריאתו של הנשיא מקרון ליצירתה של רשימה ליברלית פאן־אירופית, גם היא אינה נהנית מתמיכה, גם לא בצרפת עצמה. זאת ועוד, גם אנשיו של האינטרנציונל הפרוגרסיבי – התנועה הפוליטית הבין־לאומית החדשה שכבר נסקרה כאן – מודים שלעת עתה הם תנועת שוליים ומאשרים שאפילו במקרה הטוב לא יזכו ליותר מכמה מושבים בפרלמנט. הם מדגישים כי הם רואים את עצמם מי שנמצאים בחזית הלחימה על פניו של האיחוד האירופי בעתיד – היחידים שחושבים ברמה אירופית כוללת וקוראים לשימור הערכים הליברליים והפרוגרסיביים שבשמם הוא הוקם.
 
הבחירות הנוכחיות לפרלמנט האירופי הן אפוא סוג של מבחן משילות לממשלות במדינות החברות בו, מבחן לדמוקרטיה ולמשילות בארגון העל־לאומי הזה, ויותר מכול הן מבחן לזהותו של הארגון לנוכח האתגרים שלפניהם הוא עומד, ובראשם המתח בין מדינות חברות הפתוחות לעולם ומושפעות מהגלובליזציה, שהפכו למדינות מהגרים וחלקים בהן "אינם אוהבים" את התהליכים האלה, לבין מדינות המעוניינות לשמר את צביונן הלאומי ולמנוע את השפעות ההגירה, הכלכלה החופשית והפתוחה והגלובליזציה.

רונית בן דור היא דיפלומטית ותיקה, כיום בשנת שבתון. עד העת האחרונה הייתה ציר־יועצת מדינית בשגרירות ישראל בפריז. מאמר זה מייצג את דעתה האישית.
מאמרים נוספים