כולם מפחדים מהאסלאם הפוליטי
מוחמד מורסי וג'ון קרי, 2013 (תצלום: הפליקר של משרד החוץ האמריקני)
Below are share buttons

כולם מפחדים מהאסלאם הפוליטי

על פי הגישה המקובלת, מקור הקיצוניות והאלימות בעולם המוסלמי הוא החיבור המובהק בין דת לפוליטיקה. אולם יש הבדל מהותי בין אל־קאעדה ודאע"ש, לבין האחים המוסלמים וחמאס, ואולי לא הכול שייכים ל"אסלאם הפוליטי"?

לעיתים קרובות אנחנו שומעים מפי פרשנים לענייני המזרח התיכון את הטענה שהאלימות המתבצעת בשם האסלאם היא, קודם כול, בעיה של "האסלאם" עצמו. מוסלמים הורגים בעיקר מוסלמים, אומרים אותם הפרשנים, ואת הקיצוניות המתפרצת בשם הדת שום גורם חיצוני אינו יכול לעצור. אם "המוסלמים" רוצים להתקבל כאזרחי העולם, עליהם להבין שלא כך מתנהלים.

על פי גישה זו, שורש הבעיה הוא החיבור המובהק בין דת לפוליטיקה בעולם המוסלמי. פוליטיקה עוסקת בפשרות מציאותיות, ואילו דת מוצגת כתופעה שכוחה ביציבותה הנצחית. על פי ההיגיון הזה, כאשר קנאים דתיים שאינם רוצים (וגם אינם יכולים) להתפשר על דבר מקבלים לידיהם את הסמכות הפוליטית לחולל שינויים אמיתיים במציאות, הסוף חייב להיות קיצוני ורע. קנאים אלו ירצו רק להגשים את החזון החד־משמעי שהם מאמינים בו. ההגשמה הזאת חייבת להיות מוחלטת, כי כך אמר להם האלוהים שלהם.

כך הופך הצירוף "אסלאם פוליטי" לשם קוד לאלימות, לקנאות ולקיצוניות. כך גם מותכים אלו באלו האחים המוסלמים, חמאס, אנשי אל־קאעדה, דאע"ש, וכל מי שמצהיר על סדר יום פוליטי בהשראת אמונה דתית מוסלמית.

אולם, למרות הפיתוי לסדר את העולם בקלות ובמהירות, יש הבדלים גדולים בין הישויות האלה. תפיסות העולם שלהן שונות כל כך במהותן, עד שאפשר למקם אותן משני צדדיו של מתרס, אף על פי שכולן מתיימרות להיות "אסלאמיות".

מצד אחד עומדים הארגונים והתנועות המקדשות את האלימות ורואים בה הכלי העיקרי להגשמת החזון – חזון שראשיתו בתיקון האסלאם מבפנים, וסופו נע בין הפלת המשטרים האוטוריטריים הערביים המתיימרים באופן כוזב להיות מוסלמיים, לבין יום הדין הממשמש ובא. בצד הזה עומדים ארגונים כמו אל־קאעדה ודאע"ש. אפשר לקרוא לצד הזה "ג'יהאדי", מכיוון שהוא מוגדר על ידי השקעת מאמצים בלתי פוסקים (הפעלים הנגזרים מן השורש הערבי ג'ה"ד. עוסקים במאמץ) במלחמה שהיא משחק סכום אפס.

מצד שני עומדים ארגונים ותנועות שאולי כמהים ליום הדין ולכינונה של ח'ליפות אסלאמית, אבל מחויבים לפעול בתוך מציאות פוליטית קיימת ואינם מבקשים למוטט אותה. עבור תנועות אלו יום הדין והח'ליפות הם עניינים לאלוהים. גם אם מחכים להם, לא עושים מאמץ פעיל כדי לזרז את הגעתם. התנועות האלה בהחלט עושות שימוש גם באלימות ובטרור, אך אלו אינם תכלית הקיום שלהן.

המשפחה הזאת, שאולי נכון יותר לחשוב שהיא בלבד ראויה לכינוי "אסלאם פוליטי" (שכן הג'יהאד מתעניין הרבה פחות בסדר הפוליטי הקיים), מונה ישויות שונות ומגוונות. חזבאללה שייך אליה, למשל. גם אם הארגון הזה רואה בישראל אויב קיומי, הוא מתעקש לפעול בתוך המערכת הפוליטית בלבנון ולא להשתלט על המדינה במהלך אלים.

גם התנועות המשתייכות ל"אחים המוסלמים" הן חלק מהמשפחה הזאת. "האחים המוסלמים" נולדו במצרים לפני כמעט מאה שנים. לאחר שהאימפריה העות'מאנית התפרקה בסוף מלחמת העולם הראשונה לא נותר לאסלאם קול שדיבר בשמו בזירה הפוליטית הבין־לאומית. האחים המוסלמים היו ניסיון לייצר קול כזה. מתחילת דרכם הם ראו את עצמם כחלק מן המדינה המצרית, שהלכה והתגבשה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ורצו שיהיה לאסלאם מקום של כבוד בתוך הזהות הלאומית המתהווה. הם סברו שבכך הם משקפים רצונותיהם של מצרים רבים, שזהותם הייתה לאומית כפי שהייתה מוסלמית. פעולתם העיקרית הייתה בקרב עניי מצרים, שרבים מהם לא נהנו ממשאבי המדינה החדשה.

הדגם הזה – תנועה פוליטית היונקת מן האסלאם ובעת ובעונה אחת רואה בעצמה בעלת תפקיד של ממש בעיצוב של זהות לאומית ומדינת לאום – התפשט לכל רחבי העולם הערבי. בצפון אפריקה האחים המוסלמים הם חלק מהממסד הפוליטי. במרוקו, למשל, שם שולט בבטחה המלך מוחמד השישי, היו וישנם גם ראשי ממשלה שהם אנשי האחים המוסלמים. בתוניסיה, שבה הוצאו האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק על ידי הדיקטטור זין אל־עאבדין בן עלי, היה להם חלק משמעותי במיוחד בהצתת האביב הערבי. המנהיג של מפלגת "התחייה" במדינה (המזוהה עם האחים המוסלמים), ראשד גאנושי, גם ויתר מרצונו על השלטון כדי להרכיב קואליציה בת־קיימא עם תנועות חילוניות לאחר הדחת הדיקטטור.

במצרים, לעומת זאת, האחים המוסלמים היו האחראיים העיקריים לעלייתו לשלטון בהפיכה צבאית של הנשיא הנוכחי, עבד אל־פתאח אל־סיסי. איש האחים, מוחמד מורסי שהיה הנשיא הראשון של מצרים שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוביל מהלך כוחני להעצמתו האישית ולשינוי החוקה במצרים. הזעם העממי נגדו הוא שאפשר לסיסי לתפוס את השלטון.

גם חמאס הוא חלק מהמשפחה של האחים המוסלמים. גם הוא רואה בעצמו חלק מובהק מהמאבק הלאומי הפלסטיני, ובו בזמן מצהיר על נאמנותו לערכי האסלאם. המתח הזה הוא אחד מן הסודות לחיוניות וליכולת העמידה של חמאס. למרות הנטייה בישראל לראות בו אך ורק ארגון טרור רצחני, חמאס ניצח גם הוא בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו במזרח התיכון הערבי (2006). הפלסטינים שהצביעו עבורו לא עשו זאת כדי שייהרגו יותר יהודים, אלא כי חמאס נתפס כארגון נקי מהשחיתות של פתח וכמייצג נאמן יותר של המצוקות הפלסטיניות.

כל התנועות האלה שייכות לכוח המתעורר של המזרח התיכון, שהוא גם הכוח המאוים ביותר. כולם מפחדים מהאסלאם הפוליטי – המערב "החילוני" מצד אחד, והג'יהאד "השמרני" מצד שני – מכיוון שהוא מבלבל. האסלאם הפוליטי – מקרב ומקצין, לוחמני ומכיל – מתעצב יחד עם האזור כולו, ומשקף את האפשרויות והסיכונים המתקיימים בו יחדיו. 

 

לעיתים קרובות אנחנו שומעים מפי פרשנים לענייני המזרח התיכון את הטענה שהאלימות המתבצעת בשם האסלאם היא, קודם כול, בעיה של "האסלאם" עצמו. מוסלמים הורגים בעיקר מוסלמים, אומרים אותם הפרשנים, ואת הקיצוניות המתפרצת בשם הדת שום גורם חיצוני אינו יכול לעצור. אם "המוסלמים" רוצים להתקבל כאזרחי העולם, עליהם להבין שלא כך מתנהלים.

על פי גישה זו, שורש הבעיה הוא החיבור המובהק בין דת לפוליטיקה בעולם המוסלמי. פוליטיקה עוסקת בפשרות מציאותיות, ואילו דת מוצגת כתופעה שכוחה ביציבותה הנצחית. על פי ההיגיון הזה, כאשר קנאים דתיים שאינם רוצים (וגם אינם יכולים) להתפשר על דבר מקבלים לידיהם את הסמכות הפוליטית לחולל שינויים אמיתיים במציאות, הסוף חייב להיות קיצוני ורע. קנאים אלו ירצו רק להגשים את החזון החד־משמעי שהם מאמינים בו. ההגשמה הזאת חייבת להיות מוחלטת, כי כך אמר להם האלוהים שלהם.

כך הופך הצירוף "אסלאם פוליטי" לשם קוד לאלימות, לקנאות ולקיצוניות. כך גם מותכים אלו באלו האחים המוסלמים, חמאס, אנשי אל־קאעדה, דאע"ש, וכל מי שמצהיר על סדר יום פוליטי בהשראת אמונה דתית מוסלמית.

אולם, למרות הפיתוי לסדר את העולם בקלות ובמהירות, יש הבדלים גדולים בין הישויות האלה. תפיסות העולם שלהן שונות כל כך במהותן, עד שאפשר למקם אותן משני צדדיו של מתרס, אף על פי שכולן מתיימרות להיות "אסלאמיות".

מצד אחד עומדים הארגונים והתנועות המקדשות את האלימות ורואים בה הכלי העיקרי להגשמת החזון – חזון שראשיתו בתיקון האסלאם מבפנים, וסופו נע בין הפלת המשטרים האוטוריטריים הערביים המתיימרים באופן כוזב להיות מוסלמיים, לבין יום הדין הממשמש ובא. בצד הזה עומדים ארגונים כמו אל־קאעדה ודאע"ש. אפשר לקרוא לצד הזה "ג'יהאדי", מכיוון שהוא מוגדר על ידי השקעת מאמצים בלתי פוסקים (הפעלים הנגזרים מן השורש הערבי ג'ה"ד. עוסקים במאמץ) במלחמה שהיא משחק סכום אפס.

מצד שני עומדים ארגונים ותנועות שאולי כמהים ליום הדין ולכינונה של ח'ליפות אסלאמית, אבל מחויבים לפעול בתוך מציאות פוליטית קיימת ואינם מבקשים למוטט אותה. עבור תנועות אלו יום הדין והח'ליפות הם עניינים לאלוהים. גם אם מחכים להם, לא עושים מאמץ פעיל כדי לזרז את הגעתם. התנועות האלה בהחלט עושות שימוש גם באלימות ובטרור, אך אלו אינם תכלית הקיום שלהן.

המשפחה הזאת, שאולי נכון יותר לחשוב שהיא בלבד ראויה לכינוי "אסלאם פוליטי" (שכן הג'יהאד מתעניין הרבה פחות בסדר הפוליטי הקיים), מונה ישויות שונות ומגוונות. חזבאללה שייך אליה, למשל. גם אם הארגון הזה רואה בישראל אויב קיומי, הוא מתעקש לפעול בתוך המערכת הפוליטית בלבנון ולא להשתלט על המדינה במהלך אלים.

גם התנועות המשתייכות ל"אחים המוסלמים" הן חלק מהמשפחה הזאת. "האחים המוסלמים" נולדו במצרים לפני כמעט מאה שנים. לאחר שהאימפריה העות'מאנית התפרקה בסוף מלחמת העולם הראשונה לא נותר לאסלאם קול שדיבר בשמו בזירה הפוליטית הבין־לאומית. האחים המוסלמים היו ניסיון לייצר קול כזה. מתחילת דרכם הם ראו את עצמם כחלק מן המדינה המצרית, שהלכה והתגבשה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ורצו שיהיה לאסלאם מקום של כבוד בתוך הזהות הלאומית המתהווה. הם סברו שבכך הם משקפים רצונותיהם של מצרים רבים, שזהותם הייתה לאומית כפי שהייתה מוסלמית. פעולתם העיקרית הייתה בקרב עניי מצרים, שרבים מהם לא נהנו ממשאבי המדינה החדשה.

הדגם הזה – תנועה פוליטית היונקת מן האסלאם ובעת ובעונה אחת רואה בעצמה בעלת תפקיד של ממש בעיצוב של זהות לאומית ומדינת לאום – התפשט לכל רחבי העולם הערבי. בצפון אפריקה האחים המוסלמים הם חלק מהממסד הפוליטי. במרוקו, למשל, שם שולט בבטחה המלך מוחמד השישי, היו וישנם גם ראשי ממשלה שהם אנשי האחים המוסלמים. בתוניסיה, שבה הוצאו האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק על ידי הדיקטטור זין אל־עאבדין בן עלי, היה להם חלק משמעותי במיוחד בהצתת האביב הערבי. המנהיג של מפלגת "התחייה" במדינה (המזוהה עם האחים המוסלמים), ראשד גאנושי, גם ויתר מרצונו על השלטון כדי להרכיב קואליציה בת־קיימא עם תנועות חילוניות לאחר הדחת הדיקטטור.

במצרים, לעומת זאת, האחים המוסלמים היו האחראיים העיקריים לעלייתו לשלטון בהפיכה צבאית של הנשיא הנוכחי, עבד אל־פתאח אל־סיסי. איש האחים, מוחמד מורסי שהיה הנשיא הראשון של מצרים שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוביל מהלך כוחני להעצמתו האישית ולשינוי החוקה במצרים. הזעם העממי נגדו הוא שאפשר לסיסי לתפוס את השלטון.

גם חמאס הוא חלק מהמשפחה של האחים המוסלמים. גם הוא רואה בעצמו חלק מובהק מהמאבק הלאומי הפלסטיני, ובו בזמן מצהיר על נאמנותו לערכי האסלאם. המתח הזה הוא אחד מן הסודות לחיוניות וליכולת העמידה של חמאס. למרות הנטייה בישראל לראות בו אך ורק ארגון טרור רצחני, חמאס ניצח גם הוא בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו במזרח התיכון הערבי (2006). הפלסטינים שהצביעו עבורו לא עשו זאת כדי שייהרגו יותר יהודים, אלא כי חמאס נתפס כארגון נקי מהשחיתות של פתח וכמייצג נאמן יותר של המצוקות הפלסטיניות.

כל התנועות האלה שייכות לכוח המתעורר של המזרח התיכון, שהוא גם הכוח המאוים ביותר. כולם מפחדים מהאסלאם הפוליטי – המערב "החילוני" מצד אחד, והג'יהאד "השמרני" מצד שני – מכיוון שהוא מבלבל. האסלאם הפוליטי – מקרב ומקצין, לוחמני ומכיל – מתעצב יחד עם האזור כולו, ומשקף את האפשרויות והסיכונים המתקיימים בו יחדיו. 

 

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה